בקשת מעצר על עבירת ניסיון לרצח

להלן החלטה בנושא בקשת מעצר על עבירת ניסיון לרצח: החלטה לפני בקשה לעצור את המשיבים עד לתום ההליכים נגדם בת.פ. 807/05 בגין מעשיהם המתוארים להלן, בגינם מייחסת להם המאשימה עבירת ניסיון רצח לפי סעיף 305(1) לחוק בעונשין תשל"ז-1977 (א)(1) לחוק, בצירוף סעיף 29 בו. העובדות הנאשם צאדק, (להלן: "צאדק") שנעצר עד תום ההליכים במסגרת בקשה נפרדת, הינו אביהם של המשיבים 1 ו-2. צאדק ומשיבים 3 ו-4 הינם אחים. משיב 5 הוא חתנו של משיב 4 (נאשמים 2 עד 6 הינם משיבים 1 עד 5 בבקשה שלפני). עטא נאפז ראשק (להלן - "עטא") ואחותם של הנאשמים 4, 1 ו-5 - ביהאן - היו נשואים. לפני כ-4 שנים עלו נישואי הזוג על שרטון, ועד מהרה הם התגרשו. במסגרת סכסוך שהוביל לגירושי עטא וביהאן חשדו צאדק ומשיבים 3 ו-4 ובני משפחתם, שעטא סימם את ביהאן, ותחת השפעת הסם אילץ אותה לקיים יחסי מין עם אחר. על יסוד חשד זה התפתח סכסוך בין הנאשמים ומשפחתם למשפחתו של עטא. במאמץ למנוע הסלמה בסכסוך נערכה "עטוה" בין הצדדים, ובמסגרתה אולצה משפחתו של עטא לשלם למשפחת הנאשמים סכום של 33,000 דינר ירדני, ואילו עטא עצמו אולץ לצאת את גבולות מדינת ישראל. בהתאם ל"עטווה" ובמידה שעטא ישוב לתחום מדינת ישראל, אמורה היתה משפחתו לשלם למשפחת הנאשמים סכום נוסף של 10,000 דינר ירדני, אולם זה שב לישראל, חרף תנאי ה"עטווה", ולמרות דרישה מצד משפחת הנאשמים, סירבה משפחתו של עטא לשלם את הסכום הנוסף הנ"ל. כשנה וחצי לאחר שובו של עטא לישראל, ביום 6.1.2005, בסמוך לשעה 11:00, הגיע עטא למוסך של עבדאללה סוס שברחוב הארון אל רשיד בירושלים (להלן - "המוסך"), על מנת למכור את רכבו. זמן קצר לאחר מכן הגיעו אל המוסך הנאשמים ואחרים, שזהותם אינה ידועה למאשימה במדויק. המשיבים האחרים הגיעו למוסך כשהם חמושים בסכינים ומכשירים קהים אחרים. צאדק היכה את עטא באמצעות מכשיר קהה על ראשו, וקרא למשיבים ולאחרים שהיו עימם, לפגוע בעטא. מיד לאחר מכן דקר צאדק את עטא בחזהו באמצעות סכין, וקרא לאחרים להתנפל על עטא. עטא ניסה להתגונן, אך כוחו לא עמד לו לנוכח מספרם של הנאשמים וחבריהם. מיד לאחר שצאדק דקר את עטא בחזהו עטא נפל, והמשיבים דקרו אותו בצוותא חדא כ-35 פעמים בכל חלקי גופו, לרבות בראשו, בפניו, בחזה ובגפיים, ואחד מהם היכה את עטא בראשו מספר פעמים באמצעות אלה מאולתרת שנמצאה במקום. במהלך התקיפה המתואר לעיל הזהיר המשיב 1, אנשים אחרים שהיו במקום, שלא להתערב, הואיל ומדובר בסכסוך על רקע כבוד המשפחה. כעבור דקות ספורות עזבו המשיבים והאחרים את המקום, כשהם מותירים את עטא מתבוסס בדמו. כתוצאה מהדקירות ומהמכות שספג איבד עטא דם רב, והובהל לבית החולים כשהוא במצב קשה ומחוסר הכרה. בבית החולים נאלצו הרופאים לבצע בו החייאה דחופה. כשהתייצב מצבו אובחן עטא כסובל מאובדן דם עקב פצעי דקירה מרובים, אי ספיקה נשימתית ובצקת במח בדרגה בינונית. עטא הוחזק כשהוא מורדם עד סמוך ליום 3.2.2005, וזאת על מנת לאפשר מתן טיפול רפואי אינטנסיבי. הראיות