אין ליתן רשות ערעור על החלטותיהם של בתי משפט לפי חוק הבוררות אלא במקרים חריגים בלבד, במסגרתם מתעוררת שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי מיוחד, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים למחלוקת או כאשר נדרשת התערבותה של ערכאת הערעור משיקולי צדק ומניעת עיוות דין יתרה מכך, רק במקרים נדירים תתערב ערכאת הערעור בהחלטתה של הערכאה הדיונית בנוגע לעיכוב הליכים על פי סעיף 5 לחוק הבוררות. עיכוב הליכים הינו עניין המצוי בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה ורק במקרים בהם נפלה טעות של ממש בשיקול דעתה של ערכאה זו תתערב ערכאת הערעור בעניין. להלן פסק דין בנושא ערעור על עיכוב הליכים בהליך בוררות: פסק-דין השופט י' דנציגר: 1. לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.10.07 בבר"ע 3303/07 (כבוד השופט נ' סולברג), אשר דחה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום מירושלים מיום 26.7.07 בבש"א 7037/06 (כבוד השופטת א' שניידר), שדחה את בקשת המבקש לעיכוב הליכים בת.א. 11451/06 על פי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 (להלן - חוק הבוררות). השתלשלות האירועים 2. הצדדים, יהודים חרדים, התקשרו ביום 15.7.01 בהסכם יזמות לצורך רכישה ופיתוח של נכס ברחוב מיכה בירושלים (להלן - ההסכם). סעיף 7 להסכם קובע כדלקמן: "כל מחלוקת אשר תתגלע בין הצדדים בקשר עם הסכם זה תועבר להכרעתו של בורר הר' נוטע בר' פנחס בריזל שליט"א שידון עפ"י דין תורה [ההדגשה במקור - י.ד.]" 3. ביום 13.11.03, בעקבות מחלוקת שהתגלעה בין הצדדים, הגיש המשיב תביעה כנגד המבקש לבית דין צדק של העדה החרדית אולם בסופו של דבר הגיעו הצדדים לפשרה בכוחות עצמם. ביום 8.2.04, בעקבות מחלוקת נוספת שהתגלעה בין הצדדים, הגיש המשיב תביעה נגד הנתבע בבית הדין הרבני האזורי בירושלים. המבקש עמד על זכותו לניהול בוררות ובחודש אוגוסט 2004 חתמו הצדדים על שטר בוררות במסגרתו מונה הרב אהרון סמט כבורר יחיד בסכסוך (להלן - הבורר). 4. בחודש נובמבר 2004 הגיש המשיב כתב תביעה לבורר וכן בקשה להטלת עיקולים על רכושו של המבקש. הבורר נענה לבקשה וביום 10.11.04 הטיל עיקול על רכוש המבקש בצו, שאושר על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (בש"א 7797/04). המבקש הגיש לבורר כתב הגנה מטעמו ביום 31.11.04 [ככל הנראה הכוונה ליום 30.11.04 - י.ד.]. 5. ביום 29.3.05 שלח בא כוחו של המשיב מכתב לבורר במסגרתו טען כי הבורר "משך את ידיו מן הבוררות" וביקש את אישורו של הבורר לביטול הליכי הבוררות. ביום 11.4.05 שלח הבורר לצדדים מסמך שתוכנו כדלקמן: "בדו"ד שבין הרב ישראל כהן הי"ו לבין הרב מ.ז. צינווירט הי"ו לאחר שהצדדים חתמו על שטר בוררין בפני ואף קבלו בקאג"ס לקבל לציית לחוו"ד הרי שלאחר קריאת כתב התביעה וכתב ההגנה הנני לחוו"ד כדלהלן: על הצדדים לקיים דיון זה בבד"צ העדה החרדית י-ם בהרכבו של הגאון רבי יעקב בלוי שליט"א" 6. ההליכים בבית משפט השלום. ביום 5.9.06, כשבעה עשר חודשים לאחר מכתבו האמור של הבורר, הגיש המשיב תביעה נוספת לבית משפט השלום בירושלים. ביום 25.9.06 הגיש המבקש לבית משפט השלום את הבקשה לעיכוב הליכים, במסגרתה ביקש להורות על עיכוב ההליכים