תביעה לאישור עיקול

מהי "תביעה לאישור עיקול" ? פעולת העיקול היא מעין מחסום משפטי שבא למנוע את בעל הנכס או המחזיק בו מלסכל את פרעון החוב על-ידי הברחת הנכס או העברת הזכויות בו לאחרים, מכאן, מטרת העיקול היא להבטיח פירעון החוב לידי הזוכה-המעקל, והחשש מפני סיכול מטרה זו הוא שמנחה את בתי המשפט בבואם לפרש צווי עיקול ולקבוע את פעולתם. סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 קובע כי צד שלישי אשר ללא הצדק סביר לא עשה כאמור בסעיף 47, או הוציא מידו נכס או שילם חוב שלא כדין בידעו שיש עליו צו עיקול בידי צד שלישי, רשאי ראש ההוצאה לפועל לחייבו בתשלום החוב הפסוק במידה שלא שילמו החייב, ובלבד שחיוב זה לא יעלה על שווי הנכס הנדון או על סכום החוב הנדון. סעיף 48 נותן סנקציה בידי ראש ההוצאה לפועל לחייב את הצד השלישי בתשלום החוב הפסוק או יתרתו, כאשר הצד השלישי לא מילא אחר הצו למסירת המעוקלים ולא העבירם למוציא לפועל כאמור בסעיף 47 לאותו חוק. כאשר מחזיק, אינו ממלא אחר חובתו ואינו משית עיקולים על נכס לפי צו בימ"ש, למרות שבאפשרותו לעשות כן, הרי אותו מחזיק מועל בחובתו כלפי ביהמ"ש וכלפי מנגנון עשיית הצדק בישראל. מחזיק כזה מבזה את ביהמ"ש ומעוול כלפי מטיל העיקול, שלא יזכה להיפרע את המגיע לו. כדי למנוע מצבים מעין אלה, וכדי ליצור מנגנון הרתעה, אשר יגרום למחזיקים לשתף פעולה עם צווי עיקול הנמסרים לידיהם, הם ע"י מנגנון ההוצל"פ והן ע"י מנגנון ביהמ"ש, נוצר הכלי של "אישור עיקול". כלומר, מחזיק אשר דיווח כזב, ולא השית את צו העיקול על כספים שהיו ברשותו במועד קבלת צו העיקול, או לא השית כלל את צו העיקול, עשוי להיות חשוף למצב בו יושת על ראשו מלוא סכום העיקול. לאחר מכן סויגה הלכה משפטית זו במעט, בכל שהסכום שיושת על ראשון של אותו מחזיק לא יעלה על סכום הכספים שהיו בידיו בפועל, במועד קבלת צו העיקול. להלן פסק דין בנושא תביעה לאישור עיקול: פסק דין כללי התובענה שבכותרת הוגשה ביום 6.6.02. מהותה - תובענה לאישור עיקול ע"פ תקנה 378 לתסד"א תשמ"ד-1984. ב"כ הצדדים הגישו את מסכת ראיותיהם בכתב. במהלך ניהול התיק הושג הסכם דיוני בין הצדדים, לפיו הם ימתינו לתוצאות הדיון בתיק העיקרי אשר במסגרתו הוטל העיקול, ת.א. 210045/02. לאחר שניתן פסה"ד בתיק העיקרי, ובו התקבלה התביעה במלואה, נפתח הפתח לחידוש ההליכים בתיק זה. הצדדים הסכימו כי פסה"ד בתובענה הנוכחית, יינתן על יסוד הכתב, אך יהיה מנומק. גרסת התובע על פי גרסת התביעה, נוהל הליך בין התובעת לבין חברה בשם מ.א.מ.ש. בניין ופיתוח בע"מ (להלן: "מ.א.מ.ש."). ההליך נפתח תחילה כבקשה לביצוע בהוצל"פ, ולאחר שהתקבלה התנגדות הועבר לביהמ"ש והפך להיות ת.א. 210045/02. הרקע הוא כדלקמן: התובע הגיש לביצוע בהוצל"פ 2 שיקים בסכום כולל של 120,000 ₪ שנמסרו לה ע"י מ.א.מ.ש.. השיקים נמסרו לתובע כחלק מתשלום בגין עבודות חשמל ותקשורת אותו ביצע התובע במסגרת פרויקט הקמת תחנת משטרה חדשה בעיר שדרות. עלות הפרויקט כולו עמדה על 827,878 ₪. לטענת התובע, במהלך ביצוע העבודות שולם לו ע"י מ.א.מ.