הריגה ע''י ירי של מאבטח

בית המשפט פסק כי הנאשם (מאבטח בבית ספר) לא חשד במנוח שהוא מחבל, אולם לאור התנהגות המנוח שניסה להיכנס לשטח ביה"ס בלי להישמע להוראותיו ניסה הנאשם למנוע כניסה זו. יתכן ששימוש בנשק לצורך איום על המנוח או ביצוע ירי באויר כדי להרתיע ולעצור את המנוח יכול היה להיחשב כאמצעי שאינו מוגזם בנסיבות, ואולי אף יריה לעבר רגליו של המנוח כדי לעצור את המשך כניסתו לביה"ס לא היתה נחשבת לחריגה, אולם ביצוע ירי לעבר חזהו של המנוח כדי להרוג אינו עומד בשום יחס למטרה שניסה הנאשם להשיג, ולא היה מוצדק. במעשה זה גרם הנאשם למותו של המנוח שלא כדין ועבר בכך עבירה של הריגה, על פי היסודות הנקובים בסעיף 298 לחוק העונשין. להלן הכרעת דין בנושא הריגה ע''י מאבטח ביריה: הכרעת דין בכתב האישום נטען כי הנאשם עבד כמאבטח, מטעם חברת אבטחה בשם "יבטח", בביה"ס לבנות "כהנמן" בבני ברק. מתוקף תפקידו היה עליו למנוע כניסתם של זרים לשטח ביה"ס ולשם כך היה מצוייד בנשק, אקדח מסוג KA-MKLLL 9 מ"מ ובמכשיר "מירס". בתאריך 28.10.04 סמוך לשעה 13:00 הגיע לשער ביה"ס (המנוח), טכנאי מזגנים, לאור הזמנת מזכירות ביה"ס לתקן תקלה במזגנים. הנאשם דרש מהמנוח להזדהות באמצעות תעודת זהות וכן להסביר את מטרת הגעתו, ומשסירב המנוח לעשות כן התפתח בינו לבין הנאשם ויכוח שכלל חילופי דברים ואיומים ובהמשכו פרצה ביניהם קטטה שבמהלכה שלף הנאשם את אקדחו, דרך אותו ואיים על המנוח. משהמשיך המנוח בריצה לכיוון חצר ביה"ס, ירה הנאשם יריה באויר ותוך שהוא רודף אחר המנוח ירה יריה שניה לעבר המנוח ופגע בחזהו. כתוצאה מיריה זו התמוטט המנוח ונפל ארצה. במצב זה ניגש אליו הנאשם וירה בראשו מטווח קרוב. כתוצאה מיריה זו נגרם למנוח נזק חמור שהביא בסופו של דבר למותו. העבירה המיוחסת לנאשם: הריגה - עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. אין מחלוקת באשר לעובדה כי מנשקו של הנאשם נורו שלוש יריות וכי היריה השלישית, שפגעה בראשו של הנאשם, היא היריה הקטלנית שגרמה למותו של המנוח. כמו כן אין מחלוקת באשר לעובדה כי בידיו של המנוח לא היה דבר כשביקש להיכנס לשטח ביה"ס, כך עולה מעדותה של מיכל נקר וכן מעדותה של עדנה אהרון. מעדותה של התלמידה רייזל שפר, עולה כי המנוח החזיק בידו תיק, שככל הנראה היה ארגז כלי העבודה שלו, אך תיק זה נשאר מחוץ לשטח ביה"ס. קיימות שתי מחלוקות עיקריות, הראשונה באשר לטענת ההיכרות המוקדמת של הנאשם והמנוח והשניה באשר ליריה השלישית, שלטענת התביעה נורתה כשהמנוח היה מוטל על הארץ בעוד שלטענת ההגנה הדבר לא ודאי וייתכן שהמנוח נורה תחילה ולאחר מכן נפל. מעדויותיהם של תקוה נקר, אמו של המנוח, ושל דורי נקר, אחיו, עולה כי המנוח עבד בשיתוף עם אחיו, ואמם שימשה כמזכירה והיא שקיבלה את ההזמנות הטלפוניות לביצוע תיקוני המזגנים. הן מעדותה של האם והן מעדות האח עולה כי המנוח ביקר מספר פעמים