ערעור על פסק דין משקם

סעיף 29 לחוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 קובע כי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לפי סעיף 28 לחוק הנ"ל יהיה בהתאם לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 קרי, ערעור ברשות בלבד. רשות ערעור על החלטות בית משפט בענייני בוררות, לרבות בעניין פסקי משקם, אינה ניתנת כדבר שבשגרה והיא תינתן במקרים חריגים בלבד, בהם עולה שאלה מיוחדת בעלת אופי ציבורי החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים למחלוקת או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין לטענת המבקשים, חרג המשקם מסמכותו. לטענתם, סמכויות המשקם למימוש נכסים חקלאיים מוסדרות בסעיפים 20-23 לחוק ההסדרים ובתקנה 13 לתקנות המימוש הקובעים כי סמכויות מימוש נכסים חקלאיים יוכפפו לכללים שיקבעו השרים. לטענתם, כיוון שכללים אלו טרם הותקנו על ידי השרים, לא הייתה למשקם כל סמכות למימוש החלקות החילופיות. לפי גרסתם של המבקשים, החלטת המשקם לממש נכס חקלאי לצורך הסדר חוב מהווה חריגה מסמכות. להלן החלטה בנושא ערעור על החלטת משקם - ערעור על פסק דין משקם: החלטה בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 18.12.2007 בה.פ. 550/06 (כבוד השופט ד"ר ע' בנימיני), אשר דחה את תביעתם של המבקשים להורות על ביטול פסק משקם שניתן ביום 16.3.2006 על ידי המשקם, עו"ד נמרוד אשכול. העובדות לפי בית המשפט קמא 1. בשנת 1986, במסגרת פרויקט של הרחבת כביש מספר 4, תפסה מע"צ שטחים חקלאיים שהיו מוחזקים ומעובדים על ידי חברי מושב שדה עוזיה, מושב עובדים של העובד הציוני להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן-האגודה), ובכללם המבקשים. עקב כך, תבעו חברי האגודה, שהחזיקו בחלקות שנתפסו, פיצויים מועדת הפיצויים של מינהל מקרקעי ישראל (להלן - ועדת הפיצויים) בגין אותן חלקות שנתפסו. לאחר מספר דיונים קבעה ועדת הפיצויים את סכומי הפיצויים שתשלם מע"צ לסילוק תביעות חברי האגודה הנ"ל, וזאת בהנחה שלא תימסר להם חלקה אחרת. 2. שישה מבין המחזיקים בחלקות החקלאיות שנתפסו, לרבות המבקשים, ביקשו להמשיך ולעסוק בחקלאות והגיעו להסדר חילופי עם האגודה. על פי ההסדר, קיבלו המחזיקים חלקות לעיבוד חקלאי כגודל החלקות שהופקעו מידיהם, מתוך שטח שאותו חכרה האגודה מהמינהל בגודל של 280 דונם שנמצא בתחומי העיר אשדוד ושנרשם כחלק ממשבצת האגודה (להלן - החלקות החילופיות) ובתמורה, הפקידו בידי האגודה מחצית מסכום הפיצויים שקיבלו ממע"צ, על פי קביעתה של ועדת הפיצויים. 3. במהלך השנים נקלעה האגודה לחובות כבדים לנושים שונים, בעיקר לבנקים, שהגיעו בסוף שנת 2004 לסכום של כ-30 מליון ש"ח. כתוצאה מכך, מונה עו"ד דורון כוכבי כמשקם, מכוח חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 (להלן-חוק ההסדרים) לשם הסדרת חובותיה של האגודה, והוא הוחלף בעו"ד נמרוד אשכול (להלן - המשקם) 4. בשלב מסוים התנהל הליך משפטי בין האגודה לבין מינהל מקרקעי ישראל (להלן - המינהל) בנוגע לשטח שמתוכו הוקצו החלקות החילופיות. האגודה והמינהל הגיעו להסכם פשרה, שעל פיו נקבע כי שטח של 165 דונם יהיה שייך לאגודה ואילו שטח של 80 דונם הנמצא מערבית לו, יוחזר למינהל. בנוסף, איפשר הסכם הפשרה לאגודה לפעול לשינוי הייעוד של השטח שנשאר בידיה כפי שנקבע בהחלטה 717 של מועצת מקרקעי ישראל, לפיה ניתן להחכיר קרקע חקלאית לצורך הקמת מיזם עסקי, בשיתוף עם משקיע חיצוני ובאמצעות תאגיד, שחלקו יהיה בבעלות היישוב החקלאי. 