עילת הפיצויים עקב נזקי צו מניעה יכול שתתגבש מחדש, אפילו במצב דברים שבו כבר חולט ערבונו של מוציא צו המניעה. בכל הנוגע לחילוט עירבון שהופקד לצורך הבטחת נזקי צווי מניעה, נקבע בתקנה 371 של תקנות סדר הדין האזרחי ההסדר הבא: (א) פקע הצו הזמני, יהיה בית המשפט הדן בתובענה רשאי, לאחר שנתן לצדדים הנוגעים בדבר הזדמנות להשמיע את טענותיהם, להורות על חילוט העירבון, כולו או מקצתו, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו, לטובת מי שאליו מופנה הצו, אם ראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות עקב מתן הצו, וכי הבקשה לא היתה סבירה בנסיבות הענין; חילוט העירבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם. (ב) חילוט העירבון אינו גורע מזכותו של מי שהעירבון חולט לטובתו להיפרע בשל נזקיו, באמצעות הערובה במסגרת ההליך או בדרך של הגשת תובענה חדשה לפי כל דין, ובלבד שלא ישולם פיצוי יתר". להלן פסק דין בנושא חילוט עירבון עקב נזקי צו מניעה: פסק דין בפנינו ערעור על פסק דינו של בית-משפט השלום בחיפה (כב' השופט מ. רניאל) בבש"א 5152/04, תיק עיקרי ת.א. 5470/03, מיום 18.4.04. על-פי החלטתו של קמא, התקבלה בקשת המשיבים לסילוק תביעת המערערים על הסף זאת מן הטעם של העדר עילה כלפי המשיבים מס' 3 עד מס' 5, ומן הטעם של מעשה בית-דין ביחס למשיבים מס' 1 ומס' 2. א. אלה בתמצית העובדות הצריכות לעניין: ביום 12.7.95 הגישו המערערים לבית-משפט השלום בחיפה תביעה כנגד המשיבים (ת.א 11933/95), במסגרתה התבקש בית-המשפט ליתן כנגד המשיבים, סעד של פירוק השיתוף במקרקעין, לרבות עילות אחרות הנובעות מהפרת חוזה ואשר נטענו על-ידי המערערים. עקב חוסר סמכות עניינית הועברה התביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה ונדונה על ידי כב' השופטת ב. בר- זיו (ת.א 460/98). ביום 16.6.98 הגיש המשיב מס' 1 בקשה לצו מניעה זמני (בש"א 2118/98), כנגד המערערים למניעת ביצוע כל שינוי בקרקע, לרבות הפסקת עבודות הבניה. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ש. ברלינר) נעתר ביום 6.7.98 לבקשת המשיב מס' 1 ונתן צו מניעה זמני המורה למערערים, בין היתר, שלא לבצע בחלקה הנדונה שינוי כלשהו, עד להכרעה בסכסוכם. ביום 3.11.98 ניתנה החלטה נוספת בעניינו של צו מניעה זה, לפיו נדרש המשיב מס' 1 להפקיד ערבות בנקאית על-סך 100,000 ₪ לשם אשרור הצו. סכום זה אכן הופקד ביום 17.1.99. ביום 31.1.02 ניתן פסק דין בת"א 460/98 האמור, לפיו התקבלה תביעת המערערים ונקבע בין היתר, כי על המשיבים לסלק ידם מן המגרש הנדון, וכי על המשיב מס' 1 לחתום על בקשת המערער מס' 1 להיתר בניה על המגרש. עוד הורה בית-המשפט על ביטולו של צו המניעה הזמני, והמשיב מס' 1 חוייב בהוצאות. ערעור שהוגש על פסק דין זה על-ידי המשיב מס' 1 (ע"א 2422/02) נדחה ביום 5.3.03. ביום 11.3.03 הגישו המערערים תובענה חדשה לבית משפט השלום בחיפה (ת"א 5470/03), בה דרשו המערערים מן המשיבים פיצויים בגובה 500,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו להם, לטענתם, בגין צו המניעה הזמני. ביום 19.2.04 הוגשה על-ידי