אחידות בשחרור ממעצר

העורר העלה טענה שהיה צריך לנהוג בו כפי שנהגו בשותפו, אשר שוחרר בתנאים שאינם מכבידים. בית המשפט ציין כי הוא יניח על כפות המאזנים, בין השיקולים שהוא מביא בחשבון, גם את השיקול של "שוויון בין נאשמים" בשחרור ממעצר. לשיקול זה ייתן בית המשפט באותה מלאכת שקלול עדינה, שאין לה כאמור נוסחה מתמטית מדויקת, את המשקל הראוי בנסיבות העניין. אין לומר כי שחרור של נאשם אחר באותה פרשה, שעניינו זהה, מחייב אוטומטית שחרורם של נאשמים אחרים. ההכרעה בשאלת מעצר או שחרור, או תנאי השחרור, לעולם איננה תוצאה אוטומטית. יחד עם זאת, שחרורו של נאשם שעניינו דומה באותה פרשה, הוא בהחלטת שיקול כבד שיש להניחו על כף המאזנים. להלן החלטה בנושא חוסר אחידות בשחרור ממעצר / שוויון בשחרור ממעצר: החלטה 1. בית משפט השלום הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים ומכאן הערר שהוגש על ידו. כנגד העורר הוגש כתב אישום הכולל שני אישומים. באישום הראשון מיוחסות לעורר עבירות של ניסיון לגניבת רכב והחזקת מכשירי פריצה. על פי האמור באישום זה, ביום 12.12.04 בשעה 05:00 הגיע העורר עם שניים אחרים (חאתם סלאח, להלן - "חאתם" ורחל שליזנגר) לשכונת רמות אשכול בירושלים ברכב פרטי השייך לעורר. בידי השלושה היו מכשירי פריצה והם פרצו לרכב שחנה במקום במטרה לגנוב אותו. העורר הודה בקיומן של ראיות לכאורה לגבי האישום הנ"ל. על פי האישום השני מואשם העורר בעבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, העלבת עובד ציבור ושיבוש מהלכי משפט. עובדות אישום זה הן, כי לאחר מעצרו קילל העורר את אחד השוטרים ודחף אותו. לאחר מכן, בדרכו לניידת המשטרה, תקף העורר שוטר אחר, היכה אותו ובעט בו. בהמשך אותו אירוע חבל העורר בגופו-שלו במתכוון, כשהפיל עצמו על הקרקע ועל ידית דלת והכניס אצבעות ידו לרווח שבין משקוף הדלת לבין הקיר "לצורך יצירת דימום". נטען, כי מעשים אלה עשה העורר בכוונה להכשיל הליך שיפוטי ולהביא לעיוות דין. העורר טען כי אין ראיות לכאורה בכל הנוגע לאישום זה. לדבריו, הוא זה שהותקף על ידי השוטרים, אשר היכו אותו באכזריות (תלונה הועברה לבדיקת מח"ש). זאת ועוד, לטענת העורר, הוא כלל לא נחקר בנוגע לחשדות שהתגבשו לכלל האישום השני. 2. בית משפט השלום הגיע למסקנה, כי קיימת עילת מעצר "הן מכוח שורת המעשים המתוארים בכתב האישום, והן מכוח עברו הפלילי המכביד של [העורר] הכולל עבירות רכוש ועבירות אלימות, לרבות מאסר מותנה של שמונה חודשים שהוטל על [העורר] שבועות אחדים לפני ביצועם לכאורה של המעשים המתוארים בכתב האישום. עבירות האלימות מקימות מעצמן עילת מעצר על פי החוק. בהתחשב בעובדה שמדובר בעבירות אלימות כלפי שוטרים, ובשיבוש מהלכי חקירה, אין צורך להכביר מילים כדי לבסס את עילת המעצר נגד [העורר]". בית המשפט התייחס לחלופת המעצר שהוצעה ע"י העורר - מעצר בית בבית הוריו, אך שלל אפשרות זו. בהחלטה נאמר, כי על יסוד התמונה המתקבלת מחומר החקירה בדבר אורחות חייו של העורר "קשה לקבל רושם [שהעורר] ראוי לאמון בית המשפט או שראוי להעמיד את הוריו של [העורר] אל מול הסיכונים שבהתנהגותו של [העורר]". בית המשפט סבר, כי לא יהיה זה נכון להעמיד את הציבור אל מול הסיכון שהעורר יפר תנאי חלופה, באשר אדם זה אינו ראוי לאמון שיקיים אותם. בית המשפט לא התעלם מכך שחאתם, שותפו של העורר, שוחרר בתנאים שאינם מכבידים. ואולם, בית המשפט סבר, כי יש מקום להבחין בין השניים, מאחר ועברו הפלילי של חאתם שונה מזה של העורר, אינו כולל עבירות מהסוג הנדון ולא תלוי ועומד כנגדו עונש מאסר מותנה שניתן יהיה להפעילו. 