5. בפני המשקם התנהל משא ומתן בין האגודה לבין המבקשים לפינוי החלקות החילופיות ולהחזרתן לידי האגודה, לצורך ביצוע מיזם עסקי. לאחר חילופי הדברים במשא ומתן, חתמו הצדדים על הסכם בחודש מאי 2000 (להלן-ההסכם), לפיו הוסכם כי החלקות החילופיות יוחזרו לאגודה ובתמורה יוקצו למבקשים חלקות אחרות בגודל זהה במתחם "הפרדס" השייך לאגודה. עוד קבע ההסכם כי למבקשים ישולם פיצוי כספי בסך של 1,400$ עבור כל דונם שיפונה על ידם, לאחר שיתקבלו כספים מן המיזם העסקי. ביום 24.1.2001 אושר ההסכם על ידי המשקם בפסק משקם חלקי (להלן - פסק המשקם החלקי) ובמסגרתו מונה עו"ד משה טפר ככונס נכסים לשם ביצועו, ובהמשך החליפו בתפקיד עו"ד ראובן פרנקו, המשיב 2 (להלן - כונס הנכסים). הליכים קודמים לפי בית המשפט קמא 6. ביום 8.3.2001 הוגשה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בקשה על ידי האגודה לביטול פסק המשקם החלקי, בעילה של חריגה מסמכות על פי סעיף 28(א)(1) לחוק ההסדרים. מן העבר השני, דרשו המבקשים כי ההסכם יקויים, כפי שאושר בפסק המשקם החלקי, וטענו כי האגודה אינה יכולה לטעון כנגד ההסכם עליו חתמה. ביום 5.6.2002 הגישו הצדדים לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בקשה מוסכמת למחוק או לדחות את התביעה שאותה הגישה האגודה, והיא נדחתה. עם דחיית התביעה, החל כונס הנכסים לפעול לביצוע ההסכם. 7. ביום 28.8.2002 פנו המבקשים אל האגודה, וטענו כי תוקף ההסכם הותנה באישור האסיפה הכללית של האגודה, ומשלא ניתן אישור כאמור, לא נכנס ההסכם לתוקפו. עוד טענו המבקשים, כי ההסכם התבטל נוכח חלוף הזמן מאז כריתתו, ומשכך, על האגודה להימנע מהפרעה כלשהי לשימוש בזכויות בחלקות החילופיות. המבקשים סירבו להתפנות מהחלקות החילופיות ונקטו פעולות שונות הנוגדות את ההסכם, כגון נטיעת עצי זית והכשרת הקרקע לצרכי חניון ציבורי. בעקבות כך, דרש כונס הנכסים מהמבקשים להימנע מביצוע כל פעולה בחלקות החילופיות החורגת מעיבוד חקלאי שוטף, עד לביצוע עסקת החליפין, כאמור בהסכם. 8. ביום 29.6.2005 נערך דיון בפני המשקם במהלכו טענו המבקשים כי ההסכם להחזרת החלקות היה מותנה בתשלום פיצוי ובעמידה בלוח זמנים מסוים, שלא כובד על ידי האגודה ומשכך, ההסכם מבוטל. בנוסף, טענו המבקשים כי במהלך הזמן נגרמו להם נזקים, שכן לאורך תקופה ארוכה לא עיבדו את החלקות החילופיות. עוד טענו המבקשים, כי הם השלימו את הסדר חובותיהם באגודה וכי המבקש 3 אף מצוי ביתרת זכות. עוד טענו המבקשים, כי אין למשקם או לאגודה סמכות לממש את החלקות החילופיות, ולחילופין, אם ישנה סמכות כזו, הרי שהמבקשים שילמו מחצית מסכום הפיצוי עבור המעבר לחלקות החילופיות ועבור תשלומים בגין מס שבח, ועל כן מגיע להם פיצוי גבוה יותר מכפי שנקבע בהסכם. 