ש. 622,746 ₪ בלבד. נותרה יתרת חוב בסכום קרן של 344,701 ₪. אי לזאת, הגיש התובע בקשה לעיקולים בטרם מסירת אזהרה בהוצל"פ. צו עיקול הוטל כמבוקש ע"י כב' הרשם שוורץ (כתוארו אז). הנתבעת דכאן, הייתה בין המחזיקים אשר צו העיקול שוגר אליהם. התובע גורס כי לא קיבל תשובה מלאה ונכונה לצו העיקול. התשובה שנמסרה ביום 28.4.02 היא: "אין יתרת זכות לטובת החייבת". התובע סבור כי הנתבעת לא השיבה תשובת אמת. לטענתו מ.א.מ.ש. והנתבעת, הינן חברות קשורות. בעלי השליטה באותן חברות הינן קרובי משפחה ולכן עשתה הנתבעת יד אחת עם מ.א.מ.ש., באמצעות בעלי השליטה, כדי להתחמק מביצוע התשלום המגיע לתובע בגין ביצוע העבודות. הוא טוען כי התשובה לצו העיקול הייתה תשובה כוזבת. לדבריו, היו בידי הנתבעת כספים במועד בו נמסר צו העיקול לידיה ולכן יש לחייבה במלוא סכום העיקול. סכום העיקול נכון למועד בו הוטל, ביום 15.4.0, עמד על 137,044 ₪. התובע תולה את הקולר, בין השאר, בתצהיר שהגישה מ.א.מ.ש. בהתנגדות לביצוע שטר. בתצהיר זה מיום 22.5.02 אמר המצהיר, מר ביטון, בסעיף 7: "כיום חייבת משטרת ישראל לחברת ימנה סך של 2.6 מיליון ₪ שמתוכם מיליון ₪ הינם כספים בגין חשבונות מאושרים. משטרת ישראל מתחמקת מתשלום וכתוצאה מכך חברת ימנה אינה יכולה לשלם למבקשת כספים שהיא חייבת לה שעומדים על סך של מאות אלפי שקלים לעת עתה". עוד הוא טוען, כי מר ביטון, ממנהליה של מ.א.מ.ש. ביצע בסמוך לאחר הפרויקט במשטרה, פרויקט בניה של בי"ס בעיר אופקים ולכאורה הוא פעל באופן עצמאי אך בפועל הוא שימש כאורגן של הנתבעת. ראה סעיף 20 לתצהירו. גרסת הנתבעת מנגד, סברה הנתבעת כי יש לדחות את התובענה לאישור עיקול. הנתבעת הביאה עמדתה מפיו של מר שלמה כהן, מנהלה. מר כהן הכחיש כל קשר עסקי למ.א.מ.ש. ולמנהלה מר ביטון. לדבריו, חברת ימנה הינה חברה מוכרת ומכובדת הפועלת להקמת פרויקטים רבים בתחום הציבורי. לטענתו אין ממש בטענה כי הוא עושה יד אחת עם מר ביטון. העובדה שמר ביטון, מנהלה של מ.א.מ.ש. הינו קרוב משפחה שלו אינה מעלה ואינה מורידה. לגרסתו יש לו סכסוך קשה מאוד עם מר משה ביטון לגבי "פרויקט המשטרה". סכסוך זה הינו קשה ביותר וגרם לנתק בתקשורת המילולית בינו לבין מר משה ביטון. מר כהן טען כי מ.א.מ.ש. התקשרה כקבלנית משנה עם הנתבעת, ימנה. ימנה התקשרה בהסכם עם משרטת ישראל לביצוע הפרויקט, ושכרה את שירותיה של חברת מ.א.מ.ש.. המשטרה לא שילמה לימנה עבור הפרויקט ואף פעלה לחילוט ערבות בנקאית שהפקידה ימנה בפרויקט. סכסוך זה בין ימנה לבין המשטרה הגיע להליכים משפטיים ונפתח תיק המרצת פתיחה בעניין זה. בסופו של יום נאלצה ימנה להתפשר עם המשטרה, בהסדר לא נוח. מר כהן הכחיש כי מר ביטון עבד בימנה, והיה קשור אליה. מר ביטון עבד כמנהל עבודה באחת מקבלניות המשנה שימנה התקשרה איתם, ותו לא. עיקר עמדתו, כי ימנה לא הייתה חייבת כספים כלשהן ל מ.א.מ.ש. במועד קבלת צו העיקול. את העובדה שעל פי כרטסת הנה"ח של הנתבעת, יש לכאורה למ.א.מ.ש. יתרת זכות של 135,725.96 ₪ נכון למועד קבלת צו העיקול, מסביר מר כהן בכך שהמשטרה ביקשה ממנו להוציא חשבונית ע"ס כ- 218,000 ₪ כתנאי לקבלת כספים והוא עשה זאת שכן אחרת לא יכול היה לקבל כספים מן המשטרה. ברם, עקב הסכסוך של ימנה עם המשטרה, הוא לא קיבל בגין החשבונית שהוציא למשטרה אלא סך של 79,791 ₪ כלומר, נותרו לתשלום 138,462.13 ₪. סכום זה הייתה ימנה זכאית לקבל מן המשטרה, ולא תקבל. יתרת הזכות של מ.