שאלת נפקותו של "מעצר לא חוקי" של נאשם, אשר קדם לדיון בבקשה למעצרו עד תום ההליכים, זכתה להתייחסות נרחבת בפסיקה. בש"פ 1853/92 עזרא נ' מדינת ישראל בש"פ 7721/95 כהן נ' מדינת ישראל בש"פ 2391/04 נבולסי נ' מדינת ישראל בש"פ 8971/00 חזות נ' מדינת ישראל על פי ההלכה הפסוקה, הפגיעה בחרותו של אדם שלא כדין מהווה שיקול נכבד בגדר החלטת המעצר. ראשית, יש להתייחס למעצר מחדש כאל החזרת הנאשם אל הכלא לאחר שכבר שוחרר. שנית, עצם הפגיעה בחרותו של אדם שהיה עצור שלא כחוק, מהווה נימוק העשוי להטות את הכף לעבר שחרורו. במסגרת שני שיקולים אלה, יש להביא בחשבון, בין היתר, את משך המעצר הבלתי חוקי. עם זאת שיקולים אלה אינם בלעדיים שכן בה בעת יש לשקול את האינטרס הציבורי ואת מידת סיכון שלום הציבור אם הנאשם יוסיף להלך חופשי. האיזון הראוי בין השיקולים הסותרים, יקבע על פי מכלול נתוניו של כל עניין ועניין. כך, למשל, בפרשת "כהן" הנ"ל היה העורר נתון במעצר לא חוקי פרק זמן ארוך מאד של 35 ימים ולא הואשם אלא בעבירות רכוש, שאינן מקימות כשלעצמן עילת מעצר. נוכח שיקולים אלה נמנע בית המשפט העליון ממעצרו עד תום ההליכים, וזאת למרות קיומו של עבר פלילי ומאסר על תנאי בר-הפעלה. לעומת זאת, בפרשת "עזרא" הנ"ל, הואשם העורר בשוד מזוין והיה נתון במעצר לא חוקי במשך 4 ימים. בנסיבות אלה, הייתה ידו של האינטרס הציבורי על העליונה ובית המשפט הורה על מעצר למרות הפגם החוקי שנפל בשלביו הקודמים של המעצר. להלן החלטה בנושא מעצר לא חוקי: החלטה 1. לפניי ערר על החלטתו מיום 16/5/05 של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט נ' סולברג) בב"ש 3713/05, שלפיה נעצר העורר עד לתום ההליכים נגדו. 2. העורר יליד שנת 1977, תושב הכפר ביר-נבאללה שבאזור יו"ש. ביום 29/4/05 הוגש כנגד העורר כתב אישום, המייחס לו שתי עבירות של סחר בסם מסוכן. לפי המפורט בכתב האישום, בוצעה העסקה הראשונה ביום 8/3/05, כאשר במסגרתה שילם סוכן משטרתי לעורר 10,000 ₪ תמורת הסם, ומספר שעות לאחר מכן מסר לו העורר 388 כדורים של סם מסוכן מסוג "אקסטזי". ביום 21/3/05 התקשר העורר לסוכן והציע לו לרכוש "אקסטזי" פעם נוספת. למחרת, מכר העורר לסוכן 299 כדורי סם מסוג "אקסטזי" תמורת 6,900 ₪. יצוין, כי העבירות המיוחסות לעורר בוצעו לכאורה מחוץ לשטח ישראל. העורר נעצר במקום מגוריו שבאזור יו"ש אך הובא לישראל, ובה הוחזק במעצר. היועץ המשפטי לממשלה (באמצעות המשנה לפרקליט המדינה) אישר את העמדתו של העורר לדין בישראל בגין עבירות שבוצעו, כאמור, באזור. 