המשיבים בקשה (בש"א 5152/04) למחיקת תביעת המערערים על הסף בשל העדר יריבות כנגד המשיבים מס' 3 - מס' 5 וכן עקב מעשה בית דין מחמת השתק עילה. ב. בית-משפט קמא קיבל את בקשת המשיבים לסילוק תביעת המערערים על הסף כלפי המשיבים מס' 3 עד מס' 5, כל זאת מן הטעם של העדר עילה. בית-משפט קמא ציין שמשיבים אלה לא ביקשו, וממילא גם לא קיבלו, צו מניעה כנגד המערערים. קמא הוסיף שמשיבים אלה היו נתבעים פורמאליים בלבד בתביעה המקורית של המערערים, ומכאן שכנגדם לא עומדת למערערים כל עילה. לעניין טענות המשיבים בדבר קיומו של מעשה בית דין, קבע קמא כי אין מחלוקת שהמערערים תבעו פיצויים בגין אותה עילה (נזקי צו המניעה) בתביעתם המקורית, וחזרו על תביעה זו גם בסיכומיהם. לטעמו של בית-המשפט קמא, המחלוקת היא: מהן ההשלכות לעניין מעשה בית דין של סעד אשר נתבע, ולא הוכרע לגופו בפסק דין? בעניין זה סבר בית-משפט קמא כי הגם שלא מתקיים השתק פלוגתא (שהרי העניין לא נדון לגופו), הרי מתקיים השתק עילה שמכוחו לא תידרש ערכאה שיפוטית לתביעה, שעה שהיתה בין הצדדים תביעה קודמת אשר התבססה על אותה עילה. בית משפט קמא תמך יתדותיו בע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח', פ"ד נ"ז (5), 166 וקבע שהיה על המערערים לבקש את פיצול סעדיהם, ואזי לא היה מתקיים אותו השתק. משלא עשו כן, תרופתם היחידה של המערערים היתה פנייה לערכאת הערעור, בטענה שפסק הדין שניתן ביום 31.1.02 ב-ת.א. 460/98 לא התייחס לטענותיהם, ואולם ערעור כזה לא הוגש. בית-משפט קמא קיבל איפוא את טענות המשיבים במלואן, ודחה את תביעת המערערים כנגד כל המשיבים על הסף. ג. המערערים תוקפים בערעור שבפנינו את החלטת בית-משפט קמא וטוענים, בין היתר, כי שגה בית-משפט קמא שעה שקבע כי קיים השתק עילה בעניינם של המשיבים מס' 1 ומס' 2, בשעה שפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בתביעתם המקורית של המערערים, לא הזכיר ולו במילה אחת את עניין הפיצויים הנובעים מצו המניעה. עמדת המערערים היא שהם אמנם דרשו פיצויים בתביעתם, אך פיצויים אלה נדרשו כתוצאה מהפרת ההסכם עימם, ולא בגין הנזקים שנגרמו להם עקב צו המניעה. עוד מוסיפים וטוענים המערערים שלטעמם שגה בית-משפט קמא שעה שמחק את התביעה כנגד המשיבים מס' 3 - מס' 5 מחמת העדר עילה, אמנם היו אלה משיבים פורמאליים בלבד, אך הם בבחינת חלק מרכזי במחלוקות שבין הצדדים לסכסוך ולכן צירופם לתביעה הוא חיוני. בניגוד למערערים, סומכים המשיבים את ידיהם על החלטת בית-משפט קמא על שתי פניה וטוענים כי צדק קמא עת נעתר לבקשתם ודחה את תביעת המערערים על הסף. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 5.7.05, טען בא-כוח המשיבים שגם אם ייקבע כי שגה בית-משפט קמא בכל הנוגע לטענת השתק העילה כלפי המשיבים מס' 1 ומס' 2, הרי שמכל מקום יש לקבוע כי תביעת המערערים עומדת רק כלפי המשיב מס' 1 הואיל והוא לבדו ביקש את צו המניעה כנגד המערערים, ומכאן שאין כל יריבות בין המערערים לבין המשיב מס' 2. ד. נפרט, איפוא, את השאלות שלטעמנו צריכות לעניין, בשים לב לפלוגתא העומדת לדיון, והיא: האם אכן יש לדחות את תביעת המערערים על הסף כנגד כל המשיבים? השאלה האחת העומדת לדיון היא האם דרשו המערערים פיצויים בגין נזקי צו המניעה בתביעתם המקורית וחזרו על תביעה זו גם בסיכומיהם. בית-המשפט קמא סבר, כאמור, שהתשובה לשאלה זו חיובית היא. השאלה השנייה, שתישאל כמובן רק אם נגיע למסקנה שהתשובה לשאלה הראשונה שלילית היא: האם, חרף העובדה שהתובעים-המערערים לא דרשו בתביעתם שהתנהלה בבית-המשפט המחוזי (ת.