להלן החלטה בנושא דחיית בקשה לביטול כתב אישום: החלטה נגד אחד עשר נאשמים הוגש כתב אישום בעבירות של אי מילוי דרישה לתקן מבנה מסוכן, עבירות על סעיפים 3 לחוק עזר לתל-אביב - יפו (מבנים מסוכנים), תשס"ב - 2001 (להלן: "חוק העזר") ביחד עם סעיף 254 לפקודת העיריות, ועבירה על סעיף 490(7) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. טרם תשובה לאישום העלה ב"כ נאשמים 1 - 10 טענה מקדמית. לטענתו יש מקום לביטול ההליך על יסוד טענת הגנה מן הצדק. את טענת ההגנה מן הצדק מבסס ב"כ הנאשמים על טיעונו כי הנאשמים הם אנשים קשי יום, חסרי אמצעים לממן את תיקון הליקויים שפורטו בהודעת הדרישה על פי חוק העזר. לדבריו, ניהול הליך פלילי נגד הנאשמים, בעת שהרשות מודעת לקשייהם הכלכליים, מהווה שימוש ציני בהליך הפלילי והתעמרות בנאשמים, ועולה כדי התנהגות שערוריתית, שכן הרשות בכוונת מכוון אינה נוקטת במסלול הנוסף הקבוע בחוק העזר של תיקון הליקויים בעצמה, הסרת הסיכון והגשמת האינטרס הציבורי. במענה טענה ב"כ המאשימה, כי בהתאם לפרשנות המקובלת של תורת ההגנה מן הצדק, אין בנקיטת הליכים שתכליתם הסרת סכנה לציבור, בהתאם לסמכות בחוק נגד מי שהם בעלי זכויות במבנה כדי לבסס התנהגות הפוגעת באופן מהותי בצדק ובשוויון. ב"כ המאשימה ציינה כי היו מגעים בין הרשות לנאשמים או מי מטעמם, וניתנו ארכות בניסיון לסייע לנאשמים להסדיר את הליקויים מחוץ לכותלי בית משפט, והתנהלות זו מבטאת את מידתיותה של הרשות. אשר לטענה כי על הרשות מכוח ההסמכה בדין לבצע את תיקון הליקויים בעצמה, טענה ב"כ המאשימה כי מדובר בנכס פרטי, ולא יעלה על הדעת לחייב את העיריה להשביח נכסים פרטיים על חשבונה תוך חשיפתה לסיכונים של תביעות משפטיות. הן הנאשמים והן המאשימה פרטו בטיעוניהם בהרחבה את הדין וההלכות המקובלים בכל הנוגע לטענת ההגנה מן הצדק, ודומה שהדברים ידועים ואינם מחייבים פירוט. בתמצית יצויין כי תורה זו שמקורה בהלכה הפסוקה, התווספה לספר החוקים, ונקבעה כטענה מקדמית. כך, נקבע בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982 כי בית המשפט מוסמך לבטל את ההליך אם השתכנע כי יש בניהולו ובהגשת כתב האישום משום פגיעה ממשית בעקרונות של צדק והגינות. הוראת החוק שנזכרה אימצה באופן כללי את ההלכות שהתגבשו בפסיקה קודם לחקיקת החוק, ובראשן את המבחן התלת שלבי שנקבע בהלכת בורוביץ (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ). טענת ההגנה מן הצדק טעונה במקרים רבים הנחת תשתית עובדתית לשם ביסוסה. הנטל להנחת התשתית הראייתית מוטל על כתפי הטוען להחלת ההגנה. האם הגשת כתב האישום שלפניי ונקיטת ההליכים נגד הנאשמים מבססת בנסיבות העניין טענת הגנה מן הצדק המצדיקה את ביטול ההליך? לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובאסמכתאות נוספות, ולאור תכלית החוק ומטרתו, איני סבורה כי מבחינה משפטית יש בטיעון שהעלו הנאשמים כדי לפטור אותם מאחריות פלילית ככל שהעבירות בוצעו על ידם. אדגיש, כי לצורך ההחלטה התייחסתי אל התשתית העובדתית שבבסיס הטענות כמוכחת. זאת, לאור העובדה שהנאשמים צירפו לטיעוניהם ראיות, מבלי שהמאשימה התנגדה לכך. להיפך, מטיעוני התשובה של המאשימה, משתמע כי אינה חולקת כלל על התשתית הראייתית שהונחה, המהווה בסיס לטיעון. עם זאת, מצאתי לנכון להעיר, כי טענת הנאשמים לחוסר יכולת כלכלית היא טענה כללית, שלא הוכחה באופן קונקרטי ביחס לכל אחד ואחד מן הנאשמים, והראיות שהובאו אינן פרסונליות. ב"כ הנאשמים אף ציין בטיעוניו כי קיימות משפחות בודדות שהכנסתן מאפשרת להן לשאת בעלויות, אלא שלא פירט את זהותן של