מטרתו של הכלל בדבר מעשה בית דין היא למנוע הטרדה חוזרת של בעל-דין בגין אותה עילה ולמנוע מבית-המשפט את הצורך לברר ולהכריע שוב בעילה או באחת מהפלוגתאות שעלו בה. אולם הלכה זו תחול גם במקום שאין מדובר במי שהיה שותף להליך הראשון, אך הוא בעל זיקת עניין (PRIVITY OF INTEREST) לדיון הקודם או שהינו חליפו של מי שהיה בעל דין. וכך למשל נקבע כי מעשה-בית-דין יחול על מנהלים של תאגיד מקום שהתאגיד היה בעל-דין בהליך קודם, מושתק התאגיד שבו הוא שולט ושבו הוא מנהל, מכוח מעשה-בית-דין. בתחילת התפתחותו, היה כוחו המחייב של כלל ההשתק מחמת מעשה בית דין בהליך גברא נתון אך לצדדים להתדיינות או לחליפיהם. תורת "הקירבה המשפטית" (PRIVITY) הרחיבה את גבולותיו גם לעבר מי שלא היה צד להליך אך עומד ביחסי "קירבה משפטית" עם אחד מבעלי-הדין. מונח "הקירבה המשפטית" גודר בתוכו מצבים שבהם ראוי, מטעמים של צדק ושל מדיניות משפטית, לקשור במעשה-בית-דין גם מי שלא השתתף בהליך, וזאת מחמת הזיקה - 'קירבת העניין' - בין עניינו שלו לבין עניינו של אחד מבעלי הדין. שאלת התקיימותם של יחסי "קירבה משפטית" נבחנת על פי נסיבותיו של כל מקרה בהתאם לטעמים העומדים ביסוד העיקרון בדבר מעשה-בית-דין ודוק, אין ב"קירבת עניין" גרידא כדי לשלול מבעל העניין הזר את זכותו ליומו בבית המשפט, אלא נדרשים רכיבים נסיבתיים נוספים הקושרים אותו להתדיינות עצמה ומבטיחים כי עניינו שלו בהליך יוצג כהלכה למעשה על-ידי בעל-הדין שעימו יש לו "קירבת עניין"". כל מקרה חייב להיבחן לנסיבותיו המיוחדות, ויש להעמיד זה כנגד זה את האינטרסים הנוגדים, של מניעת כפל-התדיינות באותה שאלה מצד אחד, ושל זכותו של בעל-דין להישמע בעניינו שלו בבית משפט, מצד אחר. לפיכך יש הסוברים, כי ממילא יהא תהליך שקלול האינטרסים ומציאת האיזון הראוי ביניהם מושפע מקיומם של גורמים שונים, הנוגעים במודעותו של זר להליך להתדיינות המתנהלת ולהתנהגותו כלפיה. להלן פסק דין בנושא מעשה בית דין השתק פלוגתא: פסק דין ערעור על החלטותיו של בית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופט ד' גדול) מיום 2.4.06 ומיום 6/6/06 שבהן הורה על סילוקה על הסף של תביעה שהגישו המערערות להצהרה שפסק דין לסילוק יד שניתן לבקשת מינהל מקרקעין ישראל (להלן: "ממ"י" או "המשיב") נגד מר צבי פולק (להלן: "צבי") ובתו סיגל פולק (להלן: "סיגל") אינו חל על המבקשות ואין לבצעו כלפיהן. 