בביה"ס, עם אחיו ובלעדיו אך קיימות בעדויותיהם מספר סתירות אשר בגינן לא ניתן לקבוע בוודאות כמה פעמים ביקר המנוח בביה"ס עובר לאירוע ואם על סמך אותן פעמים ניתן לקבוע בוודאות שהנאשם זוכר את המנוח ומכיר אותו. עדויות אלה נתמכות בעדותה של חנה גפני, סגנית מנהלת ביה"ס, אשר מסרה כי בתחילת שנת הלימודים הזמינה תיקון מזגנים ולביה"ס הגיעו המנוח ואחיו וכששאלה מדוע הגיעו שניהם, נענתה כי העבודה רבה מאחר ויש צורך בניקוי כל המזגנים לפני תחילת השנה. עוד מוסרת עדה זו כי היא זוכרת שזו היתה תחילת שנת הלימודים שכן היו תלמידות בביה"ס. עדות נוספת שתומכת בגרסה זו היא עדותה של התלמידה רייזל שפר שנכחה בעת השיחה הראשונית שהתנהלה בין הנאשם למנוח בהגיעו לביה"ס, ומסרה כי המנוח הזכיר בדבריו לנאשם כי היה בעבר בביה"ס והם מכירים. עוד מסרה כי בעת חילופי הדברים בין הנאשם למנוח החל מאבק במהלכו נפגעה אף היא. גרסת הנאשם לעניין זה היא כי לא פגש במנוח קודם לכן ואינו זוכר אותו. לפי עדויות כל הנוכחים במקום עולה כי המנוח לבש מכנסיים בצבע ירוק וחולצת טריקו אדומה כך שלא היה יסוד סביר לחשש כי הוא מסתיר דבר מה מתחת לבגדיו. מעדותה של רחל פרויינדלין, מורה בביה"ס, עולה כי מרגע שהמנוח נכנס לשטח ביה"ס התפתח בינו לבין הנאשם עימות גופני כשהנאשם היה הדומיננטי. לדבריה, ראתה איש לבוש בחולצה אדומה שמתקוטט עם השומר באגרופים, כשידיו של השומר היו פעילות יותר מידיו של השני. בהמשך מוסרת שראתה תנועה של הנפת אגרוף מצד הנאשם כלפי המנוח. מעדותו של ינון ברזילי, מאבטח בבי"ס סמוך, עולה כי הנאשם הזעיק אותו וביקש שיגיע בדחיפות, אולם לא המתין לבואו. העד מוסר כי המרחק בין שני בתי הספר הוא 20 מ' בלבד וכשיצא מביה"ס בריצה לעבר הנאשם, שמע בדרכו את שתי היריות הראשונות שירה הנאשם. דברים אלה של העד נמסרו גם בהודעתו במשטרה. העד יחיאל ג'רשי שהה באותה עת עם המאבטח ינון ברזילי. העד מוסר כי בשעה שינון רץ לכיוון הנאשם, הוא נשאר בביה"ס ושמע רעש דומה לרעש של "קפצונים". העדה חנה גפני, מוסרת כי לאחר היריה הראשונה שירה הנאשם באויר, הבחינה במנוח מניף את ידו, הנפה שהיא מפרשת כאות קריאה לעזרה, ומיד לאחר מכן נורתה היריה השניה והמנוח הסתובב והמשיך לרוץ. באשר ליריה השלישית, היא היריה הקטלנית שגרמה למותו של המנוח, מוסר העד אלדד דנצר, שעמד אותה עת מול מקום האירוע, כי לאחר מספר מטרים הבחור עם החולצה האדומה מעד, נפל ונשכב על הרצפה והמאבטח רץ לעברו, כשאקדחו שלוף, נעמד מעליו וירה בו. לשאלת ב"כ הנאשם האם יתכן ששמע רעש יריה לפני שהמנוח נפל ולא במקביל, משיב העד כי דבר זה לא יתכן וכי שמע את רעש היריה לאחר שהמנוח נפל. העדה עדנה אהרון, שצפתה במתרחש דרך חלון ביתה הנמצא מול ביה"ס, מוסרת כי ראתה את המאבטח כשאקדחו מופנה כלפי המנוח כשהוא נפל, היא צעקה לעברו שלא יירה ואז שמעה את היריה כשהמנוח שוכב על הרצפה. עוד מוסרת