##(1) מהו דיון נוסף ?## תכליתו של "דיון נוסף" היא לאפשר, במקרים חריגים, בחינה מחדש של הלכות מיוחדות, חדשות או קשות שנפסקו בהרכב מצומצם של בית המשפט העליון, על ידי הרכב רחב יותר. זאת, על מנת שההלכה שתיקבע בסופו של דבר תשקף את דעת רוב רובם של שופטי בית המשפט העליון. כאשר בית המשפט העליון דן בעניין מסוים מלכתחילה בהרכב מורחב, ודאי כאשר מדובר בהרכב מורחב של שבעה שופטים, הרי דנו בו כבר רוב שופטי בית המשפט העליון. בנסיבות אלה פוחת עד מאוד, אם לא מאויין, הצורך לבחון אותו עניין פעם נוספת. שימוש מסוג זה בסמכות ההרחבה של מותב בית המשפט העליון יש בו משום פגיעה בתכלית השימוש בהליך המיוחד של דיון נוסף, והוא חורג מעקרונות השיטה לפיה ניתנים פסקי הדין של בית המשפט העליון, שלא על ידי מליאת השופטים, אלא בידי הרכבים שונים, ולכל היותר בידי הרכב המייצג את רוב שופטי בית המשפט. ##(2) דיון נוסף - מה אומר החוק ?## סעיף 18 לחוק יסוד: השפיטה קובע בזו הלשון: "דיון נוסף 18. ענין שפסק בית המשפט העליון בשלושה, ניתן לקיים בו דיון נוסף בבית המשפט העליון בחמישה או יותר, בעילות שנקבעו בחוק ובדרך שנקבעה לפי חוק." העילות לקיום דיון נוסף והדרך לקיומו מוסדרות בסעיף 30 לחוק בתי המשפט, שקובע כדלקמן: "דיון נוסף 30. (א) ענין שפסק בו בית המשפט העליון בשלושה, רשאי הוא להחליט, עם מתן פסק דינו, שבית המשפט העליון ידון בו דיון נוסף בחמישה או יותר. (ב) לא החליט בית המשפט העליון כאמור בסעיף קטן (א), רשאי כל בעל דין לבקש דיון נוסף כאמור; נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף. (ג) בהחלטה שניתנה לפי סעיף קטן (א) או (ב) רשאי בית המשפט או השופט לקבוע את הבעיה שתעמוד לדיון נוסף, ומשעשה כן, לא יקוים הדיון הנוסף אלא באותה בעיה. ##(3) דיון נוסף פלילי:## דיון נוסף פלילי הוא הליך חריג, אשר נועד לנושאים בעלי חשיבות משפטית, במקרים בהם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת, או כאשר ההלכה שנפסקה ראויה לדיון נוסף פלילי, מפאת חשיבותה, קשיותה או החידוש הטמון בה. (ראו גם: דנ"פ 9317/10 זוזיאשווילי נ' מדינת ישראל (6.3.2011); דנ"פ 7261/12 פלוני נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ (3.12.2012); דנ"פ 7749/13 בעראני נ' מדינת ישראל (27.11.2013)). כבר נפסק, לא אחת, כי חידוש הלכתי כשלעצמו אין בו כדי להצדיק בכל מקרה ומקרה סטייה מן הכלל הרגיל שלפיו פוסק בית המשפט העליון במותב שלושה ופסיקתו היא סוף פסוק (דנ"פ 864/12 קצב נ' מדינת ישראל (13.5.2012); דנ"פ 2161/14 היועץ המשפטי לממשלה נ' מלכה (3.4.2014)). עוד נפסק בהקשר זה כי "חלק ניכר מן ההלכות החדשות אינו אלא פיתוח הילכתי של הלכות קיימות, ופיתוח הילכתי, כשלעצמו, אין בו כדי להוות עילה לדיון נוסף" (דנ"פ 5189/05 איילון – חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל (20.4.2006)). ##(4) דיון נוסף - סיכום:## לפי סעיף 30 לחוק בתי-המשפט, אין די בפסיקתה של הלכה - ולו הלכה חדשה היא - כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף. לצורך קיומו של דיון נוסף על ההלכה להיות בעלת חשיבות, קשיות או חידוש מיוחדים ביותר (דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל). בית