1. רקע (א) ברוריה פולק, המערערת מס' 1, היא רעייתו של צבי. דפנה פולק, המערערת מס' 2 וסיגל ויזמן (להלן: "סיגל") הן בנותיהם של צבי ושל המערערת מס' 1. (ב) קדמה להליכים שביסוד הערעור שלפנינו תביעה שהגיש ממ"י נגד צבי, סיגל ואחרים לבית משפט השלום בכפר סבא (ת"א 7197/00), שבה עתר לסילוק ידם של צבי וסיגל ממקרקעין הידועים כחלקה 9 בגוש 6443 בכפר הדר (להלן: "המקרקעין"), שעליהם בנה צבי שני מבני מגורים ללא רשות וללא היתר. ביום 12.11.02 נתן בית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופט ד' גדול) פסק דין (להלן: "פסק הדין") שבו הורה על פינויים של צבי וסיגל מהמהקרקעין. בפסק הדין ציין בית משפט קמא שכבר ב 1975 ניתן פסק דין לפינויו של צבי (מפי השופט א' סגלסון בשבתו בבית משפט השלום בנתניה) אך פסק דין זה לא בוצע. (ג) בפסק הדין נדחו טענותיו של צבי שיש לו זכויות כלשהן במקרקעין, ונקבע בין השאר כדלקמן: צבי לא הוכיח שהייתה לו זכות של דייר מוגן במקרקעין; אין ליתן אמון בגרסתו לעניין תקופת החזקתו במקרקעין; צבי עזב בשעתו את המקרקעין והעדויות שהביא לא הצליחו לכסות על פער של ארבע שנים לפחות מאז עזב את המקרקעין ועד שובו אליהם בתחילת שנות ה-70, וכדברי בית המשפט: "גם הבת סיגל ויזמן לא יכלה לאשש את דברי אביה, בסעיף 12 לתצהיר עדות ראשית שלו, ולכן אני קובע כי אין לקבל את גרסת פולק בכל הקשור למגוריו ומגורי משפחתו הסמוכה על שולחנו בתאריכים הקובעים" (עמ' 119 לפסק הדין); צבי בנה במקרקעין ללא היתר ולא קיים צו הריסה שהוציא בית משפט; אין בארנונה ששילם צבי כדי להקנות לו הגנה בפני פינוי; אפילו היה צבי בר רשות במקרקעין הרי שמדובר ברשות ללא תמורה שממ"י רשאי להביאה אל קיצה. אפילו היה מקום לשקול, משיקולי צדק, אפשרות של התנאת הפינוי בפיצוי הרי שצבי וסיגל לא טענו ולא הביאו כל ראיה, כגון קבלות, הזמנות עבודה או חוות דעת שמאי, לשווי השקעות שהשקיעו במקרקעין, שעל כן אין הם זכאים לפיצוי. בית המשפט הגיע אפוא למסקנה שעל צבי וסיגל לפנות את המקרקעין שבהם הם מחזיקים ושהחזיקו שלא כדין מאז שנת 1972. (ד) ערעור על פסק הדין שהגישו צבי וסיגל לבית המשפט המחוזי בתל אביב נמחק בהסכמתם, אך ביצוע פסק הפינוי עוכב, על פי החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, עד ליום 15.3.06 "על מנת לאפשר לכל בני המשפחה לפנות את הנכס בו זמנית" (החלטת כב' השופטת ש' דותן מיום 9.3.06). (ה) לקראת מועד הפינוי המתקרב, הגישו המערערות, ביום 15.12.05, את התביעה דנן לבית משפט השלום בראשון לציון; התביעה הועברה לדיון לבית משפט השלום בכפר סבא (ת"א 1743/06; להלן: "התביעה החדשה"). בתביעה החדשה עתרו המערערות - ברוריה פולק, רעייתו של צבי ואימה של סיגל, ודפנה, בתם של צבי וברוריה ואחותה של סיגל - שבית המשפט יצהיר כי פסק הדין אינו חל עליהן, מכיוון שלא היו צד לו. עוד עתרו לצו מניעה קבוע נגד פינויין מהמקרקעין. הנתבעים בתביעה החדשה היו המשיבים דנן ממ"י והמשיבה מס' 2 (להלן: "המושב"). (ו) בתביעה החדשה טוענת ברוריה שגרה בבית שעל המקרקעין משנות ה-50. דפנה טוענת, כי גרה בדירה נפרדת הממוקמת סמוך לבית מזה 25 שנה. לטענת המערערות, בשנות ה-50 הגיעו הוריו של צבי לארץ והתגוררו בבית שבמקרקעין. באותה