א.מ.ש. בכרטסת הנה"ח באותה תקופה היא, איפוא, שגויה שכן התבססה על צפי לקבלת כספים מהמשטרה, צפי שלא התממש. המחלוקת המחלוקת בין הצדדים בתובענה הנוכחית היא עובדתית גרידא: האם עמדו אצל הנתבעת כספים לזכות מ.א.מ.ש., במועד קבלת צו העיקול שלהי אפריל 2005. לשון אחרת, האם הנתבעת השיבה תשובה כוזבת לצו העיקול לאמור כי אין יתרת זכות בחשבון מ.א.מ.ש. אצלה בעת קבלת צו העיקול. המחלוקת היא אמנם עובדתית, אך הצדדים הסכימו כי ניתן להכריע בה על יסוד ראיות שבכתב לרבות ראיות על יסוד תצהירי הצדדים וכך הונח הפתח לדיון במחלוקת זו בפניי, ללא צורך בשמיעת ראיות פרונטאליות. המצב המשפטי פעולת העיקול היא מעין מחסום משפטי שבא למנוע את בעל הנכס או המחזיק בו מלסכל את פרעון החוב על-ידי הברחת הנכס או העברת הזכויות בו לאחרים. (ראה השופט ד' בן-אופיר, הוצאה לפועל - הליכים והלכות (ש. פרלשטיין, מהדורה 3, 1988), עמ' 94). מכאן, מטרת העיקול היא להבטיח פירעון החוב לידי הזוכה-המעקל, והחשש מפני סיכול מטרה זו הוא שמנחה את בתי המשפט בבואם לפרש צווי עיקול ולקבוע את פעולתם. סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 אומר כדלקמן: "צד שלישי אשר ללא הצדק סביר לא עשה כאמור בסעיף 47, או הוציא מידו נכס או שילם חוב שלא כדין בידעו שיש עליו צו עיקול בידי צד שלישי, רשאי ראש ההוצאה לפועל לחייבו בתשלום החוב הפסוק במידה שלא שילמו החייב, ובלבד שחיוב זה לא יעלה על שווי הנכס הנדון או על סכום החוב הנדון". סעיף 48 נותן סנקציה בידי ראש ההוצאה לפועל לחייב את הצד השלישי בתשלום החוב הפסוק או יתרתו, כאשר הצד השלישי לא מילא אחר הצו למסירת המעוקלים ולא העבירם למוציא לפועל כאמור בסעיף 47 לאותו חוק. המחוקק לא מצא לנכון להגדיר "הצדק סביר" מהו, השופט ד' בן-אופיר, בספרו הנ"ל בעמ' 158 מוצא, "כי הכוונה היא לכל נימוק מתקבל על הדעת שיהווה בסיס להתנהגותו של הצד השלישי, מעשיו ומחדליו". הוא מוסיף עם זאת, כי נקיטת המונח "סביר" -"מעמידה מבחן אובייקטיבי לקיומו של הצדק לאי העברת המעוקלים אל המוציא לפועל, כלומר: מבחן ההתנהגות התקינה והמקובלת של אדם מן הישוב, כפי שהיה פועל באותן נסיבות שבהן פעל הצד השלישי". (ראה כב' השופט לוין בעא 87 / 533 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך מג (2) 864, עמוד 875). כאשר מחזיק, אינו ממלא אחר חובתו ואינו משית עיקולים על נכס לפי צו בימ"ש, למרות שבאפשרותו לעשות כן, הרי אותו מחזיק מועל בחובתו כלפי ביהמ"ש וכלפי מנגנון עשיית הצדק בישראל. מחזיק כזה מבזה את ביהמ"ש ומעוול כלפי מטיל העיקול, שלא יזכה להיפרע את המגיע לו. כדי למנוע מצבים מעין אלה, וכדי ליצור מנגנון הרתעה, אשר יגרום למחזיקים לשתף פעולה עם צווי עיקול הנמסרים לידיהם, הם ע"י מנגנון ההוצל"פ והן ע"י מנגנון ביהמ"ש, נוצר הכלי של "אישור עיקול". כלומר, מחזיק אשר דיווח כזב, ולא השית את צו העיקול על כספים שהיו ברשותו במועד קבלת צו העיקול, או לא השית כלל את צו העיקול, עשוי להיות חשוף למצב בו יושת על ראשו מלוא סכום העיקול. לאחר מכן סויגה הלכה משפטית זו במעט, בכל שהסכום שיושת על ראשון של אותו מחזיק לא יעלה על סכום הכספים שהיו בידיו בפועל, במועד קבלת צו העיקול. העיקול מוטל על נכסים, הנמצאים בידי מחזיק. בתיק ע.