ענישה בעבירות מין

בית המשפט ציין כי בשנים האחרונות נזקק המחוקק בישראל לשינויים חקיקתיים בעבירות המין יותר מאשר בכל העבירות הפליליות האחרות. מגמתם העיקרית של שינויים אלה מבטאת את הנטייה להחמרה משמעותית במידת העונש המרבי שנקבע לעבירות הללו. יתרה מזאת, המחוקק קבע עונשי מינימום בגין עבירות מין, עונשים המבטאים את הגישה כי יש להתייחס לעבירות מין כאל קטגוריה מיוחדת של עבירות חמורות. בכך נתן המחוקק ביטוי למגמה ההולכת ומתפתחת, שלפיה ההליך הפלילי מביא בחשבון לא רק את הפגיעה בנאשם - זו העומדת ברקע התנהגותו ומתעצמת בניהול ההליכים נגדו, אלא גם את הפגיעה בקורבן. אכן, על בית-המשפט להביא במניין שיקוליו לא רק את כבוד האדם של העבריין, אלא אף את כבוד האדם של קורבן העבירה. להלן גזר דין בנושא ענישה בעבירות מין: גזר דין 1. הנאשם הורשע על יסוד הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן בשתי עבירות: מעשה מגונה - עבירה לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - "החוק"), בנסיבות המנויות בסעיף 345(ב)(1) וסעיף 345(א)(4) לחוק; ומעשה סדום - עבירה לפי סעיף 347(ב) לחוק, בנסיבות המנויות בסעיף 345(א)(4) לחוק, בצירוף סעיף 350 לחוק. 2. על פי האמור בעובדות כתב האישום המתוקן, הגיע המתלונן, נער בן 13, למקווה, נכנס למלתחה, פשט את בגדיו, התקלח ונכנס לאולם המקווה. אותה שעה נמצא הנאשם באולם המקווה. הנאשם פנה אל המתלונן ואמר לו: "איזה זין יפה יש לך". המתלונן שהיה המום מדברי הנאשם אמר לו: "אתה בן אדם דתי, איך אתה מדבר?". במענה לדברים אלה, אמר לו הנאשם: "תסתום את הפה" ובתוך כך שלח את ידו ונגע באיבר מינו של המתלונן. המתלונן ניסה להזיז את ידו של הנאשם מאיבר מינו, בעוד הנאשם אומר לו: "תיגע לי גם אתה". בתגובה קם המתלונן ממקומו, יצא מאולם המקווה ונכנס להתפנות בשירותים. הנאשם, שהיה עירום, קם ממקומו, הלך לכיוון השירותים ונכנס לתא השירותים בו היה המתלונן. הנאשם חסם את פיו של המתלונן בידו והורה לו להכניס את איבר מינו לפי הטבעת של הנאשם. המתלונן ניסה להתנגד והחל להשתולל, אולם הנאשם אחז במתלונן. בניגוד לרצונו של המתלונן, הכניס הנאשם את איבר מינו של המתלונן לפיו והחל למצוץ אותו, עד שהמתלונן הגיע לפורקן בתוך פיו של הנאשם. תסקיר שירות המבחן 3. בתסקיר מפורטים תולדות חייו של הנאשם: הנאשם הוא כבן 65. אימו נפטרה כשהיה רך בשנים. מותה של האם הסב לנאשם תחושות של נטישה והוא ביטא רגש של דחיה לכל אורך שנות ילדותו ובגרותו. לאחר מות אימו נישא אבי הנאשם בשנית, לאחר מכן נטש את ילדיו, ומאז אומץ הנאשם על ידי דודתו. לאחר עלייתו לישראל השתלב הנאשם במוסד חינוכי, ובהמשך הופנה למשפחה מאמצת. גם חיי הנישואין של הנאשם לא צלחו, בני הזוג חיו בחדרים נפרדים ובמערכת יחסים מתוחה ופוגענית. הנאשם סיפר לקצין המבחן, כי לפני כ-15 שנה פנה לרופא בגין דחפיו המיניים ונטל תרופות שסייעו לו במשך תקופה מסוימת. לדבריו, קיימים אצלו דחפים מיניים "ואולם הוא מתגבר". לדברי שירות המבחן, קיימת אצל הנאשם משיכה גם לילדים, אף כי הנאשם התייחס לכך באופן מובלע. בעבר הורשע הנאשם במעשה מגונה בכוח ונגזר עליו מאסר של חודשיים בעבודות שירות וכן מאסר על תנאי. באשר לעבירה מושא כתב האישום, הביע הנאשם צער על מה שאירע. לדברי