אותן משפחות ושל אותם נאשמים שהטענה לחוסר יכולת אינה חלה עליהם. דברים אלה נאמרים למעלה מן הצורך, שכן המסקנה אליה הגעתי מושתתת בעיקר על הפן המשפטי. תכלית החקיקה הוראות חוק העזר שואבות כוחן מהחוק המסמיך - פקודת העיריות. הפרק השנים עשר מגדיר את חובותיה וסמכויותיה של העיריה. בסעיף 233 באותו פרק נקבע כי: "עיריה תעשה בתוך תחומה בענינים המפורשים בסימן ב'...". סעיף 236 המצוי בסימן ב' בפרק 12 בפקודת העיריות, מורה כדלקמן: "(א) בענין בנינים תעשה העיריה פעולות אלה: (1) תפקח על הקמתם, הריסתם, שינוים ותיקונם של בנינים;" המחוקק הראשי, אם כן, מנה בין חובותיה וסמכויותיה של עיריה לפקח על תיקון בניינים, והסמיכה להסדיר נושא זה. פקודת העיריות הסמיכה את מועצת העיר להתקין חוקי עזר, בסעיף 250 הקובע: "מועצה רשאית להתקין חוקי עזר כדי לאפשר לעיריה ביצוע הדברים שהיא נדרשת או מוסמכת לעשותם על פי הפקודה או כל דין אחר או לעזור לה בביצועם, או כדי לדרוש מבעל נכס או מחזיקו לבצע באותו נכס עבודה הנחוצה למטרה האמורה". מכוח הסעיפים האמורים הותקן חוק העזר. חוק העזר נועד להסדיר את מימוש חובותיה וסמכויותיה של העיריה בכל הנוגע לתיקון מבנים לשם שמירה על שלום הציבור ומניעת סכנה. בגדר חוק העזר הוטלה חובה על בעל בניין כהגדרתו בחוק העזר למלא אחר הודעת דרישה לתיקון ליקויים, חובה שהפרתה מבססת עבירה פלילית - סעיף 3(א) לחוק העזר. בנוסף, נקבע כי העיריה מוסמכת במקרה של אי מילוי הודעת הדרישה לבצע את העבודות בעצמה ולגבות מבעל הבניין את ההוצאות - סעיף 3(ג) לחוק העזר. הנאשמים טוענים, כאמור, כי במקרה של חוסר יכולת כלכלית של בעלי הבניין, שורת הצדק וההגינות מחייבת שהעיריה תבצע את העבודה בעצמה, והתנהגות אחרת מצד העיריה מבססת פגיעה מהותית בעקרונות הצדק וההגינות. דעתי אינה כדעתם, ואיני סבורה כי הוראות החוק בהתאם ללשונן ולתכליתן ו/או עקרונות הצדק המהותי וההליך הראוי מצדיקים מסקנה כזו. לעניין לשון החוק, פקודת העיריות מטילה על העיריה בראש ובראשונה חובת פיקוח ולא חובת ביצוע. לצורך זה ממש הוסמכה העיריה להתקין את חוקי העזר. אכן, בחקיקה נזכרת גם סמכותה של העיריה לבצע את עבודות התיקון בעצמה, אלא שהסמכה זו נועדה לאפשר לעיריה לבצע בנסיבות המתאימות את העבודות, שהרי בהעדר הסמכה מפורשת לא הייתה לעיריה סמכות לבצע פעולות בנכסים שהם קניין פרטי, ואין בה כדי ללמד על חובת ביצוע המוטלת על העיריה. אין גם בעובדה שהוענקה לעיריה סמכות הביצוע, כדי להביא למסקנה כי קיומה של הסמכות מונע ממנה לנקוט בפעולות שהוסמכה להם על פי דין כדי להבטיח את תיקון הליקויים - כגון נקיטת הליכים פליליים . עיון בנוסחן של ההוראות בחוק העזר מלמד כי סמכות העיריה לבצע את התיקון בעצמה היא סמכות משנית, רק לאחר שהדרישה אינה מקוימת כדין, ולאחר שמתגבשת הלכה למעשה העבירה הפלילית הנטענת. זאת ועוד, העיריה אינה נדרשת לשאת בעלות התיקונים, כך שהטענה שנשמעה לפיה במסלול החלופי יוסר העול הכספי מבעלי הבניין, אינה מתיישבת עם הוראות הדין. כעולה מן המקובץ, בהתאם להוראות החוק, סמכות העיריה אינה ממעטת מחובת בעל הבניין לבצע את תיקון הליקויים ולשאת בעלותם, ואין בקיומה של הסמכות כדי לבסס מסקנה כי מתייתר הצורך בהליך הפלילי נגד מי שלא מילא את הודעת הדרישה. מסקנה זו מתיישבת עם תכלית החקיקה, שהיא שמירה על שלום הציבור ובטחונו בתחומי השטח העירוני. כדי להבטיח תכלית זו ניתנה לגוף השלטוני הסמכות לחייב בעל בניין לפעול בנכסו הפרטי, והרשות הוסמכה לפקח על תיקון הליקויים מבחינה מקצועית, ולאכוף את ביצועם. בע"פ 40/49 נחמיאס נ' היעוהמ"ש, עמד