בבית המשפט והפניית הסכסוך לבוררות על פי דין תורה. המשיב התנגד לבקשה, בטענה כי היה מעוניין לקיים בוררות על פי דין תורה ואכן פנה לבית דין צדק ולבית הדין הרבני בעניין המחלוקות בינו לבין המבקש, אולם בעקבות הסחבת בהליכים ו"תרגילים שונים מצד המבקש" אף אחד מההליכים לא הגיע לכלל בירור ולפיכך הוא נאלץ לפנות לערכאות. בית משפט השלום דחה את הבקשה לעיכוב הליכים, בקובעו כי גם אם מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 5(א) לחוק הבוררות, קרי - כי הוסכם למסור את הסכסוך בין הצדדים לבוררות וכי המבקש את עיכוב ההליכים מוכן לעשות כל הדרוש לשם קיום הבוררות כאמור, הרי שקיים טעם מיוחד אשר מצדיק את ההימנעות מעיכוב ההליכים. בית משפט השלום קבע כי המשיב "לא נחפז להגיש את תביעתו לבית המשפט" וניסה בדרכים חלופיות להתדיין בדין תורה, ללא הצלחה. לשיטתו, התמשכותם של ההליכים מעבר למידה סבירה, משך למעלה מארבע שנים, מסכלת את מטרת הבוררות ומהווה טעם המצדיק הימנעות מעיכוב ההליכים. לבסוף, קבע בית משפט השלום כי עיכוב ההליכים יביא את הסכסוך בין הצדדים ל"מבוי סתום", הואיל ואין ביניהם הסכמה לעניין ההתדיינות לפי דין תורה. לפיכך, דחה בית משפט השלום את הבקשה לעיכוב הליכים. 7. ההליכים בבית המשפט המחוזי. על פסק דינו האמור של בית משפט השלום הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בקובעו כי חלוף הזמן, חילופי הערכאות וחוסר הצלחתם של הצדדים לממש את הסכמי הבוררות ביניהם, מהווים טעם מיוחד המצדיק הימנעות מעיכוב הליכים, הגם שאין להטיל על המבקש את מלוא האשם בעניינים אלו. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי "עיכוב הליכים יסכל את עצם מטרת הבוררות, שהיא ,לשמש דרך מהירה ליישוב הסכסוך שבין הצדדים." לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי הערכתו של בית משפט השלום לפיה עיכוב ההליכים עלול להביא את הסכסוך בין הצדדים למבוי סתום "נראית מציאותית". לפיכך, הבקשה נדחתה. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו. נימוקי הבקשה 8. לטענת המבקש, תניית הבוררות שנכללה בהסכם בין הצדדים כללה שני רכיבים: האחד, הסכמה על הליך בוררות כמתווה הדיוני היחיד לצורך בירור מחלוקות שיתגלעו בין הצדדים בפני בורר מוסכם; השני, הסכמה על הדין המהותי שלפיו תתנהל הבוררות, שהוא דין תורה. לפיכך, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי עיכוב ההליכים יסכל את מטרת הבוררות, שהיא "לשמש דרך מהירה ליישוב הסכסוך שבין הצדדים" כאשר לטענתו, אחת ממטרות הבוררות הינה להביא להכרעה מהירה בסכסוך, אולם קיימת מטרה נוספת, ממנה התעלם בית המשפט המחוזי, שהיא דיון בכל סכסוך בין הצדדים על פי דין תורה. המבקש טוען כי הצדדים הינם יהודים חרדים, המנהלים את כלל אורחות חייהם ועסקיהם על פי דין תורה, ואילו היה יודע שכתוצאה מההתקשרות עם המשיב ייאלץ להתדיין בערכאות האזרחיות, בניגוד לדתו ואמונתו, לא היה מתקשר בהסכם עם המשיב. 