הנאשם, הוא חשב שהמתלונן גדול מעט יותר. שירות המבחן התרשם כי הנאשם אינו לוקח אחריות לביצוע העבירה, בלטו עיוותי חשיבה תוך השלכת האחריות על קורבנו. הנאשם תיאר את האירוע כאילו הוא נגרר לביצוע העבירה על ידי המתלונן. להערכת שירות המבחן, הרקע לביצוע העבירה הוא אישיות חלשה, בעלת דחפים מיניים לא מסופקים וקווי אישיות בעייתיים. נוכח העובדה כי הנאשם הורשע בעבר בעבירת מין, מעריך שירות המבחן כי יש לבדוק את התאמתו לטיפול במסגרת מאסרו. לאור האמור, נמנע שירות המבחן ממתן המלצה טיפולית בעניינו. הטיעונים לעונש 4. לדברי ב"כ המאשימה, עו"ד חיים הדיה, המתלונן הוא נער צעיר, שומר מצוות, שנפל קורבן לתאוותו של הנאשם. מדובר בנאשם שלו יצרים חולניים. לדבריו, אין טעם להרחיב ולנסות לתאר מה שעבר על המתלונן ועובר עליו כיום, אשר מצא עצמו לפתע פתאום נאנס בתא שירותים של מקווה על ידי הנאשם. גם קשה לנסות ולהבין את גודל הטראומה שהוא חווה. עובדות כתב האישום המתוקן מצביעות ועל כך שהמתלונן התנגד והשתולל כדי למנוע מהנאשם לבצע את זממו. לנאשם יש עבר מיני, הוא הורשע בשנת 2002 במעשה מגונה בקטינה בת 11. למרות הצער שהנאשם הביע באותו מקרה ועל אף שבית המשפט הטיל עליו עונש קל, אנו רואים שהנאשם "קפץ מדרגה" מבחינת חומרת העבירה שלפנינו. במקרה זה מדובר במעשה סדום ולא רק במעשה מגונה. אין ספק שהנאשם זקוק לטיפול, וראוי שהנאשם, במסגרת השב"ס, ישולב בתוכנית שתוכל להביא לו מזור. למרות גילו המבוגר של הנאשם, מחלותיו ומצבו הסוציו-אקונומי אנו צריכים לשוות לנגד עינינו גם את טובת הקטינים או הקטינות ולתת ביטוי גם לפן ההרתעתי. בנוסף על העונש החמור שיש להטיל על הנאשם ראוי ליתן למתלונן, שנפגע ממעשיו של הנאשם, פיצוי כספי. יחד עם זאת, יש לזקוף לזכות הנאשם את העובדה שחסך את עדותו של המתלונן. לאור האמור יש להטיל על הנאשם עונש שיתן ביטוי לחומרת מעשיו ושיהיה לפחות בתחום עונש המינימום הקבוע בחוק. בענין זה יש גם לזכור, כי תסקיר שירות המבחן נמנע ממתן המלצה, שכן הנאשם לא הפנים את מה שעולל למתלונן. הנאשם עצור מיום 26.5.06. 5. ב"כ הנאשם, עו"ד הורוביץ, טען כי איננו יודעים מה מצבו של המתלונן כיום, בהעדר תסקיר נפגע. יש לזכור, כי בסופו של דבר הגיע המתלונן לפורקן, כך שניתן לומר כי היה שיתוף פעולה מנטאלי ופיסיולוגי של הקורבן. אדם שהוא בפחד או בהלם קשה לו להגיע לסיטואציה של פורקן מיני. לדברי הסנגור, בטיעון זה אין משום ניסיון לגרוע מאחריותו הפלילית של הנאשם, אלא שיש להתייחס לנסיבה זו כשיתוף פעולה פאסיבי מצד המתלונן. בנוסף, יש לתת משקל לגילו של הנאשם, נסיבותיו האישיות, וכן כי עבר את העבירה לאחר שחלפו ארבע שנים מאז הרשעתו הקודמת. עוד יש לזכור, כי הנאשם הודה בבית המשפט בעבירה המיוחסת לו וחסך את עדותו של המתלונן מעל דוכן העדים. לפיכך, העונש שיש להטיל על הנאשם צריך להיות עונש הנופל מן העונש המזערי הקבוע בחוק. בהתחשב בנסיבותיו האישיות של הנאשם, אין להטיל עליו לפצות את המתלונן. בסיום דבריו ביקש ב"כ הנאשם כי בית המשפט יורה לשב"ס לתת לנאשם טיפול על מנת לדכא את יצריו המיניים. 