להלן החלטה בנושא מעצר שוהה בלתי חוקי עד תום ההליכים: ה ח ל ט ה בית משפט השלום (כבוד השופט נעם סולברג) הורה ב 23.02.05 על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים, מכאן הערר. נגד שני העוררים הוגש כתב אישום בגין שהייה בלתי חוקית בישראל, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב- 1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל). נגד העורר הראשון הוגש גם כתב אישום בעבירה בגין הסעת שב"ח, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל בשל הסעת העורר השני. העוררים תושבי הרשות הפלשתינאית. לעורר 2 אישה תושבת ירושלים. לשניים הרשעות קודמות בגין שהייה בלתי חוקית, לעורר 1 חמש הרשעות ולעורר 2 שמונה. כנגד שניהם תלוי ועומד עונש מאסרֿֿעלֿֿתנאי ברֿֿהפעלה. העוררים נתפסו על הציר שבין א-ראם לביר נבאללה כשהם נוהגים ברכב בעל מספרי רישוי ישראלי. בין הצדדים נפלה מחלוקת האם השניים נתפסו כאשר הם בשטח מדינת ישראל או בשטח הרשות הפלשתינאית והאם התכוונו לשהות בישראל שלא כדין. לטענת העוררים הם לא היו בשטח מדינת ישראל. בית משפט קמא הגיע למסקנה כי העוררים נתפסו שעה שהיו בשטח מדינת ישראל. החלטתו נסמכה על מספר אדנים. מפה מסומנת שהוגשה לבית המשפט עליה צויינה נקודת התפיסה. דו"ח פעולה של מפקד צוות מג"ב. וכן הודעות העוררים, שבהן אישרו, לסברתו, כי עברו בטעות את "החומה" וכי ידעו שהם נמצאים בשטח ישראל. בית המשפט סבר כי מהודעות אלה עולה מודעות לעצם האיסור ולכך שעברו עליו. בית משפט קמא קבע כי המפות וההודעות משלימים אלו את אלו לכדי ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של המשיבים. בשל כך, ובשל המאסרֿֿעלֿֿתנאי ברֿֿהפעלה התלוי ועומד כנגדם, בתוספת העובדה שהם תושבי הרשות הפלשתינאית, ביסס בית המשפט יסוד סביר לחשש כי שחרורם יביא להתחמקותם מהליכי שפיטה. לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל. שתי נקודות מקשות על החלטת בית משפט קמא. הראשונה, המפה שהוגשה לבית המשפט אינה מציינת באופן מדויק היכן בוצע המעצר. כיוון שהצדדים נחלקים בשאלה זו, לדיוק במיקום יש חשיבות. המפה כפי שהוגשה אינה יכולה לשלול את טענת העוררים או לחזק את דברי המשיבה, אין עליה מידות מדויקות וקנה המידה אינו יכול לבסס מיקום אמיתי. בנוסף, העוררים לא הודו בהודעותיהם בביצוע העבירה כסברת בית משפט קמא. נהפוךֿֿהוא הם טענו כי לא עזבו את שטחי הרשות וכי היו בשטח בו מותר להם לשהות. לפיכך, הטענות הללו לא יכולות לחזק האחת את השנייה ולבסס קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה כפי שכתב בית משפט קמא. כתב האישום כנגד העוררים נסוב אך רק על עניין הכניסה והשהייה הבלתי חוקית למדינת ישראל. אין להקל ראש בעבירה זו ובסיכון הנובע ממנה. ואולם, במקרה שלפנינו העילה המרכזית למעצר עד תום ההליכים הייתה עילת ההמלטות מפני הדין. הלכה פסוקה היא כי בית המשפט יימנע ממעצר עד תום הליכים במקרה שהשהייה הייתה העבירה היחידה, ובתנאי שתנוח דעתו מתנאי השחרור והתייצבות העוררים לדיון בעניינם (בש"פ 713/04 פיאלה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) ובש"פ 260/05 סביח נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). מאידך, כאשר השוהה הואשם בעבירות נוספות יגביר הדבר את חששו של בית המשפט כשיבוא להחליט בשאלת שחרורו (בש"פ 1308/05 עביד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). אומנם, קופה של שרצים מונחת לעוררים על גבם, אך בשאלת המעצר נדרשת בחינה פרטנית של המקרה לגופו. נדרש לקיים איזון בין חירות הפרט לערך בטחון הציבור תוך הדגשת הערך הראשון בשיקול הדעת השיפוטי. לדעתי, ניתן להבטיח את התייצבותם לדיון באמצעים חלופיים שיקבעו על-ידי. כאשר יתייצבו לדיון ניתן יהיה לשמוע את טענותיהם ולהחליט לגופו של עניין. אשר על כן יוכלו העוררים להשתחרר מעצר אם כל אחד מהם יפקיד במזומן 7.500 ש"ח וכן יביא שני ערבים תושבי ישראל בעלי הכנסה מוכחת שיחתמו על ערבות בסך 15.000 ש"ח להבטחת התייצבותם לדיון. אישור הערבים יכול להיעשות על-ידי בית משפט השלום, ותינתן למאשימה האפשרות לחוות דעתה אודות ערבים אלה, כאשר מספרי הזהות שלהם יועברו למאשימה. מעצרמשרד הפניםשוהה בלתי חוקי