9. מוסיף המבקש וטוען כי שיקול הדין המהותי בבוררות בין הצדדים הוא שיקול ראשון במעלה, הגובר על שיקולי יעילות וכי הרצון להכריע את הסכסוך במהירות אינו יכול לבוא על חשבון ההתעלמות מן הדין המהותי עליו הסכימו הצדדים. לפיכך, טוען המבקש כי סירובו של הבורר המוסכם לשמש בורר בסכסוך בין הצדדים לא הביא לפקיעתה של תניית הבוררות ולשינוי הסכמתם של הצדדים להתדיין על פי דין תורה. עוד טוען המבקש בהקשר זה כי הסכמת הצדדים להתדיין על פי דין תורה היא נפרדת ובלתי תלויה מהסכמת הצדדים על זהות הבורר, שאף הוכנסה בשלב מאוחר יותר לסעיף הבוררות, לאחר שסעיף זה "הוקלד במחשב" ונותר להשלים את זהות הבורר בלבד. לטענתו, תניית הבוררות לא פקעה עם סירובו של הרב בריזל לשמש כבורר בין הצדדים ולראייה, הסכמת הצדדים להתדיין בפני בורר חלופי, הרב סמט. 10. זאת ועוד, לטענת המבקש דווקא ההחלטה לקיים הליך משפטי בבית משפט השלום היא שמאטה את בירור הסכסוך בין הצדדים, הואיל והצדדים הגישו זה מכבר את כתבי הטענות לבורר, וכל שנותר היה לקיים מספרי דיוני הוכחות בבית דין צדק של העדה החרדית, המקיים הליכים מהירים בדרך כלל. לטענתו, הוא עשה כל שלאל ידו על מנת לברר את הסכסוך בינו לבין המשיב בבוררות לפי דין תורה ואף בתי המשפט דלמטה קבעו כי לא ניתן לראות בו את האחראי לעיכובים שנגרמו בניהול הליך הבוררות, ולפיכך אין להטיל עליו את האחריות לעיכובים שאירעו. לטענתו, המשיב ישב בחיבוק ידיים משך תקופה ממושכת בת 17 חודשים, מבלי שנימק באלה פעולות נקט במהלך תקופה זו. בנוסף, טוען המבקש כי המשיב הוא זה שנמנע מלקדם את הליכי הבוררות, מתוך רצון להתחמק מהתחייבותו על פי ההסכם וליצור עילה אשר תאפשר את הגשת תביעתו לבית המשפט. 11. לאור כל האמור לעיל, טוען המבקש כי הוא עשה כל שביכולתו כדי לברר את הסכסוך בין הצדדים בבוררות על פי דין תורה והוא אף מוכן לעשות כן כיום וכי לא ניתן לראות בו את האחראי לעיכוב הליך הבורות, עיכוב אשר נגרם, לטענתו, כתוצאה מהתנהלותו של המשיב. 12. יצויין כי המבקש סבר כי עצם הגשתה של בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום לדחות את הבקשה לעיכוב הליכים מעכבת את ההליכים בפני בית משפט השלום עד להכרעתו של בית המשפט המחוזי בבקשת רשות הערעור, ולפיכך לא הגיש כתב הגנה כנגד התביעה שהגיש המשיב בבית משפט השלום. ביום 15.10.07 ניתן בבית משפט שלום פסק דין במעמד צד אחד ובהעדר הגנה כנגד המבקש ואז נודע לו, לטענתו, על השגגה שנפלה. לפיכך, ציין המבקש כי במקביל להגשתה של בקשת רשות הערעור לבית משפט זה, מוגשת בקשה לביטול פסק הדין שניתן כנגדו בבית משפט השלום. תגובת המשיב 13. מנגד, מתנגד המשיב לבקשה. לטענת המשיב, אין חשיבות לזהותו של הגורם לעיכובים בהליך הבוררות ואף בית המשפט המחוזי לא סבר כי המבקש הינו האחראי הבלעדי לעיכובים ובכל זאת דחה את בקשתו של המבקש לעיכוב הליכים. לחילופין, טוען המשיב כי השאלה האם העיכובים בניהול הליכי הבוררות הם באחריותו הבלעדית של המבקש אם לאו הינה שאלה עובדתית שאין ערכאת הערעור מתערבת בה, קל וחומר שלא במסגרת ערעור בגלגול שני. בתגובה לשאלה שהופנתה אליו על ידי בית משפט זה, ציין המשיב כי בתקופה שבין הסתלקותו של הרב סמט מהליך הבוררות ועד להגשת התביעה בבית משפט השלום ניהל מגעים בלתי פורמאליים עם המבקש באמצעות גורמים שונים במגזר החרדי במטרה להביא את הסכסוך בין הצדדים אל קיצו, ואולם מגעים אלו לא צלחו והמשיב נאלץ להגיש את תביעתו לבית המשפט כאמור. המשיב מדגיש כי טענה זו לא הוכחשה על ידי המבקש. 