השופט זילברג על סמכויותיה וחובותיה של הרשות בכל הנוגע לחוק עזר שהתקינה עירית ירושלים בקשר למפגעים בלתי סניטריים. חוק העזר הנזכר דומה באופיו לחוק העזר הרלבנטי לענייננו. בהתייחס לחובות העיריה אמר השופט זילברג: "היא [העיריה] נצטוותה... לנקוט צעדים לשם סילוק מפגעים וכו', ואין היא יכולה להצליח במשימה זו, אלא אם כן תיצור מערכת של חוקי עזר, אשר ימציאו לה את הכלים המשפטיים הדרושים לכך. עצם מתן חוקי העזר, על כל האיסורים והעונשין שבהם, הם הם, למעשה, הצעדים אשר העיריה חייבת לנקטם, כדי לבער ביעילות את נגע המפגעים". דברי בית המשפט באותו עניין יפים ומתאימים גם לענייננו. ודוק, מבחינה תכליתית מתיישבת הדרישה מבעל הנכס לתקן את הליקויים עם הוראות הדין בכללותו. מקובלת עליי הטענה כי הזכות הקניינית - היינו הבעלות על נכס מקנה גם חובות, וביניהן חובת השמירה על הנכס במצב שאינו מהווה סכנה לבעל הנכס, לשכנים, לבניינים הגובלים ולציבור. חובה זו כרוכה מטבע הדברים גם בביצוע תיקונים במידת הצורך, ובנשיאה בעלויות התיקונים. לעניין הטענה כי לעיריה יש את האמצעים לבצע את התיקונים ולשאת בעלויות, סבורני כי שאלת האמצעים הכספיים אינה יכולה להיות מנותקת מתכלית החקיקה וטעמיה. כספי הרשות הם כספי הציבור, ועליה להוציאם על פי הוראות הדין. הוצאת כספי העיריה למטרה פלונית, משמעותה המיידית היא גריעתם ממטרה אחרת, ומעבר להצהרה הכללית בדבר חוסנה של העיריה, לא הוצגו כל ראיות למקורות תקציביים כנטען. מעבר לכך, איני סבורה שיש הצדקה - על ידי קבלת הטענה וביטול הלכה למעשה של המסלול הפלילי המהווה על פי הדין את דרך המלך - לחייב את העיריה להפוך למבצעת בפועל של עבודות תיקונים ובנייה או לקבלנית, מבלי שיש ברשותה כוח אדם מקצועי זמין לביצוע העבודות, או מקורות תקציביים מוגדרים לשם כך. אין לשכוח כי תיקון ליקויים עשוי להיות כרוך גם בהוצאת היתרי בנייה במקרים מסויימים, ולעיריה אין כלל סמכות לבקשם בהעדר מעמד בנכס. מקובלת עליי גם טענת ב"כ המאשימה כי קביעה שיפוטית בדבר חובת העיריה לבצע את התיקונים בעצמה עלולה לחשוף אותה לתביעות כספיות ואחרות, ולחייבה לנהל הליכים משפטיים נגד התושבים לגביית הוצאותיה. בהעדר טעמים מיוחדים מבחינת האינטרס הציבורי במקרה קונקרטי, אין חובה בדין לחייב את העיריה לעשות כן, ואין הצדקה עניינית לחייבה. סוף דבר לא מצאתי פגם בהחלטת העיריה לנקוט בהליכים פליליים נגד הנאשמים לאחר שלא קיימו לפי הנטען את הודעת דרישה. נחה דעתי בהסתמך על החומר שהוצג לפניי, כי העיריה נקטה בהליכים מכוח סמכותה על פי דין, כדי להבטיח את האינטרס הציבורי בכללותו עליו הופקדה על פי דין. לא נוכחתי כי ההחלטה להמשיך בהליכים אלה למרות מצבם הכלכלי של הנאשמים, ולא לבצע את התיקונים על ידי העיריה, היא החלטה שרירותית, פגומה או בלתי מידתית, ואף לא החלטה העומדת בניגוד לתכלית החוק או לצדק וההגינות המהותיים. טרם סיום, אציין כי בנסיבות העניין דומה כי מסלול בו החלו הנאשמים או מי מהם לצעוד, בדרך של קבלת סיוע כספי בהלוואות בתנאים נוחים, והבעת רצון הלכה למעשה לפעול לתיקון הליקויים, הוא המסלול הנכון. בית המשפט התרשם מתגובת ב"כ המאשימה ומן התכתבות שצורפה, כי ככל שיקודם הטיפול במסלול זה, יעשה מאמץ כולל להתחשב בנאשמים ובקשייהם, וניתן יהיה בנסיבות המתאימות לייתר בסופו של יום את ההליך הפלילי. טוב יעשו הצדדים אם ידברו ביניהם לקידום מסלול זה תוך שיתוף פעולה. אשר על כן אני דוחה את עתירת הנאשמים לביטול כתב האישום. המזכירות תזמן את ב"כ הנאשמים לישיבת הקראה בה ישיבו לאישומים.משפט פליליביטול כתב אישום