3. להשלמת הרקע העובדתי והדיוני הצריך לעניין ראוי להוסיף, כי קודם להגשת כתב האישום והבקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים, נעצר לצרכי חקירה. ביום 27/4/05 הובא לראשונה לפני בית משפט שלום להארכת מעצר, כאשר לבקשה צורפה הצהרת תובע לפי סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1966 ("חוק המעצרים"). במהלך הדיון בבקשה זו התחוור, כי העורר נעצר עוד ביום 21/4/05 עד ליום 25/4/05, וכי מעצרו הוארך פעם שנייה מיום 25/4/05 עד ליום 28/4/05. שני המעצרים נעשו על ידי אנשי משטרה מבלי שהעורר הובא לבית המשפט. נציג המשטרה הסביר בבית משפט השלום, כי העורר לא הובא לבית המשפט תוך 24 שעות מיום מעצרו כמתחייב מחוק המעצרים, משום שנעצר בתחום יהודה ושומרון על פי הצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה והשומרון), התש"ל-1970. בית משפט השלום (כב' השופט כ' מוסק) קיבל את הסברי המשטרה והאריך את המעצר עד ליום 1/5/05. אלא שבערר שהוגש לבית המשפט המחוזי נהפכה הקערה על פיה. בית המשפט, מפי כב' השופט ד' חשין, קיבל את עמדתה העקרונית של המשיבה, כי מקור הסמכות להורות על מעצרו הראשוני של העורר נמצא בדיני האזור, שלפיהם אין חובה להביא את העצור לבית משפט תוך 24 שעות. דא עקא, הצו להארכת המעצר ל-4 ימים נוספים, אשר ניתן ביום 25/4/05, לקה, לדעת כב' השופט חשין, בפגמים מהותיים והיה משולל תוקף. בנסיבות אלה נפסק בערר, כי בית המשפט אינו מוסמך להאריך את המעצר מכוח סעיף 17(ד) לחוק המעצרים. כפועל יוצא מכך, שוחרר העורר ביום 28/4/05 ממעצר. למחרת היום, היינו, ביום 29/4/05, הגישה נגדו המשיבה את כתב האישום ובקשה את מעצרו עד לתום ההליכים. 4. הדיון בבקשת המעצר נערך ביום 10/5/05. החלטת בית משפט השלום בבקשה ניתנה 6 ימים לאחר מכן. בהחלטה מפורטת ומנומקת היטב נעתר בית המשפט קמא לבקשתה של המשיבה, זאת לאחר שמצא, כי קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר, וכי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעים חמורים פחות. השופט המלומד היה ער לעובדה שהעורר משוחרר במשך כשבועיים, לאחר שקודם לכן היה עצור מספר ימים שלא כדין בשל פגמים מהותיים ש"טעמם המר עדיין לא פג" (עמ' 4 להחלטת בית המשפט קמא). השופט המלומד סבר, כי לעובדות אלה יש לייחס "משקל נכבד". אולם, לאחר בחינת מכלול הנתונים הרלוונטיים, ראה לרומם את הצורך לקדם את פני הסכנה המשמעותית, הנשקפת מהעורר לציבור, והורה על מעצרו. 5. בטיעונו המקיף, בכתב הערר ובעל-פה, ביקש בא כוחו המלומד של העורר לקעקע את כל מרכיביה של החלטת הערכאה הראשונה. לטענתו, בחומר הראיות קיימים בקיעים מהותיים ואין הוא אוצר בחובו פוטנציאל מספיק להרשעה; לא ניתן משקל מספיק למעצרו הבלתי חוקי של העורר ולעובדה שהיה משוחרר במשך כשבועיים, עמד בכל התנאים והתייצב לכל הדיונים; אף לא נשקלה לעומקה חלופת מעצר. באת כוחה המלומדת של המשיבה תמכה, מנגד, בהחלטתו של בית המשפט קמא. 6. אקדים ואומר, כי לא מצאתי ממש בטענותיו של בא כוח העורר שעניינן בחוסר דיותן של הראיות לכאורה. על פי ההלכה שנפסקה בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מ"י, פ"ד נ(2) 133, על בית המשפט לבחון את חומר החקירה כולו במבט כולל. השאלה שעל בית המשפט להכריע בה היא, האם קיימות "ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר" (שם, בעמ' 147). במסגרת זו על