א. 460/98), פיצויים בגין נזקי צו המניעה, רשאים הם לעשות כן עתה, או שמא לא יזדקק בית-המשפט לפרשיה זו שנית? במסגרת בחינתה של שאלה זו עשויים אנו להגיע גם למסקנה שעל אף שיכלו המערערים, בשלב זה או אחר שלאחר הוצאת צו המניעה, לתקן את תביעתם, או לבקש את פיצול סעדיהם, הרי על אף שלא עשו כן עדיין עומדת להם עילתם. ולבסוף, עולה שאלה נוספת ואחרונה, והיא: האם קיימת למערערים עילת תביעה כנגד המשיבים מס' 3 - מס' 5? על שאלה זו, כאמור, השיב בית-משפט קמא בשלילה. ה. נקדים ונבהיר, בהתייחס לשאלה האחרונה שצויינה לעיל, שלא ראינו מקום להתערב בקביעתו ובמסקנתו של בית-משפט קמא בדבר היעדרה של עילת תביעה כנגד המשיבים מס' 3 - מס' 5. משיבים אלה הסכימו לתביעות המערערים עוד טרם הוגשה התביעה המקורית. המשיבים מס' 3 - מס' 5 צורפו לתביעה המקורית כנתבעים פורמאליים בלבד, חתמו על תוכנית החלוקה כבקשת המערערים, ואף לא עתרו למתן צו המניעה כנגד המערערים. משכך, נראה שקביעתו של בית-משפט קמא ככל שהיא נוגעת למשיבים מס' 3 עד מס' 5 בדין יסודה, ואין מקום להתערב בה. ו. יחד עם זאת, נראה לנו שנפלה שגגה בקביעתו של בית-משפט קמא, לפיה השתתקה עילתם של המערערים כנגד המשיבים מס' 1 ומס' 2, כל זאת לטעמו של קמא מחמת העובדה שהמערערים דרשו פיצויים בגין נזקי צו המניעה בתביעתם המקורית, וחזרו על תביעה זו גם בסיכומיהם. לעניין קביעתו זו של בית-משפט קמא, נראה לנו כי צריך שתישאל השאלה: היאך יכלו המערערים לדרוש פיצויים בגין נזקי צו המניעה בתביעתם המקורית (כסברתו של בית-משפט קמא) בשעה שתביעה זו הוגשה, כאמור, ביום 12.7.1995, ואילו הבקשה לצו מניעה הוגשה כנגד המערערים רק ביום 16.6.98, כלומר כשלוש שנים מאוחר יותר? לא אמורה להיות מחלוקת לגבי העובדה שפיצויים בגין צו המניעה בודאי שלא נדרשו במסגרת התביעה המקורית. נדגיש ונוסיף, שאין חולק שלאחר הוצאת צו המניעה, תביעתם של המערערים לא תוקנה, ואף לא היתה כלל דרישה שכזו. גם לא נוסף לתביעת המערערים סעד כלשהו שנבע מהטלתו של צו המניעה או, לחילופין, מביטולו. לעניין קביעתו של קמא לפיה בסיכומי המערערים שהוגשו ב-ת.א. 460/98 נתבקש על-ידי המערערים להעניק להם סעד של פיצויים בגין נזקי צו המניעה, נידרש תחילה לסעיף הרלוונטי בסיכומי המערערים אשר נוסח בזו הלשון: "לאור כל האמור לעיל מתבקש בית המשפט הנכבד להורות כדלקמן: - לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים ביחד ולחוד פיצויים בסך 50,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 12.7.95 ועד ליום התשלום בפועל, בגין עוגמת הנפש והנזקים הכספיים שנגרמו לתובעים בשל עיכוב הבנייה במגרש עפ"י ההסכם" (סעיף 75 (ה') לסיכומי המערערים בהליך שהתנהל ב-ת.