בכתב אישום שהוגש נגד אזרח ותושב מדינת סרביה נטען, כי במהלך הפלגת האוניה לנמל פוסאן בדרום קוריאה, בשעת לילה, ובעת שהעורר היה קצין המשמרת בגשר האוניה, פגעה האוניה בספינת דייג שהניפה דגל יפן, וכתוצאה מהתאונה קופחו חייהם של 7 מאנשי צוות ספינת הדייג. בכתב האישום טוענת התביעה כי התאונה אירעה בעקבות רשלנותו של העורר, והוא מואשם איפוא בגרימת מותם ברשלנות של שבעת הימאים היפניים. להלן החלטה בנושא עיכוב יציאה מהארץ של תושב חוץ: החלטה 1. ערר על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט מר ע' קוטון) מתאריך 26.4.06 בתיק ב"ש 2087/06. 2. העורר הוא אזרח ותושב מדינת סרביה - מונטנגרו, שם מרכז חייו ושם מתגוררות אמו, אשתו ובתו. בזמנים הרלבנטיים לעניין שלפני הועסק העורר על ידי "צים" חברת השיט הישראלית בע"מ, כקצין סיפון באוניה "צים אסיה", בדרגת "קצין שני". האוניה "צים - אסיה" רשומה במרשם כלי השיט במדינת ישראל, ומניפה את דגל מדינת ישראל. 3. בכתב אישום שהוגש נגד העורר לבית המשפט קמא נטען, כי בתאריך 28.9.05, במהלך הפלגת האוניה לנמל פוסאן בדרום קוריאה, בשעת לילה, ובעת שהעורר היה קצין המשמרת בגשר האוניה, פגעה האוניה בספינת דייג שהניפה דגל יפן, וכתוצאה מהתאונה קופחו חייהם של 7 מאנשי צוות ספינת הדייג. בכתב האישום טוענת התביעה כי התאונה אירעה בעקבות רשלנותו של העורר, והוא מואשם איפוא בגרימת מותם ברשלנות של שבעת הימאים היפניים. 4. לצד כתב האישום הוגשה לבית המשפט קמא בקשה להורות כי המשיב יעצר עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו. לאחר דיון שוחרר העורר בערובה ובתנאים מגבילים שונים, ובין היתר ניתן על העורר צו לעיכוב יציאתו מן הארץ. נטען בפני, כי כחלק מתנאי השחרור בערובה, אף חברת "צים" הפקידה ערבות בנקאית בסך 500,000 ₪ להבטחת התייצבות העורר לדיונים במשפטו. כיום העורר אינו נתון במעצר, והוא מתגורר בבית מלון בחיפה, במימון חברת "צים", והוא מועסק על ידי חברת צים בתפקידי חוף שונים במשרדיה. 5. רשימת עדי התביעה בכתב האישום המקורי מונה 51 עדים, מתוכם 20 עדים המתגוררים ביפן. עם זאת, לבית המשפט קמא הוגשה בקשה מטעם המשיבה, בה עתרה המשיבה לכך שתינתן לה הרשות לתקן את כתב האישום ולהוסיף עוד 24 עדים נוספים, מתוכם 23 עדים מיפן. בקשת המשיבה התקבלה, ועתה צפויים להעיד בבית המשפט 75 עדים, מתוכם 43 עדים שהמדינה תזמן מיפן. לדברי ב"כ המשיבה, רוב העדים מיפן הם עדים שיעידו על עניינים טכניים, ורק כשבעה מהם הם מומחים שעדותם מהותית. עם זאת, ב"כ העורר דורש את חקירת כל העדים כולם בטענה, כי כל העדויות הן עדויות מהותיות ולא ניתן לוותר עליהן. 6. בשלב הנוכחי קבועות במשפט 8 (שמונה) ישיבות לשמיעת ראיות בתאריכים הבאים: 11.6.06, 18.6.06, 27.6.06, 4.7.06, 11.7.06, 6.9.06, 12.9.06 ו- 20.9.06. ברור בעליל, כי לנוכח מספרם הרב של עדי התביעה, וכוונת ב"כ העורר לחקור את כל העדים כולם, המשפט צפוי להימשך עוד זמן רב, ולא יהיה זה נועז להניח, כי על בית המשפט קמא יהיה להוסיף עוד ישיבות רבות לשמיעת עדי התביעה, שכאמור, חלק ניכר מהם יגיעו לישראל מיפן הרחוקה. 