6. הנאשם חזר וטען בפנינו, כי המתלונן פיתה אותו בכוח וסחב אותו לשירותים. לאחר שהנאשם חזר ועיין בעובדות כתב האישום המתוקן אמר, כי הוא עומד על הודאתו ואין לו מה להוסיף. דיון 7. הנאשם פגע קשות בגופו ובנפשו של המתלונן. המתלונן זכאי להגנה על שלמות גופו, צנעת פרטיותו וכבודו. לא ניתן לקבל את הטענה כי המתלונן שיתף פעולה עם הנאשם בכך שהגיע לפורקן. בכתב האישום המתוקן, שבו הודה הנאשם, נאמר ב"רחל בתך הקטנה" כי הנאשם הכניס את איבר מינו לפיו של הנאשם בניגוד לרצונו, ורכיב זה הוא אחד מיסודות העבירה של מעשה מגונה ושל מעשה סדום. 8. הנאשם, חרף גילו המתקדם, מסוכן לציבור ובמיוחד לקטינים, כעולה מהרשעתו הקודמת ומהאמור בתסקיר. מעשיו של הנאשם חמורים שבעתיים, שכן נעשו במקווה, לשם מגיעים אנשים להיטהר מטומאתם והנאשם ניצל את העובדה כי המתלונן היה במערומיו וללא לבוש, כך שלא יכול היה להימלט מהנאשם ומשנכנס לשירותים במקום בא הנאשם בעקבותיו. בבואנו לשקול ולמוד את העונש הראוי לנאשם יש לתת משקל נכבד לשיקול בדבר מסוכנותו. הנאשם פגע פעמיים בנפשם ובגופם של קטינים. על חומרת המעשים שנעשו בקטינים, ועל הנזק שנגרם לקטינים כתוצאה ממעשים אלו, מיותר להכביר מילים. בע"פ 4980/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 594, 605-606 (2001), נאמר מפי השופטת ביניש (כתוארה אז): "בשנים האחרונות נזקק המחוקק בישראל לשינויים חקיקתיים בעבירות המין יותר מאשר בכל העבירות הפליליות האחרות. מגמתם העיקרית של שינויים אלה מבטאת את הנטייה להחמרה משמעותית במידת העונש המרבי שנקבע לעבירות הללו. יתרה מזאת, המחוקק קבע עונשי מינימום בגין עבירות מין, עונשים המבטאים את הגישה כי יש להתייחס לעבירות מין כאל קטגוריה מיוחדת של עבירות חמורות. ...בכך נתן המחוקק ביטוי למגמה ההולכת ומתפתחת בשיטתנו, שלפיה ההליך הפלילי מביא בחשבון לא רק את הפגיעה בנאשם - זו העומדת ברקע התנהגותו ומתעצמת בניהול ההליכים נגדו, אלא גם את הפגיעה בקורבן. אכן, על בית-המשפט להביא במניין שיקוליו לא רק את כבוד האדם של העבריין, אלא אף את כבוד האדם של קורבן העבירה...". בע"פ 5382/04 מרגוליס נ' מדינת ישראל, תק-על 2006 (2) 3780 (2006), אומר השופט ג'ובראן: "בית-המשפט, בתוך עמו הוא יושב ושומה עליו לעמוד בפרץ, כנגד מגמות קשות אנטי-חברתיות הצצות ועולות. אחת ממגמות אלו, עימן נאבקים המחוקק ורשויות אכיפת החוק, הינה עלייתן המדאיגה של עבירות המין. כן חייב לראות בית-משפט זה לנגד עיניו לא רק את העבריין וזכויותיו, אלא אף את הפגיעה בקרבן". 9. אמנם הנאשם אינו צעיר, אך כעולה מהאמור לעיל, גילו לא הפיג את הסכנה שבהתהלכו חופשי ברחובה של עיר. העונש הקל שהוטל עליו בת"פ 5402/00, של בית משפט השלום, לא לימד אותו לקח. אין, אפוא, מנוס אלא לשלוח את הנאשם לפרק זמן ארוך מאחורי סורג ובריח. יחד עם זאת, לא נמצה את הדין עם הנאשם, בהתחשב בהודייתו ובכך שחסך את העלאתו של המתלונן על דוכן העדים. 7. לאור האמור, אנו דנים את הנאשם לעונשים הבאים: (1) מאסר בפועל של ארבע שנים, החל מיום מעצרו - 26.5.06; (2) מאסר על-תנאי של שנה, והתנאי שהנאשם לא יעבור בתוך שלוש שנים מיום שחרורו מן המאסר, עבירה על סימן ה' לפרק י' לחוק, למעט סעיפים 349 ו-352 לחוק. (3) פיצוי למתלונן בסך של 15,000 ₪. שירות בתי הסוהר מתבקש, אם הדבר אפשרי, לתת לנאשם טיפול שידכא דחפיו המיניים. זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום מהיום.משפט פליליעבירות מין