א. 460/98). עינינו הרואות, אפוא, כי לא זו בלבד שנזקים שנגרמו מחמת צו המניעה לא הוזכרו על-ידי המערערים בסעיף זה (או בכלל) בסיכומיהם, אלא גם נכתב במפורש שסעד הפיצוי נדרש מפורשות בשל עיכוב הבניה במגרש עפ"י ההסכם, ולכן לא ניתן לשייך דרישת פיצויים זו לנזקי צו המניעה. מכאן שהסעדים אשר נתבקשו בתביעתם של המערערים ב-ת.א. 460/98, לרבות הפיצויים שנתבקשו, נדרשו בגין המחלוקות החוזיות שבין הצדדים, ועקב הפרת החוזה שנטענה שם על ידי המערערים, ובגין אלה בלבד, ולא עבור נזקי צו המניעה. ז. השאלה הבאה שעולה היא: האם למרות שהגענו למסקנה לפיה התובעים (המערערים) לא דרשו מבית-המשפט ב-ת.א. 460/98 פיצוי בגין נזקי צו המניעה, רשאים הם לעשות כן בהליך הנוכחי שהגישו לבימ"ש השלום, או שמא לא יזדקק בית-המשפט לפרשיה זו שנית? בכל הנוגע לחילוט עירבון שהופקד לצורך הבטחת נזקי צווי מניעה, נקבע בתקנה 371 של תקנות סד"א ההסדר הבא: "(א) פקע הצו הזמני, יהיה בית המשפט הדן בתובענה רשאי, לאחר שנתן לצדדים הנוגעים בדבר הזדמנות להשמיע את טענותיהם, להורות על חילוט העירבון, כולו או מקצתו, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו, לטובת מי שאליו מופנה הצו, אם ראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות עקב מתן הצו, וכי הבקשה לא היתה סבירה בנסיבות הענין; חילוט העירבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם. (ב) חילוט העירבון אינו גורע מזכותו של מי שהעירבון חולט לטובתו להיפרע בשל נזקיו, באמצעות הערובה במסגרת ההליך או בדרך של הגשת תובענה חדשה לפי כל דין, ובלבד שלא ישולם פיצוי יתר". עינינו הרואות כי עילת הפיצויים עקב נזקי צו מניעה יכול שתתגבש מחדש, אפילו במצב דברים שבו כבר חולט ערבונו של מוציא צו המניעה, קל וחומר בענייננו שעוסק במצב דברים שבו לא חולט שום ערבון, ונזקי צו המניעה כלל טרם הובאו לדיון ענייני. עולה מלשון התקנה, כי בידי המערערים בענייננו, נוצרה עילת תביעה חדשה מרגע פקיעת צו המניעה, משמע, מרגע שניתן פסק-דינה של כב' השופטת ב. בר-זיו ביום 31.1.02, ומשכך, אין אנו יכולים לומר כלל כי השתתקה עילתם. ח. אמנם, חזקה על מי שאותה מסכת משפטית מעמידה לו עילות תביעה שונות (בענייננו, תביעתם העיקרית של המערערים לפיצוי בגין הפרת חוזה מחד גיסא, וזכותם לדרישת פיצויים כתוצאה מביטול צו המניעה, מאידך גיסא), שלא ישהה את תביעתו, ויתבע את זכותו על-פי שתי העילות, בין במצטבר ובין לחילופין. הרציונאל לכך הוא ברור ונועד למנוע את הטרדתו של צד לסכסוך לשוב ולהתדיין בעניין שכבר ניתנה הזדמנות לבעל הדין שמנגד להעלותו. (לעניין זה עיינו בע"א 1650/00 - מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח'. פ"ד נז(5), 166 (להלן:"עניין זיסר") וההפניות המופיעות שם: ע"א 2360/99 בחר נ' דיור, בנין ופיתוח, פ"ד נה(4) 18, 24; ספרה של ד"ר נ. זלצמן, "מעשה בית דין בהליך אזרחי", תשנ"א, 31; רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים (טרם פורסם)). כך גם ערים אנו לעובדה כי נשמעו דעות לפיהן אין כל פגם דיוני בהגשת הבקשה לפיצויים