מחומר הראיות עולה כי משיבים 1 עד 4 היו מעורבים בדקירת המתלונן באופן פעיל. כן מציין המתלונן כי משיב 5 היה נוכח במקום ועמד מאחורי התוקפים (הודעת מוחמד פארח מיום 24.1.05). נוכחות אדם בזירת הפשע, אינה מעידה בהכרח על מעורבותו בביצוע העבירה, ויכול להיות שהוא נקלע למקום באקראי, או אפילו בא להפריד בין הניצים. גירסה כזו אכן יכולה להוציא מן הכלל את אותו עובר אורח, אולם הדברים נכונים כאשר החשוד טוען שאכן היה במקום, אולם בנסיבות אחרות. במקרה דנן משיב 5, כיתר המשיבים, מרחיק עצמו כליל מזירת הארוע, ובכך הם שומטים למעשה בעצמם טענת הגנה זו. כמו כן מוחמד פראח מפליל את משיב 5 במסדר התמונות, וזיהה אותו כאחד מהתוקפים. (ראה גם דו"ח עיכוב מיום 6.1.05, וכן הודעתו מיום 6.1.05). כן ראו הודעת מוהנד כרכי מיום 20.1.05 המזהה בתמונות חלק מן המשיבים). העד כאגיה טאחן מספר בהודעתו שאחד התוקפים לבש חרמונית ושהוא סבור שמדובר בעובד עיריה, ואמנם משיב 5 הינו עובד עיריה והוא מאשר שברשותו מעיל כזה. (ראה הודעת משיב 5 מיום 13.1.05). טענת המשיבים שלא היו במקום נסתרת על ידי האיכון הטלפוני, ומכאן שטענת האליבי נסתרת. לפיכך, נראה כי קיימות ראיות לכאורה להשתתפות המשיבים באירוע נשוא כתב האישום כמתואר שם. עילת מעצר ומסוכנות במצב זה לאור המעשים החמורים קמה עילת מעצר. השימוש בסכין, גם אם לא כל אחד מהמשיבים החזיק בסכין משלו, באופן ובצורה כמתואר לעיל, מלמדת על מסוכנותם הרבה של המשיבים. על תת תרבות הסכין נכתב כבר הרבה. (ראו: ע"פ 5753/04 מדינת ישראל נ' ירון רייכמן (טרם פורסם) (7.2.05); ע"פ 9133/04 דוד גורדון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 8554/00 ורבאילוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 913, 918). החשש לשיבוש הליכי משפט הינו מוחשי, וכך עולה במפורש מדברי המעורבים בפרשה החוששים למסור את שמם שמא ייפגעו. (כך למשל הודעת מוהנד כרכי מיום 20.1.05). את ניסיון קרובי המשיבים להגיע למתלונן גם בהיותו בבית החולים לא ניתן, בשלב זה, לקשור ישירות למשיבים, אולם פחדם של הנחקרים בנושא זה (זידאן דסאן, טהה זידאן) מגביר החשש לעניין עילת מעצר זו. הסניגור המלומד עו"ד א' תוסיה כהן, טוען כי טענות האליבי של המשיבים לא נבדקו, אולם מכל האמור לעיל נראה, בשלב זה, כי לא מדובר בכשל חקירתי המטה את הכף באופן שיביא לשחרורם. בשלב זה, אנו עוסקים בראיות לכאורה ובסתירת האליבי כמצוין לעיל. בבש"פ 2221/04 מוחמד אל רביעה ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם), התקבל ערר לגבי אחד המשיבים. כב' השופט א' גרוניס מציין, לענין טענת האליבי, כי המדובר בהפרש זמנים מזערי (חצי שעה) בעניין שהות אותו עורר אצל אדם אחר, שלא במקום האירוע, ולפיכך אין לתת לכך משקל, ולפיכך ההפנייה להחלטה זו אינה מועילה לענייננו. אכן, יש לשנן את הוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו - 1996, כדברי כב' השופט א' א' לוי בבש"פ 5431/04 מחמוד בדראן נ' מדינת