א 3553/00 יששכר אלוני נ' זנד טל מכוני תערובת בע"מ נז (3) 577 עמוד 593-591, ניתח בית המשפט העליון את סוגיית העיקולים והטלתם. בית המשפט העליון העלה התייחסות לסוגיח שונים של זכויות, בין זכות קיימת ובין זכות עתידה. נמצא, כי צו העיקול מוטל על זכות שנתגבשה, ולוכד אותה ברגע בו התגבשה. כב' השופטת איילה פרוקצה חיוותה דעתה שם, כי ניתן להטיל עיקול בהליכי הוצל"פ, גם על נכס המוגדר בין השאר כזכות עתידה לפי סעיף 1 לחוק ההוצל"פ תשכ"ז - 1967. גם ברע"א 1821/98 ניקו בדים בע"מ נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ פד"י נ"ד 1 עמוד 773, ציין בית המשפט העליון כי הטלת עיקול היא פעולה רבת עוצמה המקפיאה את הזכויות בנכסים שעוקלו. על כן, אמר בית המשפט העליון שם, כי יש לשקול בקשות לעיקולים על דרך הצמצום. בע.א 323/80 אילתית בע"מ נגד בנק לאומי לישראל בע"מ פד"י לז 2 עמוד 673 אמר בית המשפט העליון כי יש להכיר בתקפות צו עיקול שהוטל על חשבון עו"ש של חייב, אפילו צו שיש בו כדי לתפוס את כספי יתרת הזכות שימצאו בחשבון מעת לעת, כל עוד צו העיקול בתוקף. כלומר צו העיקול תופס את כספי היתרה בחשבון, אם וכאשר יהיו כאלה, אף שקיימת אי וודאות, אם יגיעו לדי הנעקל, ואם יראה לנכון להכניסם לחשבון. כב' השופט טירקל נדרש לעיקולים על פי חוק ההוצל"פ בתיק רע"א 5211/97 חיטים מכון תערובת בע"מ נגד טנא - אגודה שיתופית מרכזית לשיווק תוצרת חקלאית בישראל ואח' פד"י נב 1 עמוד 644. הרקע שם, הוא אי העברת כספים שעוקלו, לידי המעקלת. לפיכך, ביקשה המעקלת מראש ההוצל"פ, על פי סעיפים 47-48 לחוק ההוצל"פ, לחייב את המחזיקות בתשלום תמורת העיקול. ההלכה המשפטית שנקבעה על ידי בית משפט העליון היא כי ניתן לחייב צד שלישי אצלו הוטל עיקול, בתשלום החוב או בתשלום שוויו של הנכס המעוקל, רק במקרה שהנכס נמצא בידיו של הצד השלישי בפועל ממש, ואין הוא מוסר אותו לידי המוציא לפועל. השופט טירקל ציין כי הצד השלישי "הוא צד חיצוני לחזית שבין הזוכה לבין החייב, ובדרך כלל גם מרוחק ממנה. אין הצדקה משפטית או מוסרית להפוך אותו שלא בטובתו ושלא ברצונו, ל"מעין ערב" לחייב. טעם זה כוחו יפה, על אחת כמה וכמה כאשר נמצא הנכס בידי החייב עצמו והזוכה מעדיף, מטעמים השמורים עמו, לגבות את שוויו מידי הצד השלישי במקום להוציאו מידי החייב עצמו". אוזכר גם פסק הדין בתיק רע"א 5222/93 גוש 1992 בניין בע"מ נגד חברת חלקה 168 בגוש 6181 בע"מ (לא פורסם) ניתן מפי כב' השופט ש.לוין. גם שם נקבע: "אין החובה המותנית הנזכרת בסעיף 48 (א) מתעוררת אלא לאחר שהנושה הוכיח, בין בדרך של חקירה ובין על דרך של הבאת ראיות, שבידי הצד השלישי אכן מצויים הנכסים נשוא צו העיקול או שהיו מצויים בידיו". בצריך עיון נשארה השאלה: "האם ניתן לחייב צד שלישי על פי סעיף 48 לחוק ההוצל"פ, מקום שאותו צד שלישי גורם במתכוון ושלא בתום לב שהנכס של החייב לא יגיע לידי הצד השלישי, וזאת על מנת להבריח את הנכס מן העיקול". דברי השופט טירקל שם בעמוד 649 האות ב'. המצב המשפטי כפי שתואר לעיל, מחייב בדיקה עובדתית. המצב העובדתי מן הכלל אל הפרט. האם המצב העובדתי כאן הוא כי הנתבעת שיתפה פעולה עם מ.