המשפט בדיון נוסף אינו יושב בערעור על פסק דינו של בית המשפט העליון לגביו הוחלט על דיון נוסף. "בית המשפט בדיון הנוסף אינו ערכאת ערעור לעומת ההרכב של שלושה שפסק בעניין. שני ההרכבים הם שווי סמכויות, אלא שאחד דן נוספות בעניין שכבר נדון בהרכב הקודם, אם ניתנה החלטה על כך על פי סעיף סעיף 30 לחוק בתי המשפט. באותם עניינים בהם הועמדו פסק דין או בעיה לדיון נוסף, סמכותו של ההרכב בדיון הנוסף להחליט כל החלטה אשר יכול היה ההרכב אשר נתן את פסק הדין לתת. לפיכך, אם לא הוגבל הדיון הנוסף לבעיה או בעיות אשר צוינו בהחלטה על דיון נוסף, לא יהיה ההרכב מוגבל בנושאים בהם רשאי הוא לדון. ##(5) להלן החלטה בנושא דיון נוסף בבג"צ:## החלטה בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה מיום 30.11.06 בבג"ץ 7607/06, בו נדחתה העתירה להורות למשיבים 1 ו-2 להחליט על הקמת ועדת חקירת ממלכתית, לפי חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968 (להלן: חוק ועדות חקירה), לחקירת אירועי המלחמה שהתנהלה בקיץ האחרון בגבול הצפון, שזכתה לכינוי מלחמת לבנון השנייה. כן נדחתה בפסק הדין נשוא העתירה שלפניי דרישתה של העותרת להורות למשיבים 1 ו-2 לבטל את החלטתם בדבר מינוי ועדת בדיקה לפי סעיף 8א לחוק הממשלה, התשס"א-2001, לחקר ארועי המלחמה (להלן: ועדת וינוגרד). ביום 15.10.06, לאחר שמותב תלתא החל לדון בעתירה, החליט אותו מותב להורות על הרחבת הרכב השופטים שידון בעתירה. ההחלטה על הרחבת המותב התקבלה בהתאם להוראת סעיף 26(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). בהמשך להחלטה האמורה הוריתי ביום 16.10.06 כי העתירה תידון בפני הרכב של שבעה משופטי בית משפט זה. ייחודה של העתירה לדיון נוסף שבפניי הינו, אפוא, בכך שהיא מוגשת ביחס לפסק דין שניתן מלכתחילה על-ידי הרכב מורחב של שבעה שופטים. פסק הדין נשוא העתירה 1. השאלה המרכזית שעמדה להכרעה בפסק הדין נשוא העתירה דנן התייחסה לביקורת השיפוטית על החלטת הממשלה בדבר הדרך המתאימה לחקור את התנהלות החזית והעורף במלחמה, ובפרט את אופן תפקודם של הדרג המדיני ומערכת הביטחון. בפסק הדין נחלקו דעות חברי המותב לדעת רוב ולדעת מיעוט, כאשר הסוגיה המרכזית שהייתה שנויה במחלוקת הייתה האם רשאית הממשלה להטיל על ועדת בדיקה ממשלתית המוקמת בהתאם לסעיף 8א לחוק הממשלה לחקור אירועים כדוגמת מלחמת לבנון השנייה; או שמא ועדת חקירה ממלכתית, המוקמת לפי חוק ועדות חקירה, היא הגוף היחיד המתאים לחקור אירועים מעין אלה. זאת, במיוחד בהתחשב בעובדה שהבדיקה הנדרשת היא גם של אחריות הדרג המדיני. 2. כל שופטי ההרכב חיוו דעתם בסוגיה הנדונה. פסק הדין העיקרי של הרוב ניתן מפי המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין. בפסק דינו חזר המשנה א' ריבלין על ההלכה שהתבססה בפסיקתנו, ולפיה היקף הביקורת השיפוטית על הקמתה או אי-הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית הינו מצומצם ביותר. המשנה א' ריבלין ציין כי הבחירה למנות או שלא למנות ועדת חקירה ממלכתית מצויה בלב סמכותה של הרשות המבצעת, והוסיף כי שיקול דעתה של הרשות המבצעת בעניין זה הוא רחב ביותר וכורך בחובו שורה ארוכה של שיקולים שלגביהם נתון לרשות