3. בא כוח העורר טען, כי העבירות המיוחסות לעורר באישום הראשון אינן מבססות עילת מעצר, שהרי מדובר בעבירת רכוש שלא בוצעה בשיטתיות או בתחכום. כזכור, טענתו הנוספת היתה, שאין ראיות לכאורה באשר לאישום השני. עוד נטען ע"י בא כוח העורר, כי חלופת המעצר שהוצעה על ידו היא חלופה הולמת וכי אין מקום להפלות בין העורר לבין חאתם אשר שוחרר בתנאים מקלים. 4. באשר לאישום השני, גם אם קיימות ראיות לכאורה, המבוססות על מזכרים שרשמו השוטרים, אין ראיות אלה בעלות עוצמה, שכן העורר כלל לא נחקר לגבי פרשה זו. העורר שמר על זכות השתיקה כאשר נחקר בנושא ניסיון גניבת הרכב ורק כשנשאל האם יש לו מה להוסיף ענה: "ניסו להוציא את הציפורניים שלי כדי שאני אודה בחקירה". לאחר דברים אלה החוקר לא הוסיף וחקר את העורר ובאת כוח המשיבה טענה, כי לנוכח גירסתו המופרכת לכאורה לא היה מקום להוסיף ולחקרו. אינני סבור כך. במובחן מזכות השתיקה עליה שמר העורר בעת שנשאל בעניין הניסיון לגניבת הרכב, הרי שבכל הנוגע לתקרית האלימה בינו לבין השוטרים, נראה כי היה מוכן להשיב, אך משום מה החקירה נקטעה מיד בראשיתה. במצב זה לא כולל חומר החקירה גירסה מפורטת וברורה של העורר בנוגע לאירועים האמורים. אציין, כי העורר הוא נכה וכי התמונה המתקבלת מהמזכר שרשם השוטר גרושקו אינה ברורה. במזכר זה נרשם כי העורר תקף את השוטר, כאשר ידיו של העורר היו כבולות, וכי לאחר מכן הכניס שתי אצבעות "לתוך פער בין משקוף לקיר ואף חיבל אותן". בהתחשב בכך שנראה שהעורר היה אותה עת שתוי, בהתחשב בנכותו, ובעיקר - עקב אי חקירת העורר בעניין זה, לא יהיה זה נכון לקבוע בשלב זה שאכן מצויות בידי המשיבה ראיות בעלות עוצמה בעניין אלימות שהפעיל העורר כלפי השוטרים. 5. לנוכח האמור לעיל, בעניין משקל הראיות המתייחסות לאישום השני, ומאחר שבית משפט השלום ביסס את מסקנתו בדבר קיומה של עילת מעצר גם על עבירות האלימות המיוחסות לעורר באישום הנ"ל, מן הראוי לבחון האם ניצבת כנגד העורר עילת מעצר מכח עבירות הרכוש בהן הואשם באישום הראשון. בכל הנוגע לקיומה של עילת מעצר במקרה של ביצוע עבירות רכוש הדין הוא כמפורט, בין היתר, בהחלטתו של כב' השופט חשין בבש"פ 7026/00 אבו סולב נ' מדינת ישראל, דינים-עליון, כרך נ"ח, 431, כדלהלן: "הכל מסכימים כי עבירות רכוש ירדו מגדולתן - מאז היות חוק סדר הדין הפלילי סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 . . . כך נקבעה הלכה בהחלטות עוד ועוד וסיכום הדברים יימצא בהחלטה של השופטת ביניש בבש"פ 5571/98 + 5431/98 רוסלן פרנקל ויורי ריביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם). ההלכה מורה אותנו כיום, כי עבירת רכוש, היא כשלעצמה, אין בכוחה להקים עילה למעצר, ובכך נבדלת עבירת רכוש מעבירות אחרות המקימות חזקה לקיומו של יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את ביטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה. יחד עם זאת, הגם שעבירת רכוש אינה מקימה עילה למעצר - או אף חזקה לקיומה של עילה - יש ובנסיבות מסוימות תקום-גם-תקום עילה למעצר בעבירות רכוש אף-הן. כך יהיה, אם עבירת רכוש בנסיבות עניין מסוים מעלה . . . כי 'קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה'. וכדבריה של השופטת ביניש בפרשת רוסלן פרנקל: 'עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור' ". במקרה דנן, העבירה בוצעה "תוך התארגנות של מספר עבריינים". אכן, כפי שטען הסניגור המלומד, אין בפני ראיות על כי מדובר במעשה מתוכנן היטב, וניתן להניח, לטובת העורר, כי מדובר במעשה ספונטני. מאידך גיסא, אין להתעלם מכך שבידי החבורה היו מצויים מכשירי פריצה. לפיכך, ניתן לקבוע כי נסיבות ביצוע העבירה מקימות עילת מעצר. יתרה מכך, קיומה של עילת מעצר מתחוור גם לרקע עברו של העורר. כפי שנפסק, גם עברו של נאשם מהווה נתון שיש בו כדי להצביע על מסוכנותו, ומכאן, שהעבר רלבנטי גם לשאלת קיומה של עילת מעצר. בפרשת אבו סולב הנ"ל, המסקנה בדבר קיומה של עילת מעצר התבססה על עברו המכביד של אותו נאשם שהואשם בגניבת רכב, עד אשר כונה על ידי בית המשפט "עבריין רכוש נגח". אדם שכזה, יש לגביו יסוד סביר להניח: "כי יוסיף ויסכן את בטחון הציבור ובטחונם של אנשים", שכן: "ראויים הם האזרח והתושב כי יזכו לשקט נפשי בחיי היומיום, והמדריך את מנוחתם באורח תדיר ורצוף, יורחק מחברתם" (שם). 6. עברו הפלילי של העורר אינו קל. בתחילת שנות ה- 90' הורשע בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ונגזרו עליו 6 חודשי מאסר בפועל. בסוף שנות ה- 90' עבר העורר עבירות של הונאה בכרטיס חיוב וקבלת נכסים שהושגו בפשע, בגינן נדון, בין היתר, ל- 9 חודשי מאסר בפועל. לאחר מכן הורשע העורר בעבירות של זיוף ונסיון לשיבוש מהלכי משפט ונגזר עליו עונש מאסר ל- 4 חודשים. בשנת 2002 ביצע העורר עבירות אלימות, כולל תקיפת קטין, תקיפת בת-זוג, תקיפה בתנאים מחמירים וכליאת שווא. נראה כי עבירות אלה בוצעו במהלך סכסוך משפחתי. ביום 28.11.04, שבועיים לפני ביצוע העבירות בהן מואשם העורר הפעם, הורשע העורר בעבירות של סיוע להתפרצות לרכב בכוונה לבצע גניבה, סיוע לגניבת רכב, סיוע להתפרצות לבית מגורים בכוונה לבצע גניבה וסיוע לגניבה (ת"פ 2931/04 של בית משפט השלום בעכו). באותו עניין נדון העורר ל- 8 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירת רכוש מסוג פשע, ל- 4 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירת רכוש מסוג עוון ולקנס בסך 4,000 ש"ח. העורר גם חויב לחתום על התחייבות בסך 5,000 ש"ח להימנע מלעבור עבירת רכוש. בנסיבות אלה, ספק אם ניתן לכנות את העורר בכינוי "עבריין רכוש נגח", כפי שנעשה לגבי הנאשם שעניינו נדון בפרשת אבו סולב הנ"ל. עם זאת, יש משקל רב לעובדה ששבועיים לפני ריצוי העבירה הסתיים משפטו של העורר בהרשעה ובעונשים מותנים כמפורט לעיל, כשגם באותו מקרה היה מדובר בעבירות רכוש בכלי רכב. עובדה זו רלבנטית הן לסוגיית קיומה של עילת מעצר והן לסוגיית האפשרות ליתן בעורר אמון לצורך בחינת האפשרות לשחררו בתנאים. 