העדה כי בסמוך לנפילתו של המנוח לא שמעה רעש של יריה אלא רק לאחר שנפל. כך מסרה גם בתמליל בדבריה מיום האירוע. גרסתו של הנאשם באשר ליריה השלישית והקטלנית מובאת בדבריו בהודעתו מיום האירוע בה מוסר הנאשם כי אינו זוכר דבר הקשור ליריה השלישית. כשנשאל הנאשם האם המשיך לירות כשהמנוח נפל, השיב כי נדמה לו שלא. לאחר מכן כשנשאל שאלה זו בשנית, השיב הנאשם כי לאחר שהמנוח נפל לא הבין כלום, השתגע וראה דם. בפעם השלישית שנשאל את אותה שאלה, השיב הנאשם כי אינו יכול לענות בדיוק. לטענה כי קיימים עדים שראו אותו יורה יריה נוספת לעבר המנוח לאחר שנפל, השיב הנאשם כי אינו זוכר, אינו יכול לומר שירה בו כשהוא נפל ושהוא לא בטוח. כשנשאל האם יתכן שעדים אלו אינם דוברי אמת, השיב כי אינו חושב כך, אם הם אומרים כך אז הוא מאמין להם, אבל אינו זוכר ואינו יכול להכחיש. כשנשאל מדוע ירה במנוח לאחר שכבר שכב על הרצפה והיה למעשה מנוטרל, השיב כי קשה לו ואינו יכול לענות על שאלה זו. הנאשם אינו מכחיש כי ירה לעבר המנוח שלוש פעמים, כשנשאל כמה פעמים ירה במנוח, השיב כי ירה יריה אחת שלא פגעה במנוח, הוא ברח ולאחר מכן ירה בו פעמיים נוספות ואז הוא נפל. ולבסוף כשנשאל האם היריה האחרונה נורתה כשהמנוח היה על הארץ, השיב ש"אולי הוא היה בארץ, כן..." בגרסה שמסר הנאשם במשטרה תיאר את האלימות שבה השתמש המנוח ואת תגובתו. הנאשם מסר כי המנוח היה אגרסיבי וכל ניסיון להדוף אותו, תוך שימוש בכוח, לא צלח. עוד מוסר הנאשם כי התנהגות המנוח הרגיזה אותו, הוא עצבן ושיגע אותו, התנהג בחוצפה ובזלזול, לא הקשיב להוראותיו והתנהג כאילו הוא מיותר. גם היריה שירה באויר לא עצרה אותו. לדבריו, כששאל את המנוח מי הוא וביקש ממנו להציג תעודת זהות, המנוח סירב ואיים על הנאשם כי יכה אותו, דחף אותו והמשיך בנסיונותיו להיכנס לביה"ס, דבר ש"שיגע" אותו, לדבריו,וכששלף את אקדחו וירה יריה באויר המנוח החל לרוץ בתוך שטח ביה"ס, אז ירה בו הנאשם והוא נפל. כשנשאל הנאשם מדוע לא השתמש במכשיר הקשר שהיה ברשותו, השיב כי לא יכול היה, לא היה לו מספיק זמן. כשנשאל מדוע רדף אחר המנוח, השיב כי לא ידע לאן הוא רץ ומה בכוונתו לעשות וייתכן שהיתה לו מטרה מסוימת. לשאלה האם הוא מכיר את הבחור, משיב הנאשם שלא. כשנשאל האם היה לנאשם מבטא ערבי, השיב שהוא יכול לומר שהוא לא אשכנזי. בגרסה זו של הנאשם תומכת גם עדותה של רייזל שפר שמעידה כי המנוח עשה שימוש בכוח על מנת להיכנס לביה"ס, ניסה לדחוף את השער בידיו וברגליו כשבין השאר נחבטה אף היא כתוצאה מהפעלת כוח. בעדותו בבית המשפט מוסר הנאשם כי נוכח התנגדותו של המנוח לציית להוראותיו סבר כי מדובר במחבל ומשכך התפתח האירוע עד שהוביל למותו של המנוח. עוד טוען הנאשם בגרסה שמסר במשטרה כי סבר שהמנוח ניסה לחטוף את נשקו ובבית המשפט אף חיזק סברה זו וטען באופן פוזיטיבי וודאי כי המנוח אכן ניסה לחטוף את נשקו. העדה