מתחם סבירות רחב ביותר. עוד ציין המשנה א' ריבלין כי סמכותה הרחבה של הרשות המבצעת אינה מוגבלת רק לעצם ההחלטה לקיים הליך בדיקה אלא גם לאופן שבו תתבצע אותה בדיקה. באשר לפרשנותו של סעיף 8א לחוק הממשלה, שעליו נסבה עיקר המחלוקת בפסק הדין, קבע המשנה א' ריבלין כי תכליתו של הסעיף היא להרחיב את ה"סמכות הטבועה" של הממשלה ושריה ולא לצמצם אותה, וזאת בדרך של מתן סמכויות חקירה בכפייה לוועדה שהוקמה לבחינת נושא מסוים. המשנה א' ריבלין הוסיף עוד, כי אין בנוסחו של סעיף 8א כל ראיה לכך שהסמכויות הנתונות מכוחו מוגבלות אך לוועדות בדיקה העוסקות בעניינים מצומצמים ונקודתיים. לפיכך, הגיע המשנה א' ריבלין למסקנה כי הממשלה הייתה מוסמכת להחליט על מינוי ועדת בדיקה לפי סעיף 8א לחוק הממשלה לחקירת אירועי המלחמה. בהקשר זה נקבע על ידו כי העובדה שבמקרה דנן הגוף הנחקר הוא שמינה את הגוף החוקר אינה מצדיקה התערבות בהחלטת הממשלה. למסקנתו של המשנה א' ריבלין, כי אין עילה בדין להתערבות בהחלטת הממשלה, הצטרפו השופטים א' חיות, ס' ג'ובראן וא' גרוניס. הללו היו שותפים למסקנה כי הממשלה מוסמכת למנות ועדת בדיקה לפי סעיף 8א לחוק הממשלה, גם כאשר הסוגיה העומדת לבדיקה היא סוגיה בעלת חשיבות ציבורית רבה ולא סוגיה נקודתית ומצומצמת בלבד. כן הסכימו יתר שופטי הרוב כי ההחלטה למנות ועדת בדיקה ממשלתית לחקירת ארועי המלחמה אינה חורגת במקרה דנן ממתחם הסבירות וכי אין לפסול את ההחלטה בעילה של ניגוד עניינים, אך משום שוועדת וינוגרד הוסמכה לבחון גם את אחריות הדרג המדיני. עם זאת, הדגישו שופטי הרוב שאין בהחלטתם משום מתן גושפנקא ציבורית לבחירת הממשלה שלא להקים ועדת חקירה ממלכתית אלא ועדת בדיקה ממשלתית. יתרה מזו, השופטת א' חיות הביעה דעה כי מן ההיבט הציבורי ניתן לומר כי ועדת חקירה היא כמעט הבחירה הטבעית לבדיקת הנושאים אותם ראתה הממשלה לנכון לחקור במקרה דנן ואף ציינה כי ההחלטה "מעוררת אמנם תהיות ורחוקה מלהניח את הדעת". אך שופטי הרוב לא מצאו, כאמור, עילה להתערב בהחלטה לא במישור הסמכות ולא בהיבט הסבירות, נוכח שיקול הדעת הרחב המסור לממשלה בעניין זה. 3. פסק הדין העיקרי של שופטי המיעוט בפרשה ניתן מפי השופטת א' פרוקצ'יה. בפסק דינה קבעה השופטת א' פרוקצ'יה כי על אף שבית משפט זה אימץ את העקרון של ריסון שיפוטי ביחס לעניינים בעלי אופי מדיני, הרי כלל אי ההתערבות בעניינים בעלי אופי מדיני-בטחוני-לאומי אינו כלל מוחלט. הכלל האמור נתון למגזר צר של חריגים, שבהתקיימם עשוי בית המשפט להעמיד במבחן הביקורת את פעולת השלטון המדיני גם בעניינים בעלי אופי כזה. השופטת א' פרוקצ'יה הוסיפה בהקשר זה כי אם קיים מתחם התערבות, ולו צר, ביחס לעצם ההחלטה בדבר הקמת ועדת חקירה או הימנעות מכך, על אחת כמה וכמה קיימת סמכות ביקורת שיפוטית ביחס לטיב המנגנון שנבחר ליישום ההחלטה לערוך חקירה. באשר להיקף סמכותה של ועדת בדיקה המוקמת לפי סעיף 8א לחוק הממשלה קבעה השופטת א' פרוקצ'יה כי ועדת בדיקה ממשלתית לא נועדה לחקירת ארועים רחבי היקף, בעלי משמעות כלל-לאומית, ולא ניתנו בידיה סמכויות סטטוטוריות הולמות ומספיקות לבצע חקירה כוללת מסוג זה. זאת, בניגוד לועדת חקירה ממלכתית שצוידה בכלים ואמצעים הולמים לצורך כך. לפיכך, הגיעה