במסגרת שבה נדונה הבקשה לצו מניעה (עיינו ע"א 732/80 ארנס נ' "בית אל - זכרון-יעקב", פ"ד לח(2) 645, ורע"א 2422/00 אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה נ' עיריית בת-ים פ"ד נו(4) 603) ענייננו אנו הוא במצב דברים שבו עמדו למערערים שני מסלולים מקבילים אשר יכלו הם לנהוג לפי כל אחד ואחד מהם. הדבר עולה כאמור מלשונה של תקנה 371 (ב) שהובאה לעיל. משכך, הרי עילתם של התובעים (המערערים בענייננו) התגבשה מחדש עם פקיעת צו המניעה, ויכלו המערערים להשהות את תביעת הפיצויים בגין נזקי צו המניעה עד שתבשיל עילתם להגישה מכוח פקיעת צו המניעה, בלא שיזדקקו לרשות לעשות כן, או לפיצול סעדים, כפי שסבר בית-משפט קמא. הרציונאל מאחורי ההליכה בדרך זו, לטעמנו, הינו ברור למדי. רק עם פקיעת צו המניעה יכול אדם להעריך את נזקיו של אותו צו בצורה אופטימאלית. כל תביעה במועד הקודם לפקיעתו של הצו היא בגדר השערה גרידא, ואין אדם יודע את צפוני העתיד. אין כל הצדקה ענינית להטיל חובה לדרוש פיצויים בגין צו המניעה בטרם בוטל הצו. ט. מעיון בפסק הדין בעניין זיסר האמור, שעליו הסתמך בית-משפט קמא במסקנתו, עולה, כך נראה לנו, שאין בו כדי לסייע למשיבים. בעניין זיסר, הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות לחיוב משרד השיכון להקצאת קרקע שנדרשה לצורך המשך בניה. בבית המשפט של פירוק התקבלה הבקשה, ואולם התוצאה נהפכה על פיה בערעור. לאחר דחיית בקשתו, יזם המערער הליך נוסף, במסגרתו הוא דרש סעד כספי בשל חוסר תום לב במשא ומתן, מצג שווא רשלני, והפרת הבטחה מינהלית. בית-המשפט העליון קבע באותו ענין כי מוטלת על בעל הדין החובה לרכז את כל ההתדיינות באותה עילה ואין הוא יכול לפרק מעשה אחד לגורמים, ליצירת התדיינויות עד אין קץ, וכל זאת ללא נטילת רשות לפיצול סעדים. ואולם, ענייננו שונה ולא ניתן ללמוד מהתם להכא. בענין זיסר, לא זו בלבד שלא עסקו במועד האפשרי להתגבשות העילה לפיצוי בגין נזקי צווי מניעה, וכפי שנראה להלן "עילה" לצרכי תקנה אחת, אינה דומה ל"עילה" לצרכי תקנה אחרת, אלא שהדבר החשוב ביותר הוא שבענין זיסר עמדו לרשות התובע כל עילות התביעה כבר במועד בו ניתן פסק-הדין בהליך הראשון, וזאת במובחן מאשר בעניננו. י. מקובל עלינו כי ההוראה בדבר פיצול סעדים בתקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי (שאותה ראה בית-משפט קמא כתרופתם של המערערים), משתלבת ברעיון השתק העילה שכן היא מונעת, בדרך כלל, תביעה נוספת בגין אותה עילה, גם אם כלול בה סעד נוסף או שונה מזה שנתבע בתביעה הראשונה, אלא אם כן ניתן היתר מיוחד לפיצול סעדים. וכלשונה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה: "כללי מעשה בית דין מבוססים על הרעיון כי מסגרת סדרי הדין ששיטת המשפט מספקת לבעלי הדין מאפשרת להם בדרך כלל למצות בהליך דיוני אחד את מלוא טענותיהם ומלוא סעדיהם; בכך טמונה גם ההנחה הנוספת כי מקום שבעל דין לא מיצה את מלוא טיעוניו וסעדיו בהליך הראשון די בכך שניתנה לו הזדמנות דיונית לעשות כן כדי שתיחסם דרכו לתבוע פעם נוספת באותו ענין. כך, מניחים כללי מעשה בית דין כי מי שבידו להגיש