חנה גפני מוסרת כי כששאלה את הנאשם מדוע ירה במנוח, הוא לא השיב. ובחקירתה במשטרה מסרה העדה כי הנאשם אמר לה שירה במנוח עקב מריבה שהיתה להם. העד יחיאל ג'רשי, מוסר כי כששאל את הנאשם מדוע ירה במנוח, השיב לו "הוא לא שמע לי". העד ינון ברזילי מוסר כי הנאשם השיב לשאלה זו בתשובה כי "הוא אמר לי שהוא יהרוג אותי... הוא לא שמע לי". גם לאשתו, אליה התקשר הנאשם מיד לאחר האירוע, מסר הנאשם כי הותקף בידי המנוח שהיה בריון. הנאשם העלה בפני אנשי המשטרה טענה כי המנוח טיפס מעל הגדר אך טענה לא הועלתה באף הזדמנות נוספת ולא נתמכה באף עדות ועל כן אין לייחס לה משקל. העד שרון גבע, טכנאי חברת "בזק", הגיע ביום האירוע לביה"ס על מנת לטפל בתקלה טלפונית. העד מוסר כי הנאשם התנהג כלפיו באגרסיביות, התנפל עליו ודיבר אליו בטון מאיים ואמר לו שייזהר ממנו כי אינו יודע מה הוא מסוגל לעשות. גם העד דורי נקר, אחיו של המנוח, מעיד על התנהגות מאיימת ועוינת מצד הנאשם. עדותו של מיכאל הולנדר, מנהל הכשרות מאבטחים, ומהנוהל על פי פנקס המאבטחים עולה כי הפעולה הסופית שעל מאבטח לבצע על מנת לנטרל באופן סופי מי שחשוד כמחבל יש לירות בכיוון הראש. אך לשם ביצוע ירי שכזה יש לזהות בוודאות כי מדובר במחבל. זיהוי ודאי ייעשה על פי המטען שנושא המחבל. לטענת ב"כ הנאשם התנהגות המנוח לאורך כל הדרך הובילה למסקנה שמדובר באדם מסוכן שמטרתו להיכנס לביה"ס בכל מחיר. גם כאשר יורה הנאשם יריית אזהרה באויר אינו חדל וממשיך לרוץ. כמו כן טוען ב"כ הנאשם כי הנאשם נהג לפי הכללים, לא מיהר להשתמש בנשק ונקט טרם לכך בכל צעד אפשרי לרבות יריית אזהרה באויר. באשר לטענת ההיכרות המוקדמת בין המנוח והנאשם, גם אם המנוח ביקר מספר פעמים בביה"ס עובר לאירוע לא ניתן לקבוע בוודאות כי הנאשם הכירו או שזיהה אותו ביום האירוע. העובדה שהנאשם ביקש מהמנוח להזדהות מלמדת על כך שלא זיהה אותו ועל כן דרש ממנו להזדהות. בביה"ס נוהגים לבקר בכל יום מספר רב של אנשים ואין לצפות ממאבטח, אשר דרכו עובר מספר לא מבוטל של אנשים ביום, לזכור כל אחד ואחד ולזהותו. הן מעדות הנאשם והן מעדותה של התלמידה רייזל שפר עולה כי המנוח התנהג בצורה אגרסיבית תוך שימוש בכוח וסירב להזדהות בפני הנאשם. לפיכך ניתן לקבוע כי הנאשם לא זיהה את המנוח ביום האירוע ולא ניתן לקבוע שהיתה ביניהם היכרות מקודמת. יחד עם זאת, גרסת הנאשם כי סבר שמדובר במחבל נסתרת נוכח תגובתו הספונטנית, לאחר שירה במנוח וגרם למותו, אשר אותה תיאר כ"תמונה כבדה". גרסה זו אינה מתיישבת עם מי שסבור כי הציל חייהם של ילדות שהיו נתונות בסכנת חיים נוכח כוונתו של ההרוג. כמו כן מעיון בגרסה שמסר הנאשם במשטרה עולה כי כשנשאל, מיד לאחר הירי, מדוע ירה במנוח, לא העלה את הטענה שסבר כי מדובר במחבל, אלא רק בשלב מאוחר יותר. כמו כן מחומר הראיות ניתן לקבוע כי המנוח לא נחזה בעיני הנאשם כמחבל, שכן בינו לבין המנוח היו