השופטת א' פרוקצ'יה למסקנה כי נפל פגם במינויה של ועדת וינוגרד, מבחינת מהות הנושא שהועבר לבדיקתה, שאינו בגדר העניינים שועדת בדיקה ממשלתית מוסמכת לעסוק בהם. פגם נוסף באופן מינויה של ועדת וינוגרד, עליו הצביעה השופטת א' פרוקצ'יה בפסק דינה, הינו הפגם של ניגוד עניינים. זאת, מאחר שועדת וינוגרד, שמונתה בהתאם להחלטת ממשלה, אמורה להידרש לא רק להיבטים מערכתיים או מיניסטריאליים אלא גם להיבטים של אחריות אישית של גורמי הממשלה הקשורים לאירועי הלחימה. עוד הוסיפה השופטת א' פרוקצ'יה, כי הבחירה בועדת בדיקה ממשלתית לצורך חקירת אירועי הלחימה בלבנון על כל היבטיהם הינה בחירה החורגת ממתחם הסבירות, שכן בחירת מנגנון החקירה על ידי הממשלה הונחתה על ידי האינטרס לשמור לגורם הנחקר את הכוח לקבוע את הרכבו של הגורם החוקר. הסעד שהוצע על ידי השופטת א' פרוקצ'יה נוכח המסקנות אליהן הגיעה הוא כי ההחלטה על מינויה של ועדת בדיקה ממשלתית לחקירת אירועי הלחימה בלבנון תבוטל ושהעניין יחזור לשולחן הממשלה, על מנת תשקול מהי הדרך הראויה לחקור את אירועי הלחימה. לדעת המיעוט של השופטת א' פרוקצ'יה הצטרפו גם השופטים מ' נאור וא' רובינשטיין, אשר לשיטתם ועדת בדיקה ממשלתית, המתמנית בהתאם לסעיף 8א לחוק הממשלה, אמורה לבדוק נושא או אירוע מסוים בתחומי אחריותם של שר או שרים ואינה מוסמכת לבדוק את אחריות הממשלה או שריה. טענות העותרת 4. בעתירה לדיון נוסף שבפניי טוענת העותרת כי לפסק הדין נשוא העתירה "משמעות גורלית" לעתידה ולקיומה של מדינת ישראל. העותרת מציינת בטיעוניה, כי ההלכה שנפסקה בפסק הדין היא הלכה חדשה, שכן זוהי הפעם הראשונה שבה נדרש בית המשפט לפרשנותו של סעיף 8א לחוק הממשלה. העותרת מוסיפה וטוענת כי ההלכה שנפסקה בפסק הדין היא הלכה קשה, וזאת מכמה היבטים. לטענת העותרת, המשמעות המעשית של ההלכה שנקבעה שקולה במידה רבה לביטולו של חוק ועדות חקירה והיא תביא לסתימת הגולל על הקמתן של ועדות חקירה ממלכתיות, שכן נוכח ההלכה שנפסקה יעדיפו הממשלה וראש הממשלה בעתיד למנות ועדת בדיקה ממשלתית גם לחקירת אירועים בעלי חשיבות ציבורית חיונית, להם נועד חוק ועדות חקירה. העותרת טוענת עוד, כי ההלכה שנקבעה נוגדת את לשונו ואת תכליתו של סעיף 8א לחוק הממשלה, ממנו עולה כי היקף הסמכות העניינית הנתונה לועדת בדיקה ממשלתית הוא מצומצם יחסית. טענה נוספת של העותרת כנגד ההלכה שנקבעה בפסק הדין היא כי ההלכה פוגעת בכלל בדבר איסור המצאות במצב של ניגוד עניינים, שכן היא מכשירה מצב בו גורם ציבורי ממנה וקובע את זהות חוקריו. כן נטען על ידי העותרת, כי בפסק הדין נשוא העתירה לא ניתן כלל משקל לכך שהקמת ועדת בדיקה ממשלתית ולא ועדת חקירה ממלכתית פוגעת במקרה דנן באמון הציבור במערכות השלטון - פגיעה המהווה, לטענת העותרת, עילה עצמאית לפסילת המעשה המנהלי. העותרת טוענת עוד, כי להלכה שנפסקה חשיבות רבה, משום שהיא נוגעת להחלטות בעלות השפעה גורלית על בטחונה וקיומה של מדינת ישראל והיא מכתיבה את האופן בו תתנהלנה מעתה והלאה חקירות של אירועים בסדר גודל של מלחמה בישראל. דיון 5. דין העתירה לדיון נוסף להידחות. למסקנה זו הגעתי במקרה דנן, אף בלא צורך להכריע בטענותיה המפורטות של העותרת בדבר החשיבות, החדשנות והקשיות הטמונות