תובענה אזרחית רגילה בעילה של הפרת התחייבות חוזית, ובידו לתבוע הן את אכיפת ההתחייבות והן סעדים כספיים בגין הפרתה או ביטולה, עליו לשלב את מלוא סעדיו תחת קורת גג שיפוטית אחת. אם לא עשה כן, ייחסם מתביעה נוספת על מה שהחסיר, אלא אם כן הותר לו לפצל את סעדיו בהיתר מיוחד מבית המשפט." (עניין זיסר, שם בעמ' 183). אך כאמור, אין גישה זו מועילה לענייננו הואיל ומשמעות המונח "עילה" לצרכי תקנה אחת אינה דומה לצרכי תקנה אחרת (עיינו ע"א 167/63 ג'ראח נ' ג'ראח פ"ד יז 2617, 2624, וכן עניין זיסר האמור). בענייננו, לא זו בלבד שלא עמדה העילה נשוא הדיון בפני המערערים עת הגישו את תביעתם הראשונה (והרי אז טרם ניתן צו המניעה), אלא עסקינן במצב מיוחד בו אמר המחוקק את דברו לעניין זה בקובעו כי יכול ותצמח עילת תביעה חדשה לנפגע מנזקי צו מניעה עם ביטולו. ואילו בענין זיסר המדובר היה בשאלה האם דיון בדרך של בקשה למתן הוראות, יש בו כדי ליצור "השתק עילה" בשעה שבאותה עת עמדו לרשותו של המערער (שם) גם העילות האחרות. ודוק: כשם שתובע איננו זקוק לרשות כדי לתבוע סעד אחר בנפרד כאשר בית המשפט שבו הוא הגיש את תביעתו איננו מוסמך ליתן לו גם את הסעד האחר (עיינו בספרו של ד"ר י' זוסמן ז"ל, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) ש' לוין עורך, 1995; בעמ' 170), גם תובע איננו זקוק לרשות כדי לתבוע סעד אחר בנפרד מקום בו המחוקק נתן לו את הרשות והזכות לעשות כן. יש לזכור כי בענייננו לא נגרם כל עינוי דין למשיבים. פרט לאמירה בעלמא בסיכומי התובעים, הנטענת כמהווה דרישת פיצויים לנזקי צו המניעה, אין מחלוקת כי לא נערך כל דיון בעניין נזקים נטענים אלה, לא בוזבז זמן שיפוטי יקר על כך, והמערערים טרם הוכיחו את נזקיהם, אם בכלל, לענין זה. לאור כל האמור סבורים אנו כי לא השתתקה עילתם של המערערים, ולפיכך רשאים הם להמשיך בתביעתם כנגד המשיבים. י"א. בא-כוחם של המשיבים טען בפנינו שאף אם ייקבע כי שגה בית-משפט קמא בכל הנוגע לטענת השתק העילה כלפי המשיבים מס' 1 ומס' 2, הרי שמכל מקום יש לקבוע כי תביעת המערערים שרירה וקיימת כנגד המשיב מס' 1 בלבד, הואיל והוא לבדו ביקש את צו המניעה, ומשכך הרי המשיב מס' 2 איננו יריבם של המערערים כלל ועיקר, ויש לבטל את קביעתו של בית-משפט קמא רק ככל שזו נוגעת למשיב מס' 1. אין בידינו להיעתר לטענתו זו של ב"כ המשיבים. בפסק דינו של בית -המשפט המחוזי ב-ת.א. 460/98 (ההליך המקורי) נאמרו הדברים הבאים על-ידי כב' השופטת ב. בר-זיו: "הנתבעים 3-5 הודו בעריכת הסכם המכר בין התובע והנתבע מס' 1 והודיעו כי הם מסכימים לחלוקת החלקה כפי שמוצעת על-יד התובעים ואף חתמו על תוכנית חלוקה מתאימה. נתבעים אלו לא נטלו חלק בהליכים בתיק זה" (עמ' 2, סעיף 6, לפסק הדין). נמצאנו למדים אם -כן שהמשיבים מס' 3 - מס' 5, ומשיבים אלה בלבד, הוצאו על-ידי בית המשפט בפסק דינו מכלל קירבה משפטית זו או אחרת לתביעתם של המערערים. משמע, שהמשיב מס' 2 נטל חלק פעיל בהליכים כנגד המערערים ולא הוצא מכלל האפשרות לתביעת נזקים שנגרמו על-ידו (וגם בית-משפט קמא לא סבר שיש העדר יריבות בין המערערים לבין המשיב מס' 