14. מוסיף המשיב וטוען כי עצם העובדה שהצדדים בחרו להכניס בתניית הבוררות שם של בורר מסוים לאחר שתניית הבוררות "הוקלדה במחשב", מלמדת דווקא על כך שהשאלה בדבר זהות הבורר שייבחר עמדה במוקד המחלוקת בין הצדדים מלכתחילה והיוותה שאלה בעלת חשיבות "קריטית" לצדדים. לפיכך, טוען המשיב כי סיכול ההסכמה על זהות הבורר מעמידה את הצדדים באותו המקום בו היו לפני החתימה על הסכם הבוררות, כלומר - ללא הסכמה על האופן בו יבררו את המחלוקות ביניהם. יתר על כן, טוען המשיב כי אילו אכן הייתה הסכמה נפרדת בין הצדדים לעניין הדין המהותי, חזקה על הצדדים שהסכמה זו הייתה מופיעה כסעיף נפרד בהסכם בין הצדדים, תוך הבהרה כי גם במקרה בו הרב בריזל לא ישמש בתפקיד, כל בורר חליף ידון בסכסוך בין הצדדים על פי דין תורה בלבד. 15. לטענת המשיב, ניסיונותיו להתדיין על פי דין תורה לא נבעו מהתחייבותו בהסכם אלא מן העובדה כי הוא אדם חרדי המעדיף להתדיין על פי דין תורה ולא היה לו כל "אינטרס" להביא את הסכסוך בפני בית משפט. ואולם, טוען המשיב כי דווקא התנהלותו של המבקש מלמדת על כך שלא הייתה הסכמה להתדיין על פי דין תורה, כאשר המבקש הוא שנמנע מלהגיב לתביעה שהגיש נגדו המשיב בבית דין צדק ולאחר שהמבקש הגיש תביעה כנגדו בבית הדין הרבני טען לפתע כי יש לברר את הסכסוך בפני בית דין צדק. לבסוף, טוען המשיב כי בית משפט השלום הכריע בשאלה האם קיימת הסכמה נפרדת להתדיין על פי דין תורה, בקובעו כי "העדר הסכמה להתדיין לפי דין תורה, די בה כדי להוות טעם מיוחד המצדיק הימנעות מעיכוב הליכים" [סעיף 7 להחלטתו של בית משפט השלום] וכי אין מקום להתערב בהכרעתו זו. 16. אשר לתוקפה של תניית הבוררות לאחר שהבורר סירב לדון במחלוקות בין הצדדים, טוען המשיב כי כל טענותיו של המבקש בהקשר זה נוגעות לשאלת מינויו של בורר חליף, אשר מעולם לא נתבקש, ויש לדחותן מטעם זה בלבד. יתר על כן, טוען המשיב כי התנהלות הצדדים מלמדת כי ההסכמות שביניהם בנוגע לקיום הליכי בוררות הוגבלו לבוררים ספציפיים בלבד וסירובם של האחרונים לשמש כבוררים "משחרר" את המשיב מהסכמתו לניהול הליכי בוררות וממילא התמשכותם של הליכי הבוררות מהווה אף הוא נימוק לאי מינויו של בורר חליף. 17. בשולי הדברים טוען המשיב כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור לאור פגמים שנפלו בתצהירו של המבקש אשר צורף לבקשה, כאשר התצהיר נחתם שלא כדין, באמצעות פקסימיליה, ולפיכך יש למוחקו. המשיב מדגיש בהקשר זה כי המבקש כלל לא התייחס לטענתו זו. 18. לאור כל האמור לעיל, מבקש המשיב לדחות את הבקשה. דיון והכרעה 19. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיב על צרופותיהן ובחנתי את השתלשלות האירועים המפורטת לעיל, לרבות החלטותיהן של הערכאות הדיוניות ביחס לבקשה לעיכוב הליכים, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי לא מתקיימים במקרה שלפנינו התנאים המצדיקים מתן רשות ערעור וכי גם לגופו של עניין אין מקום להיעתר לבקשה. לפיכך, אציע לחבריי לדחות את בקשת רשות הערעור באופן שההליכים המתנהלים בבית משפט השלום (ת.א. 11451/06) לא יעוכבו לצורך העברת הסכסוך בין הצדדים להליך בוררות. 