בהלכה שנפסקה; וזאת מן הטעם שפסק הדין, עליו נסבה העתירה, ניתן בהרכב מורחב של שבעה משופטי בית משפט זה. 6. סעיף 18 לחוק יסוד: השפיטה קובע בזו הלשון: "דיון נוסף 18. ענין שפסק בית המשפט העליון בשלושה, ניתן לקיים בו דיון נוסף בבית המשפט העליון בחמישה או יותר, בעילות שנקבעו בחוק ובדרך שנקבעה לפי חוק." העילות לקיום דיון נוסף והדרך לקיומו מוסדרות בסעיף 30 לחוק בתי המשפט, שקובע כדלקמן: "דיון נוסף 30. (א) ענין שפסק בו בית המשפט העליון בשלושה, רשאי הוא להחליט, עם מתן פסק דינו, שבית המשפט העליון ידון בו דיון נוסף בחמישה או יותר. (ב) לא החליט בית המשפט העליון כאמור בסעיף קטן (א), רשאי כל בעל דין לבקש דיון נוסף כאמור; נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף. (ג) בהחלטה שניתנה לפי סעיף קטן (א) או (ב) רשאי בית המשפט או השופט לקבוע את הבעיה שתעמוד לדיון נוסף, ומשעשה כן, לא יקוים הדיון הנוסף אלא באותה בעיה. בעבר התעוררה בפני בית משפט זה השאלה האם בהתחשב בהוראות סעיף 18 לחוק יסוד: השפיטה וסעיף 30 לחוק בתי המשפט, שפורטו לעיל, ניתן לקיים דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון, אשר הכריע בדין במותב שדנו בו יותר משלושה שופטים. בית המשפט קבע בדעת רוב כי יש לפרש את התנאי לעריכת דיון נוסף הקבוע בשני הסעיפים, לפיו הדיון הנוסף יתקיים ב"עניין שפסק בו בית המשפט העליון בשלושה", כך שהמספר של שלושה שופטים הנקוב בהוראה זו מהווה דרישת מינימום, אך אין מניעה מבחינת הסמכות להורות על עריכת דיון נוסף בפסק דין שניתן על ידי מותב שכלל יותר משלושה שופטים (ראו, בש"א 1481/96 נחמני נ' נחמני, פ"ד מט(5) 598 (להלן: עניין נחמני)). פסק הדין שנדון בעניין נחמני, שבגדרו התעוררה השאלה האם ישנה סמכות להורות על עריכת דיון נוסף בפסק דין שניתן על-ידי למעלה משלושה שופטים, ניתן על ידי מותב של חמישה שופטים; ואכן נקבע באותו מקרה כי אין מניעה לקיים דיון נוסף בפסק הדין. אולם, בד בבד עם הקביעה כי ישנה סמכות לערוך דיון נוסף בפסק דין שניתן בהרכב של חמישה שופטים קבע הנשיא א' ברק בעניין נחמני כי: "כמובן, ההגדלה של ההרכב משלושה לחמישה, עשויה לצמצם את מספר המקרים בהם תינתן רשות לקיומו של דיון נוסף בפסק דין שבית המשפט העליון פסק בו בחמישה. אם דיון נוסף בפסק דין שניתן במותב של שלושה ניתן אך במקרים חריגים, הרי דיון נוסף בפסק דין שניתן במותב של חמישה יינתן אך במקרים חריגים שבחריגים" (שם, בעמ' 607) . מאז שניתן פסק הדין בעניין נחמני חזר בית משפט זה מספר פעמים על ההלכה כי דיון נוסף בפסק דין שניתן על ידי מותב של חמישה שופטים ייערך רק במקרים חריגים שבחריגים (ראו: דנ"א 4011/04 עיריית ירושלים נ' עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל, פ"ד נט(4) 8 (להלן: עניין אטינגר), 14; דנג"ץ 3865/97 ח"כ יהב נ' פרקליטת המדינה (לא פורסם); ד"נ 1210/99 מדינת ישראל נ' שיינביין (לא פורסם); דנ"א 7012/99 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם)). באחד המקרים נדחתה עתירה לדיון נוסף בפסק דין בתחום דיני המיסים, שניתן על-ידי מותב של חמישה שופטים, כאשר השופט א' מצא (כתוארו דאז), שדן בעתירה, ציין בהחלטתו כי: "ניתן להסכים, כי