א.מ.ש. והסתירה את האמת, כאשר השיבה ביום 28.4.02 לצו העיקול, כאילו אין בידיה כספים לזכות מ.א.מ.ש.. התובע מבקש להתבסס, להוכחת תובענתו הנוכחית לאישור עיקול, על הדברים הבאים: א. קרבת המשפחה בין מר כהן, מנהל הנתבעת לבין מר ביטון, מנהל מ.א.מ.ש. ב. העדר הסכם התקשרות בכתב בין מ.א.מ.ש. לבין ימנה, דבר המצביע על הזיקה ההדוקה בין החברות. ג. השוני בין כתב ההגנה הראשון, אשר הוגש בתיק זה ביום 9.7.02, לבין כתב ההגנה השני שצורף לבקשה מיום 9.12.02. ד. אמירות של מר ביטון בהליכים קודמים במסגרת ת.א. 210045/02 לפיו ימנה חייבת כספים ל מ.א.מ.ש.. ה. כרטסת החו"ז אשר גילתה הנתבעת לתובע במסגרת הליכי גילוי המסמכים בתיק זה מצביעה על כך שנכון לחודש אפריל 2002 הייתה ל מ.א.מ.ש. יתרת זכות אצל הנתבעת בסכום של כ- 135,725.96 ₪. ו. טענות הנתבעת בדבר הסכם קבלת ותשלום כספים בפרויקט המשטרה "גב אל גב" נדחו ע"י ביהמ"ש במסגרת ת.א. 210045/02. מול התובע, מתבססת הנתבעת על הדברים הבאים: א. קרבת המשפחה בין מנהלי החברות, אין בה ולא כלום. נהפוך הוא, אף קיים סכסוך אישי בין מנהלי החברות על רקע כספי. ב. העדר הסכם בכתב, אינו מעלה ואינו מוריד ואינו מצביע על כל פגם או אפלוליות בהתקשרות. הראייה שגם לתובע עצמו אין הסכם בכתב מול ימנה והוא עבד עמה מתוך אימון וללא כתב. ג. שיטת העבודה בין ימנה לבין מ.א.מ.ש. היתה גב אל גב. כלומר, רק לאחר תשלום בפועל של המשטרה, שתקבל ימנה מהמשטרה יועברו הכספים לידי מ.א.מ.ש. בניכוי עמלתה של ימנה. לימנה היתה צפיות, לקבל כספים מהמשטרה. על רקע זה כתבה בכרטיס החו"ז שלה כי קיימת יתרת חובה כלפי מ.א.מ.ש.. על רקע זה גם הצהיר מר ביטון בתצהירו שתמך בהתנגדות לביצוע שטר בתיק האזרחי 210045/02, כי מ.א.מ.ש. אמורה לקבל כספים מימנה. אך, בפועל נוכח הסכסוך בין המשטרה לבין ימנה, לא התקבלו כספים. לכן, לא היו במועד קבלת צו העיקול זכויות למ.א.מ.ש. אצל ימנה. מ.א.מ.ש. לא קיבלה אפוא מאומה, וימנה לא החזיקה מאומה במועד קבלת צו העיקול. מסקנות אינני רואה ליתן נפקות, לקרבת המשפחה בין מר כהן לבין הנתבעת לבין מר ביטון מנהל מ.א.מ.ש. אמנם, הדעת נותנת כי בין קרובי משפחה, ייתכן ויהיה שיתוף פעולה מעבר לרגיל, אולם כאן לא הובאו ראיות לשיתוף פעולה כזה. לא כל קרבת משפחה, אמורה להביא למסקנה אודות שיתוף פעולה פסול להעלמת נכסים. זאת ועוד, פעמים, סכסוכים עמוקים מתגלעים דווקא בין קרובי משפחה. קרבת המשפחה כשלעצמה, אינה מביאה למסקנות בדבר שיתוף פעולה בין החברות. אני מקבלת בעניין זה את עמדתה של ימנה הנתבעת, כי קרבת המשפחה כאן לא היתה בעלת משמעות. הוא הדין באשר להעדר הסכם התקשרות בכתב. דרישת הכתב היא דרישה ראייתית ולא מהותית. בעולם העסקים, ראינו כי התקשרויות נקשרות לעתים בתקיעת כף. פעמים, דווקא התקשרויות אלה המבוססות על הכרות ואמון, צולחות. לעומתן התקשרויות חוזיות הבנויות על תילי תילים של נייר, קורסות. לא קרבת המשפחה ולא העדרו של חוזה כתוב, מצדיקים את חיוב הנתבעת בסכום העיקול. כל אלה אינם מלמדים על שיתוף פעולה פסול בהברחת נכסים בינה לבין מ.