שנה נישא צבי לברוריה ומאז הם חיו בבית יחד, פרט לתקופה קצרה. ברוריה השקיעה בבית מהכסף שהשתכרה בעבודה במסגרת החינוכית עד 1980, טיפחה הבית ועסקה באחזקתו השוטפת. דפנה מתגוררת ביחידה עצמאית סמוכה לבית משך כ-25 שנה ומגדלת בו את ילדיה. (ר' התביעה החדשה נספח ב' להודעת הערעור סעיפים 8, 9). (ז) עם הגשת התביעה הגישו המערערות בקשה לצו מניעה זמני שימנע פינויין מן המקרקעין, אך בקשתן נדחתה. בקשת רשות לערער על החלטת הדחייה שהגישו המערערות לבית המשפט המחוזי בתל אביב נדחתה אף היא. המערערות לא אמרו נואש ופנו בבקשת רשות לערער לבית המשפט העליון (רע"א 2304/06). גם בקשתן האחרונה נדחתה בהחלטת כב' השופט רובינשטיין מיום 14.3.06, שראוי להביאה כלשונה: "ככל שהפכתי בדבר, גם בהתחשב בנסיבות של פינוי, לא ראיתי מקום להתערבות בהחלטותיהם של בתי המשפט הקודמים (השופט גדול בבית משפט השלום ביום 7.3.06 והשופטת דותן בבית המשפט המחוזי ביום 9.3.06). ניסיתי להעריך את סיכויי ההליך, נוכח תולדות ההליכים הרלבנטיים, ונראה שהמשוכה שעל המבקשות לעבור גבוהה ביותר. בהתחשב בארכות שכבר ניתנו, לרבות בבית המשפט המחוזי, ובשלב המאוחר שבו הגישו המבקשות את תביעתן א' 5056/05 בשלהי 2005 (שלוש שנים ויותר לאחר פסק הדין בת"א 7197/00), היה בידי המבקשות להתכונן לפינוי. המדובר בתקופה לא קצרה של התדיינות, עוד משנת 2000, שאין לגביה טענה שהמבקשות לא ידעו עליה (ראו החלטת השופט גדול מ- 7.3.06, עמ' 14 להחלטה). אף באשר להפיכות, המדובר (משיב 1) במינהל מקרקעי ישראל ולכן אם יתהפך בכל זאת הגלגל לא אלמן ישראל, ויש להניח שכך גם לגבי המשיבה 2 ...". (ח) ביום 2.4.06 בעת דיון בבקשה לסילוק על הסף של התביעה החדשה (בש"א 1812/06) הורה בית משפט קמא (כב' השופט ד' גדול) על סילוקה על הסף של התביעה החדשה נגד ממ"י, וביום 6.6.06 (בש"א 2521/06) הורה גם על סילוק התביעה על הסף נגד המושב (מאותם טעמים שפרט בהחלטה מיום 2.4.06). שתי החלטות אלו, שהן למעשה פסקי דין, הן נושא הערעור שלפנינו. 2. תמצית טענות המערערות שגה בית המשפט עת קבע כי קמה, בנסיבות העניין, עילה לדחיית התביעה על הסף; בית המשפט לא נימק את הדחייה והסתפק באמירה כללית שהתקיימו נסיבות חריגות המאפשרות דחייה על הסף; המערערת 2 גרה ביחידה נפרדת מהוריה והיה מקום לדון בתביעתה לגופה; דירת מגורים של אדם ראויה להגנה מיוחדת לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; ההסדר הקבוע בהוצל"פ אינו רלוונטי לענייננו; פסק הדין איננו מהווה מעשה בית דין כלפי המערערות; פסק הדין אינו מהווה השתק פלוגתא, כי כל שהוכרע בפסק הדין הוא עניין זכותם של צבי וסיגל כדיירים מוגנים; מטעמים של צדק ושל תקנת הציבור ראוי שלא יחול כלל מעשה בי-דין בעניינן של המערערות בשל חשיבות הסוגיה בחייהן; דחיית התביעה על הסף מהווה פגיעה בוטה שאינה מידתית בזכות הגישה לערכאות ובזכותן לדיון הוגן; למערערות לא הייתה זכות ערעור על פסק הדין, והדרך היחידה העומדת להן לזכות בהליך שיפוטי הוגן היא באמצעות התביעה החדשה. 