7. לסיכום, ככל שמדובר בעילת המעצר, עילה שכזו קיימת הן בהתבסס על נסיבות ביצוע העבירה והן בהתבסס על עברו הפלילי של העורר, במיוחד עברו "הקרוב". מי שחוזר ומבצע עבירה שבועיים לאחר שהוטל עליו מאסר מותנה, מוכיח בכך שהוא מסוכן לציבור. כפי שנראה בהמשך, יש לכך גם כדי לשלול אפשרות ליתן בעורר אמון, אמון שהוא תנאי הכרחי כאשר בית המשפט משחרר בתנאים מי שעומדת כנגדו עילת מעצר. 8. כזכור, העורר העלה טענה שהיה צריך לנהוג בו כפי שנהגו בשותפו חאתם, אשר שוחרר בתנאים שאינם מכבידים. גם אם עובדת שחרורו של חאתם צריכה להילקח בחשבון, אינני סבור שעובדה זו מטה את הכף וגם ספק אם עקרון השוויון הופר, לנוכח השוני בעברם הפלילי של שני השותפים. לעניין זה ראו החלטתה המפורטת של כב' השופטת נאור בבש"פ 7686/03 רפייב ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד נז(6) 753. באותו עניין סקרה כב' השופטת נאור את הסוגיה האמורה ומסקנתה היתה כדלקמן: " . . . בית המשפט יניח על כפות המאזנים, בין השיקולים שהוא מביא בחשבון, גם את השיקול של שוויון בין נאשמים. לשיקול זה יתן בית המשפט באותה מלאכת שיקלול עדינה, שאין לה כאמור נוסחה מתמטית מדויקת, את המשקל הראוי בנסיבות העניין. אין לומר כי שחרור של נאשם אחר באותה פרשה, שעניינו זהה, מחייב אוטומטית שחרורם של נאשמים אחרים. ההכרעה בשאלת מעצר או שחרור, או תנאי השחרור, לעולם איננה תוצאה אוטומטית. יחד עם זאת, שחרורו של נאשם שעניינו דומה באותה פרשה, הוא בהחלטת שיקול כבד שיש להניחו על כף המאזנים" (עמ' 763, ההדגשה במקור). ודוק - יש מקום לבחון האם הופר עקרון השוויון רק כאשר מדובר בנאשם אחר ש"עניינו זהה". עניינו של חאתם אינו זהה בכל לזה של הנאשם, בשל השוני בעברם הפלילי. לחאתם הרשעה קודמת אחת. בת"פ (מחוזי-י-ם) 3105/02 הוא הורשע ביום 8.10.03, ביחד עם אחרים, בעבירה של דרישת נכס באיומים, ונדון ל- 5 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות ולמאסר מותנה (שכנראה לא יהיה בר הפעלה אם חאתם יורשע בפרשה דנן). אין מה להשוות את עברו של העורר עם עברו של חאתם. העורר עבר זה מכבר עבירות מסוגן של העבירות בהן הוא מואשם הפעם, העורר ריצה מספר פעמים תקופות מאסר, כנגד העורר תלוי ועומד מאסר על תנאי בר-הפעלה וגיליון הרישום הפלילי שלו כולל לא מעט עבירות שמצביעות על אורח חיים עברייני לאורך שנים. במצב זה של שוני בעברם הפלילי של השותפים, שחרורו של חאתם, גם אם יש לקחתו בחשבון, אינו נתון בעל משקל מכריע. 8. מערכת השיקולים והאיזונים, אותה "מלאכת שקלול עדינה", בלשונה של כב' השופטת נאור, ככול שהיא נוגעת לעורר וכפי שפורטה לעיל, מוליכה לתוצאה כי דין הערר להידחות. גם אם בעניינים אחדים עמדתי מעט שונה מעמדת בית המשפט קמא, הרי שלנוכח מכלול השיקולים אין מקום לסטות מהחלטתו של בית המשפט קמא, שכן יש גם משקל למסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא (בש"פ 90/99 מדינת ישראל נ' פלוני דינים-עליון, כרך נה, 478). אכן, בית המשפט מחויב לשקול כל פעם האם ניתן לשחרר בתנאים, ואולם אותו חוסר אמון בסיסי בעורר, שעיקרו נעוץ בעובדה שאך שבועיים לפני ביצוע העבירה נדון העורר למאסר מותנה בעבירות דומות, שולל את האפשרות שהעורר ישוחרר בתנאים, גם אם יהיו אלה תנאים מכבידים. כאמור, אני דוחה את הערר. שחרור ממעצרמעצר