בית המשפט לבחון גם את ראיות ההגנה וטענותיה, אולם בשלב זה של הדיון בית המשפט אינו בוחן את מהימנות העדויות והעדפת גרסאות אלו על פני אחרות. "ההסתכלות הכוללת על חומר הראיות אינה מכריעה במהימנותם של העדים" (שם, בעמ' 148). מנגד לכך, בחינתן של הראיות המפלילות אינה טכנית גרידא, אלא בית המשפט "צריך לבחון עניינית אם מתוך מכלול חומר הראיות ובסיום ההליך השיפוטי, יהיה בכוחה של עדות זו, בהשתלבותה ביתר הראיות, להעמיד סיכוי סביר להוכחת האשמה" (שם, עמ' 149). לאחר שבחנתי את חומר החקירה על פי אמות מידה אלה, אין לי אלא להצטרף למסקנתו של בית המשפט קמא בעניין דיות הראיות. נימוקיו של בית משפט השלום בסוגיה זו מקובלים עלי במלואם ואיני רואה צורך לשוב ולפרטם. אוסיף רק, כי נכון הדבר שכל ראיה וראיה, כאשר היא נבחנת בפני עצמה, לוקה בחסר. אך "מבט על" לעבר מכלול הראיות מלמד, כי יש בהן די כדי לבסס סיכוי סביר להרשעת העורר. כך, למשל, מעבר לעדותו של הסוכן המשטרתי קיימת קלטת וידאו, המתעדת את העורר מקבל מהסוכן סכום כסף גדול וסופר שטר אחרי שטר, כאשר בה בעת נשמעים בקלטת האודיו פרטיה של העסקה. אין תיעוד וידאו של העסקה השנייה אך מקלטת האודיו, התומכת בעדות הסוכן, עולה זיקה לעסקה הראשונה שלגביה קיים, כאמור, גם תיעוד צילומי. דיבורו של הסוכן בטלפון, בשתי העסקאות, נעשה עם "מוחמד" כשמו של העורר, המכונה גם "חטיאר". לכל זאת יש להוסיף כי העורר זוהה על ידי הסוכן במסדר זיהוי תמונות. הנה כי כן, הראיות משתלבות היטב זו עם זו ותומכות לכאורה כדבעי בכל המפורט בכתב האישום. לדברים משנה תוקף נוכח יריעת המחלוקת הרחבה שפרש העורר בחקירתו, שבה הכחיש קשר כלשהו לסוכן, תחילה הכחשה נחרצת ולאחר מכן הכחשה מעורפלת וחמקנית. בה בעת הכחיש בתוקף, כי קיבל מהסוכן כסף. צדק, אפוא, בית המשפט קמא בקובעו, כי "אל מול הכחשתו, ניצבת דמות דיוקנו בבירור בקלטת (הכוונה לקלטת הוידאו המתעדת את העסקה הראשונה - י.ע), כשהוא מקבל 10,000 ₪ מידי הסוכן, ומקבל וסופר שטר אחרי שטר". בכל אלה יש די והותר כדי לכונן מסקנה מפלילה לכאורה, אשר עוצמתה מספיקה למעצר. כך הם פני הדברים גם כאשר נותנים את הדעת על טענות הסנגור באשר למחדלי החקירה. לאי ביצוע בדיקת השוואת קולות במעבדת מז"פ ניתן הסבר מניח את הדעת, כפי שציין גם בית המשפט קמא. אשר לאי בדיקתו של הפלאפון שנתפס בבית העורר, ואי ביצוע בדיקות טביעות אצבע על הסם, הרי אף אם נניח שתוצאות בדיקות אלה, לו היו נערכות, היו לטובתו של העורר, עדיין לא היה בכך כדי לקעקע את הראיות מן היסוד ומקום בירור השאלות המתעוררות היה במשפט גופו. 7. בית המשפט קמא ציין, ובצדק, כי לחובתו של העורר קמה חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק המעצרים וכי החזקה לא נסתרה. בהקשר זה יוטעם, כי כמויות הסם שבהן מדובר הנן גדולות - מאות כדורי "אקסטזי" בכל עסקה, וגם סכומי הכסף גבוהים. מדובר בעבירות קלות לביצוע, הניתנות לביצוע בכל זמן ובכל מקום. נוכח