א.מ.ש. גם לשוני בין כתבי ההגנה, הראשון והשני, אינני מייחסת נפקות. לא על כך תבנה האשמה כה חמורה, בשיתוף פעולה של הברחת נכסים ובכזב לצו עיקול שיצא תחת ידו של כב' ראש ההוצל"פ. סמנטיקה משפטית כזו או אחרת, אינה משנה מהותית את אופן ההתנהגות של בעל דין. לב העניין, לטעמי, היא השאלה האם הנתבעת החזיקה בפועל בידיה, כספים של מ.א.מ.ש. במועד בו נרשם צו העיקול. כאמור הנתבעת טוענת כי היא לא החזיקה בפועל כספים כאלו, והכספים שהגיעו ל מ.א.מ.ש., היו כספים שהנתבעת עצמה ציפתה לקבל מהמשטרה. כספים אותם לא קיבלה בפועל. הליכים משפטיים ממושכים בין הנתבעת לבין המשטרה, נסתיימו במפח לנתבעת. לשאלה מדוע רשמה הנתבעת זכויות עתידיות בכרטיס החו"ז של המ.א.מ.ש. אצלה, אומרת הנתבעת כי כרטיס חו"ז לעולם אינו מדוייק, זהו דבר דינאמי והרישום אז לא היה מדוייק והיה מקום לבטלו לאחר שהנתבעת לא קיבלה את הכספים מן המשטרה. חשבונית 046 לא שולמה מעולם על ידי המשטרה ולכן לא היו כספים בידי הנתבעת במועד קבלת צו העיקול. התובע מנגד, נסמך על אופן רישום כרטיס החו"ז והזכויות המופיעות בו, טוען הוא כי רישום זה, בדבר זכויות כספיות בסכום המגיע כדי 135,725.96 ש"ח, מחייב את הנתבעת. אם זה היה המצב הכספי הרשום באותה עת, מדוע השיבה הנתבעת לכב' ראש ההוצל"פ, כי אין בידה כספים? לכל היותר יכולה היתה לפנות לכב' ראש ההוצל"פ בבקשה למתן הוראות, דבר שלא נעשה. כל ההסברים היפים אודות הסכסוך עם המשטרה וכו', היו אמורים למצוא ביטוי בהליכים בפני כב' ההוצל"פ, ולא בדיעבד. עוד צירף התובע לתצהירו את פסק הדין בתיק של כב' השופטת אבניאלי בתיק אזרחי 210045/02. ברם, תיק זה מכריע במחלוקת בין התובע לבין מ.א.מ.ש. ואין בו כל נפקות לנתבעת דכאן. השאלה היא האם קיבלה הנתבעת מאת המשטרה את הסכומים שנרשמו בכרטיס החו"ז, כבסיס ליתרת הזכות של מ.א.מ.ש. שהיתה רשומה אצלו, זאת ותו לא. בעניין זה אפנה לבחון את הנספחים שצורפו לתצהיר העדות הראשית של מר שלמה כהן, מנהלה של הנתבעת. בין ימנה לבין המשטרה התגלע סכסוך אשר אושר וקיבל תוקף של פשרה במסגרת תיק ה.פ. 175926/02 ביום 11.12.02. אחר הדברים האלה, הגישה הנתבעת את ה.פ. 200193/03 שם ביקשה להצהיר כי הסכם הפשרה דנן בטל ומבוטל. ה.פ. 200193/03 נדונה בפני כב' השופט דר' קובי ורדי. דר' ורדי דחה את הבקשה. בין השאר היו קביעות עובדתיות לפיהן ההסכם נחתם באווירה נינוחה ומנומסת, ראה עמוד 10 לפסק הדין מיום 3.12.03 שורות 17-19. הרישומים בכרטיס החו"ז נכונים לחודשי נובמבר דצמבר 2001. זהו כרטיס החו"ז עליו נסמך התובע. מנגד, צירפה הנתבעת כרטיס חו"ז שהוא רלוונטי לחודש ינואר 2002, ואמור להיות המשכו של כרטיס החו"ז עליו נסמך התובע, שם מופיעה אסמכתא כי ממשטרת ישראל נתקבלו כספים אך ורק בשיעור של 79,791 ש"ח. כלומר כל הצפיות לקבלת כספים מהמשטרה נכזבה וכרטיס החו"ז אין בו ממש. הנתבעת טוענת כי גרסתו של מר ביטון בעדותו בהתנגדות, כביכול תקבל מ.