3. תמצית טענות ממ"י מטרתו של הערעור לעקוף ביצוע של פסק דין חלוט; מדובר במקרה של שימוש לרעה בהליכי בית משפט; בתביעה הראשונה נתבעו צבי - אבי המשפחה ובתו סיגל כשהסעד שהתבקש היה פינוי וסילוק יד מהמקרקעין שעליהם הבתים. הערעור של צבי וסיגל נדחה בהסמה ונקבע מועד לפינוי; אין כל תוספת בטענות המערערות, שהן טענות משפטיות בלבד ועיקרן שפסק הדין אינו חל עליהן; ההליכים בתביעה הראשונה נגד צבי וסיגל ארכו ארבע שנים וחצי והמערערות מעולם לא עתרו להצטרף אליהם; זכות הפניה לערכאות עמדה למערערות משך כל זמן התנהלות התביעה הראשונה; כל מטרת ההליך הנוכחי היא להמשיך ולעכב את פינוי המקרקעין. הכלל של מעשה בי דין חל בענייננו. אין צורך בזהות מוחלטת של הצדדים, יש להחיל בענייננו את תורת "הקירבה המשפטית" (PRIVITY). המבקשות הן בנות משפחה מדרגה ראשונה של צבי וסיגל - בעלי הדין בתביעה הראשונה, והן היו מודעות להליכים בתביעה הראשונה ולהחלטות שניתנו בה; למערערות זהות אינטרסים עם צבי וסיגל, הטענות המשפטיות זהות - הן נידונו והוכרעו. יש לראות במערערות חליפות של צבי וסיגל ועל כן הן מושתקות מלהתדיין באותה עילה. למערערות אין זכויות במקרקעין; רישיון חינם שניתן ללא תמורה ניתן לביטול בכל עת, והגשת תביעה כמוה כביטול הרישיון. בר רשות שרישיונו הופסק זכאי לפיצוי רק אם ניתנה רשות לישיבתו במקרקעין והסכמה כי ישפר הנכס. הרשות שניתנה למערערות, אם בכלל - מכללא, בוטלה עם הגשת התביעה. 4. דיון והכרעה (א) בדיון לפנינו חזר בא כוח המערערות ואישר כי "אין טענה שהן לא ידעו על ההליכים". כזכור הדברים אושרו גם בהחלטת בית המשפט העליון שהובאה לעיל. הסוגיה המרכזית שיש לדון בה היא אפוא סוגיית הקירבה המשפטית. (ב) השאלה הנשאלת בענייננו היא האם פסק הדין מקים מעשה בית-דין כלפיהן? "מטרתו של הכלל בדבר מעשה-בית-דין היא למנוע הטרדה חוזרת של בעל-דין בגין אותה עילה ולמנוע מבית-המשפט את הצורך לברר ולהכריע שוב בעילה או באחת מהפלוגתאות שעלו בה... אולם הלכה זו תחול גם במקום שאין מדובר במי שהיה שותף להליך הראשון, אך הוא בעל זיקת עניין (PRIVITY OF INTEREST) לדיון הקודם או שהינו חליפו של מי שהיה בעל דין. וכך למשל נקבע כי מעשה-בית-דין יחול על מנהלים של תאגיד מקום שהתאגיד היה בעל-דין בהליך קודם, מושתק התאגיד שבו הוא שולט ושבו הוא מנהל, מכוח מעשה-בית-דין". (ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ פד' נה(4) 18, 24 (2001). בע"א 3097/02 מלמד נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5) 511, 520 (2004) דן בית המשפט בתורת "הקירבה המשפטית" וקובע: "בתחילת