9. ביום 12.7.2005 קבע המשקם כי השאלה היחידה בה יכריע תהיה בעניין היקף הפיצוי שאותו יקבלו המבקשים מעבר לתמורה שנקבעה בהסכם. לשם כך, מינה המשקם את השמאי אריה קמיל (להלן - השמאי) לשם הגשת חוות דעת מומחה למשקם בעניין זה. ביום 5.12.2005, לאחר ששמע את טענות הצדדים בעניין, הגיש השמאי למשקם את חוות דעתו באשר לגובה הפיצוי שיש לתת למבקשים. 10. ביום 16.3.2006 נתן המשקם את פסקו, במסגרתו קבע כי אין כל יסוד לטענת המבקשים לפיה האגודה לא עמדה במועדים הקבועים בהסכם. באשר לפיצוי, קבע המשקם כי הפיצוי הכספי שיקבל כל אחד מהמחזיקים עבור החלקות שפינה, בנוסף לחלקות במתחם "הפרדס", יהיה בסך של 1,700$ לדונם בתוספת מע"מ. סכום זה כולל בתוכו את הסכום שנקבע בהסכם (1,400$ לדונם), ופיצוי נוסף בסך 300$ לכל דונם ו/או חלקו היחסי על פי טבלת השטחים שצורפה להסכם. בנוסף, קבע המשקם כי מטעי הזיתים שאותם נטעו המבקשים בחלקה יועתקו על ידי האגודה ועל חשבונה לשטח אחר שעליו יורו המבקשים וזאת למרות שהמטעים ניטעו לאחר חתימת ההסכם ובניגוד להוראות כונס הנכסים. לאחר מתן פסק המשקם לעיל, הגישו המבקשים תובענה לבית המשפט קמא לשם ביטולו. פסק דינו של בית המשפט קמא 11. בתובענה שאותה הגישו המבקשים לבית המשפט קמא, הם עתרו, בין היתר, להצהיר על ביטול פסק המשקם בכל הנוגע למימוש החלקות החילופיות ולהעברתן לידי היזם המסחרי, לצורך הסדרת חובות האגודה. תובענת המבקשים התבססה על שורה של טעמים כמפורט להלן. בראש ובראשונה טענו המבקשים כי המשקם חרג מסמכותו במתן הפסק שכן תקנה 13 לתקנות הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי (הוראות בדבר מימוש נכסים בהוראת המשקם), התשנ"ח-1998 (להלן - תקנות המימוש), אינה מאפשרת את מימושו של נכס לייעוד חקלאי, כל עוד לא הותקנו כללים על ידי שר האוצר ושר החקלאות (להלן -השרים) לפי סעיף 23 לחוק ההסדרים. באשר לקביעת המשקם כי המבקשים מושתקים מלטעון כי ההסכם אינו בתוקף, טענו המבקשים כי חלף פרק זמן ארוך התנהל ההליך בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע וכי התנאים השתנו באופן משמעותי. העובדה כי המשקם לא דאג לקבל מראש את הסכמתם של המינהל ושל הסוכנות היהודית לארץ ישראל למימוש נכסי החייבים כנדרש לפי תקנה 8 לתקנות המימוש, עולה כדי טעות גלויה על פני הפסק. עוד טענו המבקשים כי המשקם שגה בכך שקיבל את חוות דעתו של השמאי למרות שהמבקשים הודיעו כי זו אינה מקובלת עליהם, שכן השמאי ביסס את שווי הזכויות על עסקאות בהן שולמו פיצויי הפקעה ולא על עסקאות לשינוי ייעוד הקרקע מייעוד חקלאי למיזם עסקי, והדבר עולה כדי טעות גלויה נוספת על פני הפסק. בנוסף, טענו המבקשים, כי הם שילמו את חובם לאגודה וכן שילמו חלף ערבות, כפי שנפסק על ידי המשקם, בגין התחייבויות האגודה לנושיה השונים ואין להם עוד חובות כספיים כלפי האגודה. לבסוף, טענו המבקשים כי הואיל וסכום הפיצוי שנקבע אינו ראוי, הרי שהאגודה תתעשר שלא כדין. 12. מנגד, טענו המשיבים, כי יש לדחות את התובענה מנימוקים של