7. בבקשה שהגיש ב"כ העורר לבית המשפט קמא עתר ב"כ העורר לכך שיותר לעורר לעזוב את הארץ ולשוב למולדתו, תוך מתן התחייבות כי העורר ישוב ארצה לדיונים במשפטו. במיוחד עותר העורר לכך, שיותר לו לצאת את הארץ בתקופת פגרת הקיץ של בתי המשפט, בה ממילא לא יתקיימו דיונים במשפטו, וזאת על מנת לשהות במחיצת אמו, אשתו ובתו, שהריחוק מהעורר כבד עליהן עד מאוד, כמו גם על העורר עצמו. לבקשתו צרף העורר התחייבות ממשרד הפנים במדינת מולדתו, ולפיה המשרד יעשה כל הדרוש על מנת להבטיח חזרתו של העורר ארצה להמשך ניהול משפטו. 8. בתאריך 26.4.06 דחה בית המשפט קמא את בקשת העורר. בהחלטה מפורטת סקר בית המשפט קמא את כל השיקולים הצריכים לעניין, ובכלל זה עדות מ"מ שגריר ארץ אזרחותו של העורר בישראל, נתוניו האישיים של העורר אופיו ונסיבותיו האישיות, סוג העבירה בה מואשם העורר, חומרתה, משך הזמן שההליכים צפויים להימשך, המניע לבקשת העורר לבטל את עיכוב יציאתו מן הארץ וטיב הערובות שהוצגו מטעמו. בעת המשפט קמא הגיע למסקנה, כי "מתוך שלל הנתונים שנסקרו עד כה דומני כי עולה חשש סביר כי בסופו של יום ידיר המבקש רגליו מבית המשפט". בית המשפט קמא לא שוכנע כי הערובות שהעורר הציג לפניו מספיקות כדי להבטיח את שובו ארצה, וכן התרשם בית המשפט קמא, בעקבות שמיעת עדותו של מ"מ שגריר סרביה בישראל, כי מ"מ השגריר אינו מוסמך להתחייב בשם מדינתו לאכוף את התייצבות העורר להמשך משפטו בישראל. על כן, בסופו של דבר החליט בית המשפט קמא לדחות את בקשת העורר, ומכאן הערר שלפני. 9. לכל נאשם זכות לבחור את קו הגנתו ולאיש אין זכות להתערב בכך. בתשובתו לכתב האישום (בישיבה שהתקיימה בתאריך 21.2.06) כפר הנאשם כפירה כללית בעובדות כתב האישום. תשובה שכזאת אינה מאפשרת לתביעה למקד את העדים שעליה להזמין לאותם עניינים שבאמת שנויים במחלוקת בין הצדדים, ולפחות בשלב זה נראה, כי יהיה על המשיבה להזמין את כל העדים, לרבות אלה המתגוררים ביפן. מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית המשפט קמא בתאריך 4.5.06 עולה, כי בית המשפט ביקש לנסות ולייעל את הדיון, אך הדבר לא עלה בידו, ובעמ' 34 לפרוטוקול, נרשמו מפי הסנגור הדברים הבאים: "לשאלת בית המשפט מדוע כל חוליה וחוליה חיונית בחמשת השלבים הראשונים אני משיב כי התיק קשה ומסובך, אנו נמצאים בארץ אחרת ורחוקים מהמקום, כל נפילה אפילו טכנית של התביעה פועלת לטובתנו וזכותי לנצל אותה. אם חלק מהעדים הטכניים לא ירצו לבוא לארץ עדותם לא תוכל להתקבל, והיה לי מקרה כזה בתיק דומה של רב חובל בו נאלצה התביעה לבטל את כתב האישום עקב אי הגעת פתולוג מלוס אנג'לס. אני חייב להגן על הלקוח שלי בכל דרך חוקית. אני מאמין שבסופו של דבר הם לא יצליחו להוכיח." אם תשובת העורר לכתב האישום הייתה כללית, ולא ניתן לבור מתוכה את טיבו של קו ההגנה שבכוונתו להציג (שכן בא כוחו אף נמנע מלשאת דברי פתיחה), הרי הפיסקה המצוטטת לעיל מלמדת, כי לפחות אחד מקווי ההגנה של העורר נבנה מכך שעל התביעה במשפטו מוטל משא כבד, המחייב הבאת עדים רבים מיפן, והאפשרות כי התביעה תיכשל בנשיאת המשא הכבד הזה. כאשר זו הגישה, אין ספק שהמשפט צפוי להימשך זמן רב. 10. האינטרס הציבורי מחייב את ניהול המשפט, מכיוון שמדובר בפרשה קשה בה קופדו חיי שבעה אנשים. משלא עלה הדבר שהמשפט יתנהל בסרביה, מדינת אזרחותו של העורר, כי אז סבוך ככל שיהיה ניהול המשפט, ויקר כלל שיהיה, חובה על מדינת ישראל לנהל את המשפט, בהיותה מדינת הדגל של האוניה, שלפי הנטען הייתה מעורבת בהתנגשות עם ספינת הדייג היפנית. על פי הדין הנוהג בישראל, חובה שהנאשם יהיה נוכח בכל הדיונים המתנהלים במשפטו (וראה סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982). 