סמיכותו הגיאוגרפית של מקום מגורי העורר ביו"ש למדינת ישראל והקלות היחסית, שבה ניתן לעבור מהאזור לישראל, אין בידי לקבל את טענת בא כוח העורר, כי עוצמת הסיכון לשלום הציבור בישראל הנה מופחתת. לאחר שמוסיפים ומביאים בחשבון, כי העורר נושא על שכמו שתי הרשעות קודמות בעבירות של כניסה לישראל שלא כחוק, אשר בעטיין ריצה עונשי מאסר - לא כל שכן. יצוין, כי את העבירה הראשונה של כניסה לישראל שלא כחוק ניצל העורר כדי לבצע עבירה של התפרצות וגניבה, ואילו בפעם השניה נכנס לישראל שלא כחוק תוך ביצוע עבירה של התחזות לאחר והפרת מאסר מותנה. מדובר, אפוא, בנאשם מתוחכם, אשר זיקתו העבריינית לישראל מוכחת, המסכן את שלום הציבור ברמה גבוהה. לכל זאת יש להוסיף את חשש ההמלטות של העורר מהדין נוכח היותו תושב אזור הנתון לשליטתה של הרשות הפלסטינאית, אשר רשויות המדינה מתקשות לאכוף בו את התייצבותם של נאשמים למשפטיהם. מכאן קיומן בענייננו של עילות מעצר. 8. אסופת טענות נוספת של בא כוח העורר עסקה במעצרו הלא חוקי בשלב החקירה. שאלת נפקותו של מעצר לא חוקי של נאשם, אשר קדם לדיון בבקשה למעצרו עד תום ההליכים, זכתה להתייחסות נרחבת בפסיקה. ראו, למשל: בש"פ 1853/92 עזרא נ' מדינת ישראל (כב' מ"מ הנשיא מ' אלון); בש"פ 7721/95 כהן נ' מדינת ישראל (כב' השופטת ד' דורנר); בש"פ 2391/04 נבולסי נ' מדינת ישראל (כב' השופט א' גרוניס); בש"פ 8971/00 חזות נ' מדינת ישראל (כב' השופט א' ריבלין). על פי ההלכה הפסוקה, הפגיעה בחרותו של אדם שלא כדין מהווה שיקול נכבד בגדר החלטת המעצר. ראשית, יש להתייחס למעצר מחדש כאל החזרת הנאשם אל הכלא לאחר שכבר שוחרר. שנית, עצם הפגיעה בחרותו של אדם שהיה עצור שלא כחוק, מהווה נימוק העשוי להטות את הכף לעבר שחרורו. במסגרת שני שיקולים אלה, יש להביא בחשבון, בין היתר, את משך המעצר הבלתי חוקי. עם זאת שיקולים אלה אינם בלעדיים שכן בה בעת יש לשקול את האינטרס הציבורי ואת מידת סיכון שלום הציבור אם הנאשם יוסיף להלך חופשי. האיזון הראוי בין השיקולים הסותרים, יקבע על פי מכלול נתוניו של כל עניין ועניין. כך, למשל, בפרשת "כהן" הנ"ל היה העורר נתון במעצר לא חוקי פרק זמן ארוך מאד של 35 ימים ולא הואשם אלא בעבירות רכוש, שאינן מקימות כשלעצמן עילת מעצר. נוכח שיקולים אלה נמנע בית המשפט העליון ממעצרו עד תום ההליכים, וזאת למרות קיומו של עבר פלילי ומאסר על תנאי בר-הפעלה. לעומת זאת, בפרשת "עזרא" הנ"ל, הואשם העורר בשוד מזוין והיה נתון במעצר לא חוקי במשך 4 ימים. בנסיבות אלה, הייתה ידו של האינטרס הציבורי על העליונה ובית המשפט הורה על מעצר למרות הפגם החוקי שנפל בשלביו הקודמים של המעצר. בענייננו - וכפי שעולה מהחלטתו של כב' השופט ד' חשין - היה העורר נתון במעצר לא חוקי של 4 ימים. מאז שחרורו של העורר ממעצרו הבלתי חוקי ועד לקבלת ההחלטה לעצרו עד תום ההליכים, חלפו כשבועיים. משקלם המצטבר של נתונים אלה משמעותי ועומד לזכותו של העורר. אלא שבד בבד עם שקילת זכויותיו של