מעשה בי-דין, מניעות, שיהוי וחוסר תום לב מצד המבקשים. לטענתם, כלל טענותיהם של המבקשים בעניין ההפקעה, קבלת החלקות החילופיות והפיצוי, הועלו בפני המשקם וזכו למענה במסגרת ההסכם, שקיבל תוקף של פסק משקם חלקי ואושר סופית על ידי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בהחלטתו לדחות את התובענה לביטול ההסכם. בנוסף, טענו המשיבים כי טענות המבקשים באשר לחוסר סמכותו של המשקם הועלו כבר בפניו עובר לחתימה על ההסכם והוא דחה אותן, כאשר המבקשים היו צד להליכים אלו ולא התנגדו להחלטותיו. לבסוף, טענו המשיבים, כי מימוש נכסי האגודה הינו לטובת חבריה ואין כל עושר בצידו. במידה ויישארו כספים לאחר תשלום החובות לנושים, הם יחולקו בין כל חברי האגודה. 13. בית המשפט קמא דחה את טענות המבקשים באשר לחוסר סמכותו של המשקם וקבע כי המבקשים מושתקים מכוח הכלל בדבר השתק שיפוטי, הקובע כי בעל דין מושתק מלהעלות טענות הסותרות טענות שמהן הוא נהנה בהתדיינות קודמת. בית המשפט קמא ציין עוד כי כלל מסוג זה קיים גם בדיני הבוררות כאשר בעל דין שלא העלה טענת חוסר סמכות בפני הבורר ולא מחה על המשך הדיון בפניו, יהיה מושתק ומנוע מלטעון טענה זו בשלב הבקשה לביטול הפסק. 14. בית המשפט קמא ציין בנוסף, כי המשקם נתן שתי החלטות, האחת מיום 10.2.2000 והשנייה מיום 24.1.2001, בהן דחה את טענות חוסר הסמכות שהועלו נגדו על ידי שני הצדדים, אולם המבקשים לא נקטו כל פעולה כנגד שתי החלטות אלה של המשקם והמשיכו להתדיין בפניו. לבסוף, ציין בית המשפט קמא כי המבקשים עצמם טענו כי המשקם לא חרג מסמכותו בדיון שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בעניין בקשת האגודה לבטל את פסק המשקם החלקי שאישר את ההסכם. 15. בנוסף, דחה בית המשפט קמא את טענות המבקשים באשר לחוסר סמכות המשקם לעניין מימוש הנכסים החקלאיים, לפי הוראת תקנה 13 לתקנות המימוש, הואיל והמבקשים לא הביאו כל ראיה בעניין ייעודם של המקרקעין לפי התב"ע החלה וכן כי פסק המשקם איננו פסק למימוש נכסים חקלאיים לפי סעיף 23 לחוק ההסדרים, אלא פסק הנותן תוקף להסכמת הצדדים, לפיה יפנו המבקשים את החלקות החילופיות בתמורה לחלקות במתחם "הפרדס" ולפיצוי כספי. 16. בית המשפט קמא דחה גם את טענת המבקשים בדבר טעות גלויה על פני הפסק, בקובעו שאין מדובר במימוש נכסים חקלאיים אלא במתן תוקף להסכם שנכרת בין הצדדים ולשם כך, לא נדרש המשקם לקבל את אישורם של הגופים המנויים בסעיף 8 לתקנות המימוש. 17. באשר לטענת המבקשים כנגד אימוץ חוות דעתו של השמאי על ידי המשקם, קבע בית המשפט קמא כי אימוץ חוות הדעת אינו יכול להיחשב כטעות "ברורה ומהותית" הנדרשת לשם ביטול פסק משקם, אם נפלה כלל טעות בעניין זה. בית המשפט קמא קבע כי השמאי קיים שתי ישיבות בחודש אוגוסט 2005, בהן העלו בפניו הצדדים את טיעוניהם והתקבלו התייחסויות ומסמכים שונים מצידם וכן כי השמאי ביקר בחלקות החילופיות ובחלקות במתחם ה"פרדס", ערך סקר מחירים, בחן חוזים ועיין בפסיקות הנוגעות לעניין. בנוסף, ציין בית המשפט קמא כי מהשוואה בין טענות הצדדים שהובאו בפני השמאי לבין טענות הצדדים שהוגשו לבית המשפט קמא, עולה כי אין הבדל של ממש בין הטענות. 