ישראל (לא פורסם), (15.6.04), ולא להעתר לבקשה ליתן צו מעצר מקום בו לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה באופן שחירותו של הנאשם תפגע כמה שפחות, אולם מששקלתי שוב ושוב את מסוכנותם של המשיבים והרקע למעשיהם, נראה כי יש הצדקה לעוצרם עד תום ההליכים. מסקנתי זו לא משתנה, אף ששקלתי את האירועים שהיו קודם לארוע, כגון עריכת "עטווה" לפיה משפחת עטא הנ"ל אולצה לשלם למשפחת הנאשמים סכום של 33,000 דינר, וכן ההתפתחויות המאוחרות יותר בואכה לארוע הנדון. נהפוך הוא, דווקא ארועים קודמים אלה מצביעים על כך שהסכסוך בין המשפחות לא שכך. יחד עם זאת, לעולם נבדוק את אפשרות חלופת המעצר, שהרי אין ספק כי יש למצוא את האיזון בין הזכות לחרות לבין המסוכנות, כפי שנאמר על ידי כב' השופטת ד' דורנר בבש"פ 4414/97, מדינת ישראל נ' סעדה, דינים עליון נב 480 בציינה: "האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, מעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור, אם ניתן להסיר חששות אלו בדרך של שחרור בתנאים מגבילים...". (ראו גם בש"פ 3442/98 מדינת ישראל נ' אייל מלכה, דינים עליון כרך נד, 373). אמנם, גם כאשר קיימת חזקת מסוכנות שלא הופרכה, עדיין יש צורך לבדוק חלופת מעצר, אשר יהא בכוחה להשיג את מטרת המעצר, כפי שציין כב' הנשיא א' ברק בדנ"פ 2316/95 עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589: "יש לבחון כל מקרה לגופו ותוך חיפוש בשבע עיניים אחר חלופת מעצר, ואם נמצאה חלופה הולמת מתחייב לעשות בה שימוש". אולם, אף הנשיא א' ברק מקדים לדברים אלה ומציין, שאכן מעצר עד תום ההליכים צריך להתקיים רק במקרים חריגים, אולם: "ייתכן שמקרים חריגים ומיוחדים אלה יהיו רבים, שכן הפשיעה גואה, והנאשמים מסוכנים אם ישוחררו". משלא הופרכה חזקת המסוכנות הרי שזו: "גוררת אחריה חזקה נוספת, ולפיה המסוכנות מצדיקה מעצר בפועל, להבדיל מחלופת מעצר. שהרי אם חומרת העבירה יוצרת חזקת מסוכנות, המהווה עילת מעצר, היא גם יוצרת מאליה, לפי ההיגיון, חזקה כי שחרור מן המעצר כרוך בסכנה, וחזקה כזאת פועלת נגד חלופת מעצר. ואכן, כך אמר השופט חשין בבש"פ 2092/95 טלק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(ו) 641, 648". (בש"פ 8638/96 קורמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 209). (כן ראו בש"פ 970/04 איהב סעדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), וכן בש"פ 8850/96 שמעון בוחבוט נ' מדינת ישראל תק-על 97(1), 27). נסיבות המקרה דנן חמורות הן, באשר המתלונן היה חסר ישע ולא יכול היה להתגונן, הוסיפו הנאשמים ודקרו אותו 35 דקירות. בשלב זה גם אין מקום להכנס לשאלה מי מבין המשיבים דקר דקירה זו או אחרת, וכיצד נעשתה החלוקה ביניהם, שכן עשו כן צוותא חדא. לפיכך טענה זו של הסניגור יכולה להיות בעלת משקל בשלב אחר של המשפט. לאור האמור אני מורה על מעצרם של המשיבים עד לסיום ההליכים בת.פ. 807/05. מעצרמשפט פליליבקשת מעצרניסיון לרצחעבירת הניסיוןרצח