2). ראוי לציין שגם המשיבים עצמם, בבקשתם נשוא ערעור זה לדחיית תביעת המערערים על הסף, לא טענו שאין למערערים יריבות כנגד המשיב מס' 2 (עיינו בסעיפים 4 - 5 של הבקשה לדחייה על הסף). יתר על כן, גם בטיעוניהם אשר בכתב בהליך ערעור זה, לא העלו המשיבים טענה זו. טענה זו עלתה לראשונה בשעת הדיון שבפנינו. משכך, הרי שמכל מקום אין לקבלה בשלב הנוכחי, והמשיב מס' 2 יוכל להעלותה כראוי בפני בית-משפט קמא בדיון בתביעת נזקיהם של המערערים כנגד המשיבים מס' 1 ומס' 2. עצם העובדה שהמשיב מס' 2 לא ביקש את צו המניעה אינה בהכרח מספקת בכדי לפוטרו מאחריות לנזקי הצו. אין בידינו תשתית עובדתית מספקת כדי להכריע כיום בסוגיה זו, ולכן, המקום לברר את הטענות העובדתיות הרלוונטיות הינו בבית-משפט קמא, במהלך בירור הראיות. עיתים, יש וצדדים מוגדרים כ"קרובים משפטית" (PRIVITY) כאשר יש בידם אינטרסים מקבילים ודומים, אינטרסים אשר די בהם כדי להוביל למסקנה שהאחד פעל כנציגו של שותפו (עיינו באשר לעיקרון הקירבה המשפטית, והחלת השתק פלוגתא, בספרה של נ. זלצמן, שם, בעמ' 481, וכן בעמ' 483). כמוסבר כבר לעיל, אין באפשרותנו לקבוע מסמרות, בשלב הנוכחי, באשר ל"קירבה המשפטית" בין המשיב מס' 2 לבין המשיב מס' 1. יתכבדו הצדדים ויעלו טיעוניהם הנוגעים לכך בפני כב' בית-המשפט קמא אשר יכריע גם בסוגיה זו במסגרת פסק-דינו, ככל שסוגיה זו תועלה על-ידי מי מן הצדדים. י"ב. לאור כל האמור, דין הערעור להתקבל בחלקו. החלטתו של בית-משפט קמא עומדת על כנה ככל שהיא נוגעת למשיבים מס' 3 - מס' 5, ואילו בכל הנוגע למשיבים מס' 1 ומס' 2, אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק-דינו של בית-משפט קמא, ומורים על החזרת התיק לדיון בפני כבוד בית-המשפט קמא, וזאת לצורך שמיעת הראיות והטיעונים לגופו של ענין. אנו מבטלים את צו ההוצאות שניתן על ידי בית-משפט קמא, וזאת בכל הנוגע למשיבים מס' 1 ומס' 2. בית-משפט קמא יחליט בענין הוצאות המשפט בכל הנוגע למשיבים מס' 1 ומס' 2 במסגרת פסק-הדין שיסיים את ההליך העיקרי. באשר להוצאות המשפט שנפסקו בבית משפט קמא, בכל הנוגע למשיבים מס' 3, מס' 4 ומס' 5, אנו מורים שהוצאות אלה תעמודנה על סך של 3,000 ₪ בתוספת מע"מ, נכון ליום 18.4.04. לא יהא צו להוצאות בערכאת הערעור. לענין הפקדון שהפקידו המערערים להבטחת הוצאות המשיבים (ככל שהופקד הפקדון): מזכירות בית המשפט תחזיר את הפקדון לידי ב"כ המערערים עוה"ד ז. כמאל, אך זאת בתנאי מפורש שב"כ המערערים יציג תחילה בפני מזכירות בית המשפט חשבונית/קבלה מטעם ב"כ המשיבים (עוה"ד א. עודה) לפיה שילמו המערערים את הוצאות המשפט שלזכות המשיבים מס' 3, מס' 4 ומס' 5 (דהיינו, 3,000 ₪ בתוספת מע"מ נכון ליום 18.4.04). אם לא יציג ב"כ המערערים חשבונית /קבלה כאמור בפני מזכירות בית המשפט בתוך 30 (שלושים) יום ממועד המצאת פסק דין זה (כשהפגרה כלולה במנין הימים) ימומש הפקדון שהפקידו המערערים, וממנו תשולמנה הוצאות משפט אלה. יתרת הפקדון שתישאר לאחר תשלום הוצאות המשפט למשיבים מס' 3 , מס' 4 ומס' 5, תוחזר לידי ב"כ המערערים עוה"ד ז. כמאל עבור מרשיו. ערבוןחילוטצוויםצו מניעה