א.מ.ש. כספים מימנה, מבוססים על אותה צפייה עתידית שנכזבה עקב הסכסוך עם משטרת ישראל. הכרעה לאחר שבחנתי את העובדות כפי שהובאו בפני, אני מגיעה למסקנה כי יש להעדיף את גרסתה של הנתבעת. כרטיס החו"ז שהוא למעשה הראייה היחידה העומדת לזכות התובע, ממנה עלה כי בחודשי נובמבר-דצמבר 2001, אכן היתה יתרת זכות ל מ.א.מ.ש. אצל הנתבעת. ברם, התובע צירף לנוחותו, רק קטע סלקטיבי. הוא הגיש, רק את אותו קטע בכרטסת, שהתאים לטענותיו. התובע הרי נחשף לכלל הכרטסת של הנתבעת. שם מופיע בהמשך בחודש ינואר 2002 כי הנתבעת קיבלה ממשטרת ישראל רק סך של 79,791 ש"ח מתוך הסכום של 218,253.13 ש"ח שהיתה אמורה לקבל. מכאן, שאכן הנתבעת לא צפתה נכונה את התמורה שתקבל מהמשטרה. מסקנה זו מתיישבת גם עם הסכסוך עתיר הניירת עם המשטרה, ששובליו צורפו כנספחים לתצהיר עדותו הראשית של מר כהן. מכל המסמכים הללו עולה שהנתבעת התפשרה עם המשטרה, וקיבלה סכום נמוך בהרבה מהסכום אותו ציפתה לקבל. סכום זה שהופיע בכרטסת החו"ז מתבסס על צפי, ולא על עובדות מוצקות. ככזה אין לראות בו, יותר מאשר משאלת לב. סכום זה אינו מעמיד זכויות בפועל. כמובן משאלת לב אינה זכות ברת עיקול, ועל כן אין לומר כי צו העיקול שהוטל אצל הנתבעת על נכסי מ.א.מ.ש. תפס כספים כלשהם. מ.א.מ.ש. היתה קבלנית משנה של ימנה בפרוייקט. ימנה שימשה קבלן ראשי. המשטרה היתה היזם. לכאורה, קיים נתק בין הכספים שמשלם היזם לקבלן הראשי, לבין הכספים שזכאי לקבל קבלן המשנה. על כן, מ.א.מ.ש. יכולה לתרום כלפי ימנה, לזכות לקבלת כספים, שאינה קשורה לכספים ששילם היזם, כלומר המשטרה לקבלן הראשי. אך, בתוך עמנו אנו יושבים. ידוע לכל כי תמורת עבודתו של קבלן המשנה, היא נגזרת ממנה שמשלם היזם לקבלן הראשי. אם היזם, ובענייננו זוהי המשטרה, לא שילם לקבלן הראשי, ועוד היו לו טענות על העבודה שבוצעה, על ידי קבלן המשנה, אין סיכוי לקבלת כספים. בע"א 451/66 קורנפלד נ. שמואלוב וחנוכוב פד"י כ"א[1], עמ' 310 נדונה שאלת אחריותו של קבלן המשנה מול הקבלן הראשי, ואחריותם של שני אלה גם יחד כלפי היזם. כבוד השופט לנדוי קבע שם בע"מ' 316 :"אין אני מוכן לקבל את ההשקפה שלפיה סנדלר ויצרן מרצפות יוכלו לשלוח ידם באומנות של קבלנות בניה, ללא כל ניסיון מקצועי קודם, ולגולל מעצמם כל אחריות לבניה רשלנית בתירוץ שהאחריות מוטלת רק על קבלני המשנה. בוודאי גם קבלן המשנה אחראי לתוצאות רשלנותו שלו, אך נוסף על כך קיימת חובתו המקצועית של הקבלן הראשי, אפילו לא ביצע הלה בעצמו שום חלק מעבודות הבניה. הרי מעצם תפקידו של הקבלן הראשי הוא לארגן את העבודה ולתאם בין חלקיה השונים ולקיים פיקוח כללי על ביצועה. נוסף על כך - ואין זה אלא הצד השני לאותה מטבע - האחריות לכך שהבניין אשר הוקם יהיה ראוי למטרה שלמענה הוקם (כאן למטרת מגורים) מוטלת בראש ובראשונה על הקבלן הראשי". זיקה הדוקה בין הקבלן הראשי לבין קבלני המשנה קבועה גם בדיני הבטיחות בעבודה.