20. פעמים רבות שב בית משפט זה וחזר על ההלכה לפיה אין ליתן רשות ערעור על החלטותיהם של בתי משפט לפי חוק הבוררות אלא במקרים חריגים בלבד, במסגרתם מתעוררת שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי מיוחד, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים למחלוקת או כאשר נדרשת התערבותה של ערכאת הערעור משיקולי צדק ומניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 3476/04 דוד סימן טוב נ' ניסן אלברט גד ואח' (לא פורסם, 1.6.05); רע"א 5991/02 עופרה גוירצמן ואח' נ' רות פריד ואח' (לא פורסם, 20.12.04); רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605 (2003); רע"א 2766/06 סבג נ' רחמים (לא פורסם, 21.1.08); רע"א 9119/07 א.ב. גרוסמן בע"מ נ' לבל (לא פורסם, 11.2.08)]. יפים לעניין זה דבריה של חברתי, כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, ברע"א 1066/06 ארסד נ' רונן (לא פורסם, 27.3.06), לפיהם: "ריסון שיפוטי זה מגשים את תכליתו של חוק הבוררות שהצר את הביקורת הערעורית על החלטות בית המשפט בענייני בוררות והגבילן לערעור ברשות בלבד. הוא מתחייב ממהותו של מוסד הבוררות, כמנגנון חלופי להכרעה בסכסוכים בדרך מהירה וצודקת, שאינו כפוף בהכרח לכללי סדר הדין ודיני הראיות, ומושתת על רצון הצדדים" 21. יתרה מכך, רק במקרים נדירים תתערב ערכאת הערעור בהחלטתה של הערכאה הדיונית בנוגע לעיכוב הליכים על פי סעיף 5 לחוק הבוררות. עיכוב הליכים כאמור הינו עניין המצוי בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה ורק במקרים בהם נפלה טעות של ממש בשיקול דעתה של ערכאה זו תתערב ערכאת הערעור בעניין [רע"א 4882/96 נאסר נ' ספרא (לא פורסם, 6.3.97); רע"א 1860/02 חברת מלונות דן בע"מ נ' Of Doors (לא פורסם, 26.5.02); רע"א 363/01 נרקיס בניה בע"מ נ' ד.ש.י. אריאל לבנין והשקעות בע"מ (לא פורסם, 29.3.01); רע"א 2397/07 Fortinet Inc. נ' אבנט תקשורת בע"מ (לא פורסם, 28.1.08) וראו גם: סמדר אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל כרך א 353-355 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן - אוטולנגי)]. דברים אלו מקבלים משנה תוקף שעה שעסקינן בבקשת רשות ערעור שניה בעניין זה. 22. לא שוכנעתי כי נפלה בהחלטותיהם של בית משפט השלום ושל בית המשפט המחוזי ביחס לבקשה לעיכוב הליכים ולבקשת רשות הערעור עליה, טעות כלשהי, ומקל וחומר טעות של ממש, המצדיקה התערבות בהחלטה זו, בפרט במסגרת רשות ערעור בגלגול שלישי. למעלה מן הצורך, סבורני כי דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. 23. ראשית, מקובלת עליי טענת המשיב לפיה יש למחוק את תצהירו של המבקש אשר תומך בבקשת רשות הערעור, הואיל ותצהיר זה נחתם שלא כדין, כפי שמציין בא כוחו של המבקש המאמת לכאורה את התצהיר: "...אישר את נכונות הצהרתו לעיל וחתם עליה ושלחה אליי בפקס." סעיף 15(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971 קובע כי תצהיר בכתב יהווה ראיה כשרה "אם הוזהר המצהיר כי עליו להצהיר את האמת וכי יהא צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן". התצהיר הוא מסמך אשר משמש לצורך הוכחת עובדות במסגרת הליכים משפטיים או מעין שיפוטיים וככזה, השימוש בו מחייב הקפדה על הדרישות הפורמאליות הקבועות בסעיף 15(א) הנ"ל על מנת להבטיח שהמצהיר מבין את