התפתחותו, היה כוחו המחייב של כלל ההשתק מחמת מעשה-בית-דין בהליך גברא נתון אך לצדדים להתדיינות או לחליפיהם. תורת 'הקירבה המשפטית' (PRIVITY) הרחיבה את גבולותיו גם לעבר מי שלא היה צד להליך אך עומד ביחסי 'קירבה משפטית' עם אחד מבעלי-הדין (זלצמן בסיפרה הנ"ל בעמ' 367-369). מונח 'הקירבה המשפטית' גודר בתוכו מצבים שבהם ראוי, מטעמים של צדק ושל מדיניות משפטית, לקשור במעשה-בית-דין גם מי שלא השתתף בהליך, וזאת מחמת הזיקה - 'קירבת העניין' - בין עניינו שלו לבין עניינו של אחד מבעלי הדין. שאלת התקיימותם של יחסי 'קירבה משפטית' נבחנת על פי נסיבותיו של כל מקרה בהתאם לטעמים העומדים ביסוד העיקרון בדבר מעשה-בית-דין ודוק, אין ב'קירבת עניין' גרידא כדי לשלול מבעל העניין הזר את זכותו ליומו בבית המשפט, אלא נדרשים רכיבים נסיבתיים נוספים הקושרים אותו להתדיינות עצמה ומבטיחים כי עניינו שלו בהליך יוצג כהלכה למעשה על-ידי בעל-הדין שעימו יש לו 'קירבת עניין'". המלומדת פרופ' נינה זלצמן בסיפרה מעשה-בית-דין בהליך אזרחי, הוצאת רמות 1991, עומדת על המגמה להרחבת תחולתו של כלל המניעות הדיונית על מי שהוא זר להליך קודם וכך היא מסכמת את הדברים: "מן הדיון שנערך עד כה וממיון הקטיגוריות השונות שבהן יהא זר להליך קשור בתוצאותיו המניעותיות של פסק הדין משתקפת המגמה הכללית, לא להסתפק בעובדת קיומה של זיקת אינטרסים בלבד בין הזר להליך לבין אחד מבעלי הדין, אלא לשלב עובדה זו עם גורמים נוספים, היוצרים זיקה מהותית - עניינית של הזר להליך להתדיינות המתנהלת בין מי שעימו יש לו קרבת אינטרסים לבין אחר. נראה לנו, כי זיקה זו להתדיינות נוכל להעמיד על הרעיון בדבר ייצוג עניינו של הזר בהתדיינות על-ידי אחד מבעלי הדין, או על הרעיון בדבר השתתפותו של הזר בהתדיינות כבעל דין בפועל. בכל אחד מן המקרים הללו נולד קשר עניני ישיר בין עניינו של זר להליך לבין נושא ההתדיינות, עד כי יהא זה צודק, מן הטעמים המנחים של כלל מעשה-בית-דין, להתייחס אליו, כבעל-דין באותה התדיינות, לצורך חלותו של הכלל" (עמ' 493 - ההדגשות שלנו). בהמשך הדברים דנה המחברת בבעייתיות שבקשירתו של זר לתוצאות דיון שלא היה צד לו ואומרת: "זהות האינטרסים בין בעלי-הדין בכל אחת מן ההתדיינות היא תנאי חיוני, אך לא די בעובדה זו בלבד למנוע מבעל-דין בהתדיינות השנייה את זכותו להישמע בבית המשפט באמצעות כלל המניעות הדיונית ... כל מקרה חייב להיבחן לנסיבותיו המיוחדות, ויש להעמיד זה כנגד זה את האינטרסים הנוגדים, של מניעת כפל-התדיינות באותה שאלה מצד אחד, ושל זכותו של בעל-דין להישמע בעניינו שלו בבית משפט, מצד אחר. לפיכך יש הסוברים, כי ממילא יהא תהליך שקלול האינטרסים ומציאת האיזון הראוי ביניהם מושפע מקיומם של גורמים שונים, הנוגעים במודעותו של זר להליך להתדיינות המתנהלת ולהתנהגותו כלפיה" (עמ' 501). (ג) ומכאן