18. לבסוף, דחה בית המשפט קמא את טענות המבקשים בדבר התעשרותה של האגודה שלא כדין, מן הטעם כי טענה זו אינה מהווה עילה לביטול פסק המשקם. גם לגופו של עניין, קבע בית המשפט קמא כי אין בטענה זו ממש, שכן בין הצדדים נכרת חוזה להחלפת החלקות החילופיות בחלקות במתחם ה"פרדס" בתוספת פיצוי, ומשכך, אין המבקשים יכולים לבוא כיום בטענה כי הבחירה בחלקות אלה, מהווה עשיית עושר מצידה של האגודה. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי. טענות המבקשים 19. לטענת המבקשים, חרג המשקם מסמכותו. לטענתם, סמכויות המשקם למימוש נכסים חקלאיים מוסדרות בסעיפים 20-23 לחוק ההסדרים ובתקנה 13 לתקנות המימוש הקובעים כי סמכויות מימוש נכסים חקלאיים יוכפפו לכללים שיקבעו השרים. לטענתם, כיוון שכללים אלו טרם הותקנו על ידי השרים, לא הייתה למשקם כל סמכות למימוש החלקות החילופיות. לפי גרסתם של המבקשים, החלטת המשקם לממש נכס חקלאי לצורך הסדר חוב מהווה חריגה מסמכות. 20. בנוסף, טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט קמא בקביעתו כי ייעוד החלקות לפי הוראות סעיף 20 לחוק ההסדרים הינו מסחרי גרידא. לטענתם, המשקם היה מודע במהלך דיונים שנערכו בפניו לכך שמדובר בחלקות חקלאיות והוא אף התייחס אליהן ככאלה. המבקשים מוסיפים וטוענים כי שני מסמכים שצורפו לבקשה בבית המשפט קמא העידו על כך: הסכם הפשרה שנערך בין המינהל לבין המשיבה 1 ומסמכי רישום המשכון על המקרקעין לטובת היזמים. 21. עוד טוענים המבקשים כי אין פרופורציה בין שוויין הריאלי של החלקות שאותן נדרשים המבקשים לפנות לבין התשלום שאותו קיבלה האגודה במסגרת הסדר חובותיה. לטענתם, שווי הזכויות בחלקות החילופיות עולה באופן משמעותי על שווי הזכויות בחלקות במתחם "הפרדס" בתוספת התמורה הנלווית להן בסך 1,700$ לכל דונם שיפונה. המבקשים מציינים כי מחובתה ומתפקידה של האגודה לדאוג לקרקעות לחבריה והעמדת החלקות החילופיות לרשות המבקשים לאחר ההפקעה של מע"צ בשנת 1986 הייתה במסגרת חובתה זו. על כן, טוענים המבקשים כי האגודה התעשרה שלא כדין. 22. המבקשים אינם מתכחשים לעובדה כי ההסכם בינם לבין האגודה קיבל תוקף של פסק משקם חלקי אך לטענתם, הם רשאים לחזור בהם מההסכם ולבטלו, כיוון שהשתנו התנאים והנסיבות וכן כיוון שחלף פרק זמן ארוך בין מועד כריתת ההסכם לבין המועד בו ביקשו להוציאו אל הפועל. לטענתם, היה על האסיפה הכללית של האגודה לאשר את התקשרותה בהסכם אולם הדבר לא נעשה. לאור התעכבותה של האגודה בכל הקשור לאישור ההסכם הודיעו המבקשים כי הוא מבוטל, שכן במהלך הזמן הם הסדירו את חובם לאגודה וכן, נגרמו להם נזקים רבים ואובדן הכנסה כתוצאה מכך שלא עיבדו את החלקות החילופיות. מוסיפים המבקשים וטוענים כי בפועל הפרה האגודה את ההסכם ואף לאחר שפנו לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע לשם אכיפתו, לא יישמה האגודה את ההסכם. 