11. השאלה העיקרית שעל בית המשפט לשאול עצמו בבקשה לביטול צו המעכב יציאת נאשם מן הארץ, בעוד משפטו מתנהל, היא השאלה האם יסוד סביר לחשש שמא בצאתו את הארץ יסכל הנאשם את ההליך המתנהל נגדו (בש"פ 1986/94 מדינת ישראל נ' בן דוד עמר, פ"ד מ"ח(3) 133, בעמ' 143). 12. ב"כ העורר הזכיר בטיעונו את זכות היסוד לחופש התנועה ואת עקרונות היסוד שלפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אין ספק כי זכויות היסוד חשובות ועקרונות חוק היסוד חשובים, אך גם האינטרס הציבורי לברר את העובדות הנוגעות לתאונה חשוב לא פחות. אם נגזר על העורר, כי משפטו יתנהל במדינת ישראל והדין בישראל מחייב שהעורר יהיה נוכח בדיונים במשפטו, כי אז עקרונות היסוד המבטיחים את חופש התנועה של העורר נסוגים במקרה זה מפני האינטרס הציבורי החשוב העומד מולם (וראה בבש"פ 1986/94 הנזכר, בעמ' 143). אוסיף בהקשר זה, כי העורר אינו נתון במעצר מאחרי סורג ובריח. אמנם, נגזר עליו לחיות בארץ זרה לו בריחוק מבני משפחתו, עם כל הקשיים הרבים שבדבר, אך פגיעה זו מחויבת המציאות היא, ולא ניתן להתגבר עליה. נטען, כי בני משפחתו של העורר חרדים לגורלו וסובלים אף הם מהריחוק ממנו, אך גם פגיעה זו מחויבת המציאות היא. זאת ועוד, לא נמנע מהעורר ליצור קשר מידי יום עם בני משפחתו (ובאמצעי התקשורת המשוכללים של היום ניתן לנהל שיחת וידאו עם אנשים מעבר לים באמצעים ביתיים פשוטים), ולא נמנע מבני משפחתו של העורר לבוא ולבקרו בישראל. 13. מגמת העורר היא לחקור את כל עדי התביעה, בין אלה שעדותם מהותית ובין אלה שעדותם טכנית, ומגמה זו מטילה על התביעה מעמסה קשה וכבדה, הכרוכה בהוצאות כבדות. יש אפוא להבטיח, שכאשר העדים מטעם המשיבה יתייצבו ליתן עדותם בבית המשפט, לאחר שעברו דרך כה ארוכה להגיע ולמסור את עדותם, הנאשם יהיה נוכח בדיון, ושלא יווצר מצב שלא ניתן יהיה לקיים את הדיון מחמת שהנאשם יצא את הארץ ולא שב אליה. בהקשר זה מקובלת עלי טענת ב"כ המשיבה, כי ניהול הגנתו של הנאשם, המבקשת להיבנות, בין היתר, מכשלון שהמשיבה עלולה להיכשל בו בהבאת העדים מיפן, היא המעמידה את העורר בחזקת מי שעלול לנסות להכשיל את התנהלותו התקינה של המשפט תוך ניצול העובדה הטכנית, שלא ניתן יהיה להמשיך בניהול המשפט אם העורר לא ישוב ארצה. ועתה נתאר לעצמנו, כמה יהיה חמור המצב, אם המשיבה תביא את עדיה מיפן, והנאשם אינו בארץ. 14. בהחלטתו סקר בית המשפט קמא את הנסיבות השונות הצריכות לעניין, ובין היתר הביא בחשבון שיקוליו את סוג העבירה בה מואשם העורר, חומרתה, אופיו של העורר ונסיבותיו האישיות, העדר זיקתו לישראל, משך הזמן בו צפוי המשפט להתנהל, הסיבה שמניעה את בקשת העורר להתיר לו לצאת את הארץ, ותחושתו הסובייקטיבית כי הוא "שעיר לעזאזל" בפרשה עגומה זו. בסופו של דבר קבע בית המשפט קמא, כי "מתוך שלל הנתונים שנסקרו עד כה, דומני כי עולה חשש סביר כי בסופו של יום ידיר ה[עורר] מבית המשפט בישראל". לאחר ששקלתי השיקולים הצריכים לעניין, אף אני סבור, כמו בית המשפט קמא, כי קיים חשש סביר, שאם צו עיכוב היציאה מן הארץ יבוטל, העורר לא יחזור ארצה לצורך ניהול משפטו. על כן, הנני סבור איפוא, כי בעניין זה אין כל מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. 