חילופי דברים טרם נורה המנוח והנאשם יכול היה להתרשם שלמנוח לא היה מבטא או סממן כלשהו אחר כמו לבוש כבד ביום קיץ או תיק או חפץ כלשהו שנושא בידו. על כן אין בסיס לטענת הנאשם כי אף שגרם למותו של המנוח קם לו פטור מאחריות פלילית מאחר ופעל מכוח צידוק ובהתאם להוראות שקיבל לפיהן חייב היה לפתוח באש כלפי המנוח על מנת לעצרו. ומכאן שאין כל בסיס גם לטענות של טעות במצב דברים וקיום הגנה עצמית. לאור הקביעה כי הנאשם לא סבר שמדובר במחבל המבקש לפגע ביושבי ביה"ס, הרי שלא התקיימה דרישת הזיהוי הוודאי הדרושה לשם ביצוע נטרול על ידי ירי לעבר הראש. לפיכך כל ההוראות של פתיחה באש כלפי מחבל, אינן רלוונטיות לעניינינו והנאשם לא היה רשאי לפעול על פיהן, שכן ברור שלא חשד במנוח כי הוא מחבל, אלא כאדם שנכנס לשטח ביה"ס בלי להזדהות ובלי להיענות לדרישת המאבטח. מכאן ועד לביצוע ירי בנסיבות אלה, המרחק רב. באשר ליריה השלישית שגרמה למותו של המנוח הרי שקיימות עדויות המעידות על כך שהמנוח נורה בעת ששכב על הרצפה והיה מנוטרל. מנגד עומדת גרסתו של הנאשם כי אינו זוכר את אשר אירע בנוגע ליריה השלישית. הנאשם אינו מעלה גרסה נוגדת לעדויות התביעה באשר לביצוע היריה השלישית לאחר שהמנוח שכב כבר על הארץ, וטענת חוסר זכרון אינה טענה שיש בכוחה לסתור את גרסת עדי התביעה. לא ניתן לחלוק על העובדה שהנאשם היה מודע לטיב המעשה ולקיום הנסיבות, כאשר ירה במנוח וזאת מתוך זעם על כי המרה את פיו ולא ציית להוראותיו, עלב בו וראה בו מיותר. את היריה השלישית הקטלנית ירה הנאשם לעבר ראשו של המנוח, מטווח קצר, כשהמנוח שוכב על הרצפה. מעשה זה של הנאשם מיותר, קיצוני ביותר ולוקה בחוסר סבירות ברורה. ניתן איפוא לסכם ולקבוע כי הנאשם לא חשד במנוח שהוא מחבל, אולם לאור התנהגות המנוח שניסה להיכנס לשטח ביה"ס בלי להישמע להוראותיו ניסה הנאשם למנוע כניסה זו. יתכן ששימוש בנשק לצורך איום על המנוח או ביצוע ירי באויר כדי להרתיע ולעצור את המנוח יכול היה להיחשב כאמצעי שאינו מוגזם בנסיבות, ואולי אף יריה לעבר רגליו של המנוח כדי לעצור את המשך כניסתו לביה"ס לא היתה נחשבת לחריגה, אולם ביצוע ירי לעבר חזהו של המנוח כדי להרוג אינו עומד בשום יחס למטרה שניסה הנאשם להשיג, ולא היה מוצדק. המשך האירוע חמור שבעתיים: גם לאחר שהמנוח נפל כבר לארץ, לא הסתפק בכך הנאשם, אלא ממרחק קצר כיוון את אקדחו לעבר ראשו של המנוח, וירה בו כדי להרגו. היריה השלישית, הקטלנית, היתה מיותרת, לא נדרשה כלל, המנוח היה כבר שרוע על הארץ, חסר אונים ולא היווה כל סכנה, ולכן הירי לכיוון הראש היה אסור ובלתי חוקי בעליל. במעשה זה גרם הנאשם למותו של המנוח שלא כדין ועבר בכך עבירה של הריגה, על פי היסודות הנקובים בסעיף 298 לחוק העונשין. אשר על כן אני מרשיע את הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.משפט פליליהריגהענף השמירהמקרי יריעובד אבטחה (מאבטח)