העורר יש לשקול את האינטרס הציבורי. והנה לעיל נוכחנו לדעת, כי העורר מסכן את שלום הציבור באופן מוחשי ומיידי. בה בעת קיים חשש להימלטותו מהדין. בכך שהיה משוחרר במשך שבועיים אך לא עבר עבירות נוספות ואף התייצב לדיונים, אין כדי להפוך את הקערה על פיה. לאור קלות ביצוען של עבירות סחר בסמים והאפשרות לבצען במהירות בכל זמן ובכל מקום, הימנעותו של העורר מביצוע עבירות סמים במשך כשבועיים אינה אומרת, כי יוסיף ויימנע מביצוע עבירות גם בעתיד. בהקשר זה יוער, כי גם בין שתי העבירות המפורטות בכתב האישום חלפו כשבועיים. הדברים יפים אף באשר לחשש ההימלטות של העורר מהדין, אשר משקלו הולך וגדל עם התקדמותם של ההליכים. בנסיבות אלה ומאחר שתקופת המעצר הבלתי חוקי במקרה דנן הייתה קצרה יחסית נראה, כי אין לפקוד על שכם הציבור את מחדליה של המשטרה בשלב המעצר. יוטעם, כי התרופה לפגיעה שלא כדין בחירותו של העורר בשלב המעצר הראשוני אינה חייבת להתבטא דווקא בהימנעות ממעצרו עד תום ההליכים. כך, למשל, ייתכן, כי לעורר עומדת עילת תביעה אזרחית לפיצויים בגין 4 הימים שבהם היה עצור שלא כדין. ברי כי העורר יוכל לבקש מבית המשפט להביא עובדה זו בחשבון במסגרת גזר הדין, אם יורשע בדינו. לאור מכלול הנתונים מקובלת עלי, אפוא, מסקנתו של בית משפט השלום, בדבר קיומה של עילת מעצר. נוכח מהות המעשים המיוחסים לעורר, שתי עבירות של סחר בסם מסוכן בכמויות גדולות, ועברו הפלילי שפורט לעיל, מקובלת עלי אף המסקנה הנוספת, כי אין אפשרות להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופת מעצר. 9. בא כוח העורר הוסיף וטען, כי לא ראוי שהרכב אחד של בית המשפט המחוזי - והכוונה לכב' השופט חשין, שדן בעררו של העורר בשלב מעצר "הימים" - יורה על שחרור העורר, בעוד שהרכב אחר יורה על מעצר. בהקשר זה ציין בא כוח העורר, כי חומר החקירה עמד במלואו גם לנגד עיניו של ההרכב הקודם. אין ממש בטענה זו ולו מהטעם, שהחלטת השחרור של כב' השופט חשין לא בוססה אלא על חוסר סמכותו הפורמאלית של בית המשפט להאריך מעצר לפי סעיף 17(ד) לחוק המעצרים, כאשר המעצר שקדם לבקשה לא היה חוקי. לעומת זאת, במסגרת הבקשה שלפני סמכותו של בית המשפט לעצור את העורר עד תום ההליכים אינה שנויה כלל במחלוקת, והשאלה הצריכה הכרעה אינה אלא מהו המשקל שיש לייחס למעצר הבלתי חוקי בשלב החקירה, וזאת כשיקול אחד מבין מכלול שיקולים. נושא זה לא היה צריך הכרעה ולא נדון כלל בהחלטתו של כב' השופט חשין. נמצא לפנינו, כי החלטתי זו והחלטתו של כב' השופט חשין אינן עומדות בסתירה זו לזו, שכן כל אחת מהן עוסקת בהיבטים אחרים של מעצר העורר. 10. בא כוח העורר הלין גם על סירובו של בית המשפט קמא לעכב את מעצרו של העורר עד למתן ההחלטה בערר. אין בידי לקבל השגה זו. הכלל הוא, כי אין לעכב ביצוע מעצר של מי שנמצא מסוכן לציבור אלא בנסיבות יוצאות דופן. לאור דרגתו הגבוהה של הסיכון הנשקף מהעורר לשלום הציבור, לא נמצאו בענייננו נסיבות כאלה. 11. הערר נדחה. מעצר