לענייננו: בתביעה החדשה טוענת ברוריה כי מאז נישואיה לצבי גרה עימו במקרקעין, לאחר שהוריו גרו שם. היא השקיעה בבית ממשכורתה עד שנת 1980 ואחר כך כעקרת בית. דפנה מבססת את זכותה על מגוריה במקרקעין משך 25 שנה ועל כך שגידלה בהם את ילדיה. לא מצאנו בטענות אלו עילה משפטית המקימה זכות להחזיק במקרקעין ולא מצאנו בטענות אלו לעצמן משום "זכויות" הטעונות הגנה. תביעת הפינוי נגד אבי המשפחה - צבי, נידונה לגופה. בית המשפט קבע, לאחר שמיעת ראיות, כי צבי לא החזיק במקרקעין ברציפות, כי אינו דייר מוגן וכי אינו מקבל את גרסתם של צבי וסיגל בכל הקשור למגורי המשפחה במקרקעין. כן קבע בית המשפט שלא הוכחו השקעות במקרקעין ועל כן אין מקום לפיצוי בגין רשות שבוטלה. המערערות היו מודעות להליכים. המערערות ישבו במקרקעין מכוח "זכותו" של צבי: ברוריה עם נישואיה ודפנה מכוח המשך המגורים עם אביה. נראה, כי עניין לנו בנסיבות שברוריה ודפנה נמצאות ביחסי "קירבה משפטית" לצבי ולסיגל. האינטרסים של כל בני המשפחה זהים, קרי להמשיך להתגורר במקרקעין. לצבי אבי המשפחה היה עניין לייצג את עניינו - שהוא ממילא גם עניינן של בנות משפחתו - על הצד הטוב ביותר, כך שכל המשפחה תמשיך להתגורר במקרקעין. אילו זכה צבי בתביעת הפינוי שהוגשה נגדו, היו "ניצלות" מכוחו גם המערערות. אפשר להניח שמטעם זה לא מצאו לנכון המערערות לבקש להצטרף כנתבעות בתביעה הראשונה. נוסיף שיש לדחות מכל וכל את טענתן של המערערות לפנינו, שיש להן זכות של דיירות מוגנות מכוח מגוריהן עם אמו המנוחה של צבי "שהייתה לה דיירות מוגנת מספר חודשים לפני מותה". טענה זו אינה מתיישבת עם התנאים הנדרשים בסעיף 20 (ב) בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב - 1972, שעל פיהם מי שיכול היה להיות לדייר מוגן במקומה הוא צבי בלבד. (ד) אנו מקבלים את טענת המשיב, כי לנוכח "הזכויות" הערטילאיות שטוענות להן המערערות, הרי מטרתה של התביעה החדשה איננה אלא לדחות את הקץ. נזכיר שגם בא כוחן של המערערות הודה לפנינו "לו היו נכנסים איתם למשא ומתן לשלם להם הם היו הולכים" (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 2/12/07 שורה 7). (ה) לנוכח הדברים הללו ומטעמים של מניעת הטרדה חוזרת של בעל דין באותה עילה, בהעדר עילה ברורה לתביעה החדשה ולאחר שהפלוגתאות שיכולות היו לעלות בתביעה החדשה כבר התבררו, יהיה זה צודק, בנסיבות העניין שלפנינו, להחיל על המערערות את הכלל של מעשה-בית-דין שבפסק הדין. סוף דבר - לא מצאנו פגם בהחלטת בית משפט קמא שדחה התביעה על הסף. הדברים דלעיל נכונים גם לערעור כלפי המושב אפילו המושב לא התייצב לדיון לפנינו. 5. פסיקתה הערעור נדחה. המערערות ישאו בהוצאות המשיב מס' 1 ובשכר טרחת עו"ד בסכום של 25,000 ₪. העירבון יועבר למשיב מס' 1. השתק פלוגתאמעשה בית דיןהשתק / דיני מניעות