(ראה: ספרו של המלומד מ. גולדברג "דיני בטיחות בעבודה" , מהדורה 12, יולי 2002 הוצאת סדן, עמ' 397). שם נאמר: "כקבלן ראשי אין חב' אחים עומר יכולה להשתחרר מאחריותה על-פי הפקודה והתקנות על-ידי העסקתו של קבלן משנה אחד או מספר קבלני משנה. על-פי הוראות החוק, האחריות היא על המבצע, וחב' אחים עומר בגדר "מבצע", והאחריות מוטלת גם עליה. העסקתו של קבלן משנה אין בה כדי לשחרר הקבלן הראשי, שכן תקנה 6(ב) קובעת במפורש כי אפילו עוסק בביצוע פעולות בנייה קבלן משנה, 'יראו את הקבלן הראשי כמבצע הבניה'". אומנם, בדיני חוזים , קיימת השקפה לפיה קבלן המשנה פועל כיחידה עצמאית ונפרדת מול הקבלן הראשי בלבד ואין כל זיקה בינו לבין היזם. לכן, סכסוך בין הקבלן לבין היזם הראשי, ברמה החוזית, לכאורה לא אמור להשפיע על זכויותיו של קבלן המשנה. ברם, אם קבלן המשנה לא ביצע מלאכתו כהלכה, וכתוצאה מכך נגרע חלקו של הקבלן הראשי מהכספים שהוא אמור לקבל מאת היזם, מדוע להשית על הקבלן הראשי, אחריות תשלום כלפי קבלן המשנה? אם הקבלן הראשי, ימנה, בחר, להפריש מהכרטסת הנהלת החשבונות שלו כספים לטובת קבלן המשנה מ.א.מ.ש., זוהי זכותו ועניינו. לא נוכל בהליך של בקשה לאישור עיקול להתערב בכך. מה גם שבפועל מאסמכתאות המשפטיות שצורפו, עלה בבירור, כי היזם גרע משמעותית מהכספים ששולמו לימנה, הקבלן הראשי, עקב טענות לליקויים בביצוע העבודות. לכן, לאור הסכסוך בין היזם הראשי לבין הנתבעת, סכסוך שנגמר באי קבלת כספים מאת היזם הראשי ועל פי הנטען, הדבר היה, בין השאר, על רקע פגמים בעבודות של קבלנית המשנה מ.א.מ.ש, יש לקבל את הגרסה כי היזם הראשי לא שילם בפועל כספים לנתבעת. לכן גם לא היתה זכאות ל מ.א.מ.ש. לקבל כספים כלשהם מאת הנתבעת. התוצאה היא כי יש לקבוע, שהנתבעת השיבה נכונה לצד העיקול, כאשר ציינה כי אין בחשבון מ.א.מ.ש. אצלה במועד קבלת צו העיקול. מבחינת "נימוסים והליכות", אכן ראוי ורצוי היה שהנתבעת תפרוש את כל המסכת הזו בפני כב' ראש ההוצל"פ ותקבל ממנו הכרעה שיפוטית או הוראות כיצד יש לנהוג כלפי צו העיקול. ברם, אין שופטים על נימוסים גרועים. השורה התחתונה היא כי באותו מועד לא היו כספים לרשות מ.א.מ.ש. אצל הנתבעת. אילו היו הדברים מובאים אז בפני ראש ההוצל"פ, מן הסתם זאת היתה גם מסקנתו. על כן, אין לחייב את הנתבעת בתשלום תמורת העיקול. יושם אל לב, כי הנתבעת לא התעלמה מצו העיקול. היא השיבה לו. היא לא ביקשה הוראות מכב' ראש ההוצל"פ, אלא מסרה לו את מסקנותיה כמו שהיו אז, מסקנות שאני מאמצת בפסק דיני זה. כדי למנוע מחשבות על שיתוף פעולה פסול , והליך משפטי ארוך ומייגע, טוב היתה עושה הנתבעת לו היתה מוסרת את כל העובדות אז לכב' ראש ההוצל"פ. משלא עשתה כן, נקלענו כולנו להליך הנוכחי. דבר זה הוא בעוכרי הנתבעת, במישור פסיקת ההוצאות, אך דבר זה לא יוכל להיות בעוכרי הנתבעת במישור הענייני. משלא היו כספים של מ.א.מ.ש.אצל הנתבעת במועד הקובע, אין עילה לחיובה בסכום העיקול. סיכום מן המקובץ לעיל אני קובעת, כי לא היו כספים בחשבון מ.א.מ.ש. אצל הנתבעת במועד קבלת צו העיקול. אני מאמצת את גרסת הנתבעת. כפועל יוצא, אני דוחה את התובענה לאישור עיקול. בנסיבות העניין ומחמת שההליך כולו היה יכול להחסך אילו תשובתה של ימנה לצו העיקול היתה מפורטת יותר, אני קובעת כי כל צד ישא בהוצאותיו. עיקול