בפסק הדין נשוא העתירה נפסקה הלכה תקדימית; ונראה כי אף שופטי הרוב היו ערים לקשיים שהיא מעוררת. אילו הייתה ההלכה נפסקת בהרכב שלושה, קרוב להניח כי היה מקום להעמידה לדיון נוסף. אלא שההלכה נפסקה בהרכב חמישה. על כן השאלה הניצבת לפניי איננה אם מדובר בהלכה חדשה המקימה, לכאורה, עילה לקיומו של דיון נוסף. השאלה היא, אם ההלכה שנפסקה נופלת לגדר אותם מקרים 'חריגים שבחריגים', המצדיקים דיון נוסף בפסק-דין שניתן על-ידי הרכב מורחב" (ראו, דנ"א 5504/01 פקיד שומה פתח תקווה נ' שדות חברה להובלה (1982) בע"מ (לא פורסם)). 7. דברים אלה שנאמרו בנוגע לקיום דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון, שניתן בהרכב מורחב של חמישה שופטים, נכונים ביתר שאת כאשר מדובר בפסק דין שניתן על ידי מותב של שבעה שופטים. אף אם מבחינה תיאורטית קיימת, נוכח ההלכה שנפסקה בעניין נחמני, סמכות לקיים דיון נוסף גם בפסק דין שניתן במותב של שבעה שופטים, הרי קשה להעלות על הדעת מהו המקרה שבו אכן תופעל סמכות זו ובית המשפט ייאות לקיים דיון נוסף בפסק דין שניתן במותב שבעה. תכליתו של הדיון הנוסף היא לאפשר, במקרים חריגים, בחינה מחדש של הלכות מיוחדות, חדשות או קשות שנפסקו בהרכב מצומצם של בית המשפט העליון, על ידי הרכב רחב יותר. זאת, על מנת שההלכה שתיקבע בסופו של דבר תשקף את דעת רוב רובם של שופטי בית המשפט העליון (ראו: עניין נחמני, בעמ' 607-606; עניין אטינגר, בעמ' 15). כאשר בית המשפט העליון דן בעניין מסוים מלכתחילה בהרכב מורחב, ודאי כאשר מדובר בהרכב מורחב של שבעה שופטים, הרי דנו בו כבר רוב שופטי בית המשפט העליון. בנסיבות אלה פוחת עד מאוד, אם לא מאויין, הצורך לבחון אותו עניין פעם נוספת. שימוש מסוג זה בסמכות ההרחבה של מותב בית המשפט העליון יש בו משום פגיעה בתכלית השימוש בהליך המיוחד של דיון נוסף, והוא חורג מעקרונות השיטה לפיה ניתנים פסקי הדין של בית המשפט העליון, שלא על ידי מליאת השופטים, אלא בידי הרכבים שונים, ולכל היותר בידי הרכב המייצג את רוב שופטי בית המשפט. 8. במקרה דנן שוכנעתי כי על אף חשיבותה הציבורית והמשפטית של ההלכה שנקבעה בפסק הדין נשוא העתירה שלפניי, הרי נוכח העובדה שפסק הדין האמור ניתן על ידי הרכב מורחב של שבעה משופטי בית משפט זה אין מקום להורות על קיום דיון נוסף בפסק הדין. זאת ועוד, על אף שבפסק הדין נדונה לראשונה פרשנותו של סעיף 8א לחוק הממשלה, מהווה פסק הדין, למעשה, חוליה נוספת בשרשרת פסקי הדין שניתנו בבית משפט זה, המבוססים על ההלכה לפיה היקף הביקורת השיפוטית על ההחלטה להקים או לא להקים ועדת חקירה לבדיקת עניין מסוים ועל אופי החקירה שתיעשה לבדיקת אותו עניין הינו מוגבל ביותר (ראו לדוגמה: בג"ץ 2624/97 רונאל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נא(3) 71; בג"ץ 3975/95 קניאל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(5) 459; בג"ץ 7232/01 יוסוף נ' ממשלת ישראל, פ"ד נז(5) 561). מבחינה זו על אף חשיבותו של פסק דין נשוא העתירה לא טמונים בו חידוש הלכתי או קושי מהותי, המצדיקים את עריכתו של דיון נוסף בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט. אשר על כן, העתירה לדיון נוסף נדחית. דיון נוסףשאלות משפטיותדיון