משמעות הצהרתו ושהתצהיר נחתם על ידי המצהיר עצמו ולא על ידי אחר. לדידי, אין כל אפשרות מעשית לקיים תנאים אלו כאשר התצהיר אינו נחתם לפני אחד הגורמים המנויים בסעיף 15 לפקודת הראיות. בנסיבות המקרה שלפנינו, כאשר אין מחלוקת כי התצהיר נחתם ואומת באמצעות פקסימיליה, הרי שהמבקש לא הצהיר את האמור בתצהירו ולא חתם עליו בפני עורך דין ומשכך, סבורני כי לא מתקיימים תנאיו של סעיף 15(א) לפקודת הראיות ולפיכך, כי דין התצהיר להימחק [השוו: רע"א 5967/91 הופמן נ' הופמן פ"ד מו(1) 784 (1992)]. בהקשר זה, מקובלת עליי עמדתם של מי שכיהנו כשופטי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (הרכב כבוד השופטים אב"ד י' גולדברג, א' גרוניס וא' חיות) בע"א (ת"א) 1995/97 דוידוב נ' ממן (לא פורסם, 31.5.99) לפיה: "השימוש שניתן לעשותו בתצהירים מחייב הקפדה על דרישות פורמליות שיבטיחו, כי המצהיר מבין את המשמעות של מתן התצהיר וכי אכן חתימתו שלו מופיעה על התצהיר. כאשר מקבל התצהיר והמצהיר אינם נמצאים בקירבה פיזית, לא ניתן להבטיח את הדרישות האמורות." [ההדגשה שלי - י.ד.] לא למותר לציין כי ניתנה למבקש הזדמנות להתייחס לעניין זה במסגרת סיכומי הערעור מטעמו והוא בחר שלא לעשות כן. בנסיבות אלה, אין מנוס ממחיקת התצהיר ודחיית הבקשה גם מן הטעם שהיא אינה נתמכת בתצהיר ולפיכך, לא הוכחו העובדות הכלולות בה. 24. שנית, סבורני כי צודק המשיב בטענתו לפיה בנסיבות העניין, היה מקום להעביר את הדיון במחלוקת בין הצדדים אל בית המשפט. כאמור, בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי נמנעו מעיכוב ההליכים תוך שעשו שימוש בסמכותם מכוח סעיף 5(ג) לחוק הבוררות, הקובע: "בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות." "סחבת" בניהול בוררות שכבר החלה משמשת שיקול לבית המשפט שלא לעכב את ההליכים. יתר על כן, אין הכרח בחיפוש "האשם" בסחבת האמורה, ולעיתים די בהתמשכות הדיונים מעבר למידה סבירה כדי להימנע מעיכוב הליכים. יפים לעניין זה דבריה של המלומדת סמדר אוטולנגי: "סחבת בדיונים בין הצדדים המסוכסכים בלא להגיע למסירת העניין לבוררות או סחבת בניהול הבוררות שכבר התחילה - גם היא תשמש לביהמ"ש שיקול שלא לעכב את ההליכים [...] אכן, ביהמ"ש יתן את דעתו -לשאלה מי האשם בזמן הרב שעבר מאז הסתכסכו הצדדים ועד להגשת התביעה [...] אולם לא תמיד יחפש בית המשפט את אשמתו של צד זה או אחר. לעתים, די בכך שהדיונים נמשכים מעל למידה הסבירה - ואפילו באשמת הבוררים - כדי להצדיק דחיית הבקשה." [אוטולנגי, בעמ' 295-294]. 25. במקרה שלפנינו, ההליכים בין הצדדים החלו בחודש פברואר 2004, עם פנייתו של המשיב לבית הדין הרבני האיזורי בירושלים, ואולם המחלוקת ביניהם טרם החלה להתברר לגופה עד למועד הגשתה של בקשת רשות הערעור. בנסיבות אלה, צדקו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בדחותם את בקשת המבקש לעיכוב הליכים ואיני מוצא לנכון להתערב בהחלטותיהם. 26. אשר על כן, אמליץ לחבריי לדחות את בקשת רשות הערעור ולחייב את המבקש בתשלום הוצאותיו של המשיב בגין בקשה זו ובשכר טרחת עורכי דינו בשלוש הערכאות בסך 20,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של כבוד השופט י' דנציגר. עיכוב הליכיםיישוב סכסוכיםערעורבוררות