15. אפשר וניתן היה לבטל את החשש שהעורר יסכל את הדיונים במשפטו אילו היה בידי העורר להמציא ערבות להבטחת שובו ארצה. העורר סומך טענותיו על הערבות הבנקאית שהפקידה חברת "צים", אך בשלב זה כלל לא ברור אם ערבות זו עדיין עומדת בתוקפה, שכן הוצגה בפני החלטת בית משפט השלום בתל אביב, שהורה להחזיר את הערבות לידי בא כוחה של חברת "צים" עקב בקשתו של האחרון. מכל מקום, אפילו אניח שהערבות הבנקאית שהפקידה חברת "צים" עדיין עומדת בתוקפה, הרי אין בה כדי להבטיח שובו של העורר ארצה. ערבות מתאימה היא ערבות שעל העורר עצמו להפקיד, ממקורותיו שלו, ולא ערבותו של גורם אחר, וסכומה חייב להיות גבוה. העורר אף מציע לשעבד את ביתו שבמונטנגרו, ואף הצעה זו אינה מקובלת עלי, מהטעם שלא נתברר כראוי מה ערכו של ביתו שבמונטנגרו, מה טיב זכויותיו בבית זה, כיצד ניתן יהיה לממש את השעבוד אם העורר לא ישוב ארצה, והאם יש הגנות שונות בדין שמונטנגרו העלולות לסכל את מימושו המהיר של הבית. העורר מוסיף וטוען, כי ממשלת סרביה נתנה התחייבות להבטיח את שובו ארצה. עם כל הכבוד, אין אני רואה את ההתחייבות שהוצגה כהתחייבות ממשלת סרביה. מדובר במסמך ששר התחבורה שלח לשר הפנים, ולא ברורה ממסמך זה מה היא נפקותו במישור הבינלאומי. להתחייבויות הנעשות בין מדינות יש דרך ויש צורה, וספק רב בעיני אם המסמך שהוצג מקיים את הדרישות הצורניות והאחרות הדרושות בהתקשרות בין מדינות, ולא מצאתי בין המסמכים שהונחו לפני חוות דעת משפטית כלשהי, מכוחה ניתן יהיה להעריך את נפקותו המשפטית ותוקפו המחייב של המסמך שהוצג. אזכיר בהקשר זה, כי טענת ב"כ המשיבה היא, שאין הסכם הסגרה בין מדינת ישראל ומדינת סרביה מונטנגרו, וככל שהדברים אמורים בהסכם ההסגרה האירופאית, כי אז מדינת יוגוסלביה, בשעתו, הסתייגה מהחובה להסגיר את אזרחיה שלה למדינות אחרות. סופו של דבר, שלא מצאתי כי בידי העורר להציע ערובות שתבטחנה את שובו ארצה אם צו עיכוב היציאה מן הארץ יבוטל, והחשש שמא העורר יכשיל את קיומו התקין של ההליך המתנהל נגדו, נותר עומד על כנו. 16. על יסוד כל האמור לעיל, בהתחשב בחשיבות האינטרס הציבורי המחייב את ניהול המשפט נגד העורר, ובמהות העבירה המיוחסת לו ובחומרתה, הפגיעה שנגרמת לעורר עקב עיכוב יציאתו מן הארץ היא כורח שלא ניתן להתגבר עליו, ובנסיבות העניין היא פגיעה מידתית. העורר יכול ליצור קשר יום יומי עם בני משפחתו, ובכך לרכך במידת מה את הגזירה שנגזרה עליו לשהות במקום רחוק מהם כל עוד משפטו מתנהל. מכיוון שאין בליבי ספק שגזירת המרחק שנגזרה על העורר היא גזירה קשה, על אף היותה מידתית בנסיבות העניין, הרי מצופה מהעורר שינהל את משפטו בדרך היעילה ביותר, אשר תקצר ככל הניתן את משך הזמן בו יהיה על העורר לשהות רחוק מביתו ומבני משפחתו. 17. לפיכך, ולאור כל האומר לעיל, הנני סבור, כי החלטת בית המשפט קמא, לדחות בקשתו של העורר לעיון חוזר בעניין עיכוב יציאתו מן הארץ, הביאה את כל השיקולים הצריכים לעניין, ולדעתי לא נפלה בה טעות. הנני מחליט אפוא לדחות את הערר, והצו המעכב יציאתו של העורר מן הארץ יוסיף לעמוד על כנו עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו.עיכוב יציאה מהארץתושב חוץ