23. ממשיכים המבקשים וטוענים כי אין די במינויו של כונס נכסים בהתאם לחוק ההסדרים וחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 כדי לממש נכסים. לטענתם, הואיל והעסקה בין האגודה לבין היזמים הוצעה בהתאם להחלטת מועצת מקרקעי ישראל מספר 717, הפוטרת את האגודה מהליכי מכרז פומביים, והואיל וכונס הנכסים לא הביא ראיות לכך שבוצעו הליכי מכרז ומכירה פומביים כמתחייב מתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979 (להלן - תקנות הוצאה לפועל), הרי שהחלטת המשקם לאשר את ההסכם נעשתה מתוך טעות מהותית שיש בה כדי לבטל את החלטתו. 24. לבסוף, טוענים המשיבים כי חוות דעתו של השמאי הינה שגויה שכן הוא העריך את החלקות החילופיות כמקרקעין חקלאיים שהופקעו, שעה שמדובר במקרקעין חקלאיים העומדים בפני שינוי ייעוד. לטענתם, קבלת תוצאות השומה על ידי המשקם מהווה טעות מהותית המקפחת אותם. דיון והכרעה 25. סעיף 13(א) לחוק ההסדרים קובע את סמכויותיו של משקם ואת ההוראות שיחולו על הדיון שייערך בפניו, כדלקמן: "על דיון בפני משקם יחולו הוראות פרק ד' לחוק הבוררות והתוספת לו, בשינויים המחוייבים, ולמשקם תהיינה הסמכויות הנתונות לבורר לפי החוק האמור" 26. סעיפים 28-27 לחוק ההסדרים קובעים את אופן מתן פסק המשקם ואופן ביטולו, כדלקמן: "27. עם הסדרת החוב של גורם חקלאי, יתן המשקם לגביו פסק מנומק; על פסק המשקם יחולו הוראות פרק ה' לחוק הבוררות, בשינויים המחוייבים, למעט סעיפים 24 ו-29א. 28. (א) בית המשפט המחוזי רשאי, על פי בקשת חייב, נושה או ערב שעליהם חל פסק המשקם, לבטלו, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו למשקם, בשל אחד מאלה: (1) המשקם חרג מסמכותו; (2) עילה מהעילות המנויות בסעיף 24(4), (5), (9) ו-(10) לחוק הבוררות; (3) טעות גלויה על פני הפסק. (ב) הפניה לבית המשפט תהיה על פי המועדים הקבועים בחוק הבוררות." 27. רשימת עילות הביטול של פסק משקם הינה מצומצמת ביותר, וזאת במטרה לחזק את מעמדו של המשקם ואת סופיות הדיון על ידי צמצום הביקורת השיפוטית עליו [ראו למשל: רע"א 6726/96 אבו נ' בית נקופה, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד נה (5) 166, 183 (2001); ע"א 3003/02 בית אלעזרי, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' לחמי, פ"ד נז (6) 551, 560 (2003); רע"א 8631/07 דוגמא נ' עזריאל מושב עובדים התיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (לא פורסם, 21.2.2008)]. 28. סעיף 29 לחוק ההסדרים קובע כי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לפי סעיף 28 לחוק הנ"ל יהיה בהתאם לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן- חוק הבוררות), קרי, ערעור ברשות בלבד. רשות ערעור על החלטות בית משפט בענייני בוררות, לרבות בעניין פסקי משקם, אינה ניתנת כדבר שבשגרה והיא תינתן במקרים חריגים בלבד, בהם עולה שאלה מיוחדת בעלת אופי ציבורי החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים למחלוקת או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז (6) 605 (2003); רע"א 2766/06 סבג נ' חדד (לא פורסם, 21.1.2008); רע"א 9060/04 נבו נ' כאשי (לא פורסם, 23.1.2008); רע"א 9119/07 גרוסמן בע"מ נ' לבל (לא פורסם, 11.2.2008)(להלן- עניין לבל); רע"א 10123/07 צביק נ' מולד את מולדבסקי (לא פורסם, 25.2.2008); רע"א 10316/07 שבח נ' גרינפלד (לא פורסם, 25.2.2008); רע"א 4517/07 דים נ' גדי מכלוף נכסים ובניין בע"מ (לא פורסם, 28.2.2008)]. 29. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובפסק הדין של בית המשפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור אף ללא צורך בקבלת תשובת המשיבה, הואיל ולא מצאתי כי העניין שבפניי מעלה שאלות בעלות השלכות משפטיות וציבוריות רחבות או כי נגרם למבקשים עיוות דין חמור, באופן המצדיק מתן רשות כאמור. אף לגופו של עניין, סבורני כי דין הבקשה להידחות. 30. באשר לטענת המבקש כי המשקם חרג מסמכותו כיוון שמימש נכסי מקרקעין שייעודם חקלאי בניגוד לתקנה 13 לתקנות המימוש, טרם התקנת כללים על ידי השרים לפי סעיף 23 לחוק ההסדרים; דינה של טענה זו להידחות. ראשית, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט קמא כי במקרה דנן מושתקים המבקשים מלטעון כי פסק המשקם אשר אישר את ההסכם, אינו בתוקף. בדיון שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בבקשת האגודה לבטל את פסק המשקם שאישר את ההסכם, טענו המבקשים כי המשקם לא חרג מסמכותו ובקשת האגודה נדחתה בהסכמה. לפיכך, צדק בית המשפט קמא בקובעו כי המבקשים אינם יכולים לטעון טענות הסותרות טענות שאותן העלו בהתדיינות קודמת באותו העניין. שנית, מקובלת עלי גם קביעתו של בית המשפט קמא כי הלכה למעשה, פסק המשקם אישר את הסכמת הצדדים באשר להחלפת החלקות החילופיות בקרקעות במתחם ה"פרדס" ולגובה הפיצוי שיינתן למבקשים ולא קבע קביעות כלשהן באשר למימוש נכסים לשם החזרת חובות לפי הוראות סעיפים 20-23 לחוק ההסדרים ולפי תקנה 13 לתקנות המימוש. על כן, לא מצאתי כי חרג המשקם מסמכותו. 31. באשר לטענת המבקשים כי המשקם היה מודע לעובדה כי ייעודה של הקרקע איננו חקלאי ועל כן, מהווה קביעתו לפיה ייעודה של הקרקע הוא למטרות מלאכה ומסחר, טעות גלויה על פני הפסק - גם דינה של טענה זו להידחות. בית המשפט קמא עיין במסמכים ובראיות שהונחו בפניו ולבסוף קבע כי טענה זו לא הוכחה בפניו. יתר על כן, המבקשים אף לא חלקו בסיכומי התשובה מטעמם על קביעתו של השמאי שאול גפני, שהוגשה במסגרת חוות דעת לבית המשפט קמא על ידי המשיבים, לפיה ייעודן של החלקות החילופיות, לפי התכנית החלה, הוא למלאכה ומסחר. על כן, לא מצאתי כי יש להתערב בקביעתו זו של בית המשפט קמא. 32. יתר טענותיהם של המבקשים מתייחסות לגופו של פסק המשקם ומשכך, איני מוצא לנכון להתערב בהחלטותיו של בית המשפט קמא ביחס אליהן. כידוע, בית המשפט קמא, ומקל וחומר בית משפט זה, אינם מהווים ערכאת ערעור על פסקי משקמים [ראו למשל: " 318/85 ' ", " (3) 265 (1988); עניין לבל- לעיל]. לפיכך, משעה שפסק המשקם ניתן כדין, בהליך תקין במסגרת סמכויותיו של המשקם ובמקרה דנן, אף בהסתמך על הסכמתם של הצדדים, איני מוצא מקום להתערב בו. 33. אשר על כן, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור. משלא נתבקשה תשובת המשיבים, איני עושה צו להוצאות. משקםערעור