הארכת מועד להגשת ערעור בשל מצב רפואי

בערעורה על החלטת הרשמת חזרה המערערת על עיקר טענותיה בבקשה להארכת מועד שהם אלה: נסיבות מחלתה, גילה המתקדם שהוא קרוב ל- 70 שנה והטעות במניין הימים מתגבשים יחדיו ל"טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד. להלן פסק דין בנושא הארכת מועד להגשת ערעור בשל מצב רפואי: פסק דין השופטת נילי ארד 1. לפנינו ערעור על החלטת הרשמת השופטת לאה גליקסמן מיום 16.1.08 (בש"א 665/07) בה נדחתה בקשת המערערת להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת נטע רות ונציגי ציבור גב' חנה קפלניקוב ומר מיכה סמיון; עב' 9769/04). הרקע 2. המערערת (להלן: אתי וגם התובעת) העסיקה את המשיבה (להלן: שרית וגם הנתבעת) כסייעת בגן ילדים החל מיום 10.12.01. העבודה בגן הילדים התנהלה בין השעות 7:30 בבוקר עד לשעה 16:00. לקראת סוף שנת 2002 עבדה שרית במקום עבודה נוסף כשמרטפית בין השעות 16:00 עד 19:00 מדי יום ביומו. 3. במכתב נושא תאריך 13.5.03 הודיעה אתי לשרית על פיטוריה מעבודתה בגן, יום לאחר ששרית "למדה על דבר הריונה". בפועל המשיכה שרית בעבודתה בגן הילדים עד סוף חודש מאי 2003. סמוך לאחר סיום עבודתה המשיכה שרית בעבודתה כשמרטפית באותו מקום בו עבדה קודם לכן, בהיקף מוגדל - משעה 13:00 עד השעה 19:00. 4. שרית הגישה תביעה לבית הדין האזורי בה עתרה לתשלום שכר עבודה ופיצויי הלנה, חלף הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים ופיצויי הלנתם, חופשה שנתית, דמי הבראה, פיצויים בגין הפרת חוזה העבודה ופיצויים בגין עוגמת נפש. אתי הגישה תביעה שכנגד לתשלום פיצוי בסך 10,000 ש"ח בגין הנזקים שגרמה לה שרית. פסק דינו של בית הדין האזורי 5. בית הדין האזורי קיבל את גרסת שרית לעניין נסיבות פיטוריה ועיקר קביעותיו היו אלה: · אתי ידעה על הריונה של שרית ביום 12.5.03 עובר לפיטורים ו"אף שקלה את עצם ההריון, בנוסף לשיקולים אחרים, עובר למסירת מכתב הפיטורים". גירסת אתי ביחס לאופן ולמועד בו נודע לה על הריונה של שרית "טומנת בחובה שתי סתירות עיקריות: האחת נוגעת לזהות הגורם מפיו נודע לה על הריונה של התובעת, ואילו השניה נוגעת לעיתוי בו נודע לה על ההריון"; אתי "לא טרחה לספק לבית הדין רקע עובדתי היכול לשכנע בהגיון שבגירסתה והיא אף לא פירטה באילו נסיבות סיפרה לה התובעת על הריונה באותו מועד ולאיזה צורך". כמו כן, שרית "פוטרה מעבודתה ע"י הנתבעת מיד לאחר שנודע דבר הריונה וזאת, בשים לב לכך שמדובר בעובדת שעבדה בגן הילדים למעלה משנה וחצי בלא שנשלח לה ולו מכתב התראה אחד ביחס להתנהגותה. 'צירוף מקרים' זה תומך במסקנה כי הנתבעת ידעה על ההריון מיד ובסמוך למועד בו נודע על כך לתובעת וכי עובדה זו אף נשקלה על ידה עת שפיטרה את התובעת". · פיטוריה של שרית היו בניגוד לחוק עבודת נשים כך ש"גם לו היה ממש בגירסתה" של אתי "הרי שעדיין לא היה בכך כדי לשנות מהמסקנה" כי פיטוריה של שרית "בעת הריונה אינם עולים בקנה אחד עם הוראות סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, האוסר על פיטורי עובדת בהריון לאחר שהשלימה 6 חודשי עבודה, ללא קבלת היתר מהממונה לפי חוק עבודת נשים. זאת בין שהמעביד ידע על ההריון עת שהחליט על הפיטורים ובין אם לאו, בין אם פיטר את העובדת בשל הריונה ובין אם לאו." בנסיבות המקרה כפי שהובררו בבית הדין האזורי, משנודע לאתי כי נתנה לשרית הודעת פיטורים בעת שהיתה בהריון "וככל שהיא סברה כי קיימת עילה המצדיקה את הפיטורים, שאינה קשורה בהריון, הרי שהיה עליה לפנות מיידית לממונה על פי חוק עבודת נשים לצורך קבלת היתר". דבר אותו נמנעה מלעשות "וביודעין ובכך הפרה את הוראות סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים". · אתי לא הציעה לשרית לחזור לעבודה בתוך זמן סביר ממועד הפיטורים. בית הדין האזורי קבע כי אתי "מעולם לא הציעה" לשרית "לשוב לעבוד אצלה ודאי שלא במסגרת הזמן הסביר שחלף מאז ניתנה הודעת הפיטורים". לא התקבלה גרסתה של אתי לפיה היא התכוונה להציע לשרית "לחזור לעבודתה וזאת, למעלה משלושה שבועות לאחר מתן הודעת הפיטורים וכשבועיים וחצי לאחר שנודע לה לגירסתה על ההריון" ושרית סירבה מאחר ומצאה עבודה מתאימה יותר. אפילו היה ממש בגרסה זו "הרי שלא היה בכך כדי להועיל" לאתי "ולפטור אותה מן החיובים הנגזרים מכך שהפרה את החובה לפנות לממונה על פי חוק עבודת נשים מיד לאחר שנודע לה על ההריון על מנת לקבל היתר לפיטורים". · אי נכונותה של שרית לחזור לעבודה אינה מאיינת את התנהלותה הבלתי חוקית של אתי. וכפי שקבע בית הדין האזורי: "התגבשותה של 'כוונה' אצל הנתבעת להציע לתובעת לשוב לעבודתה בעיתוי כה מאוחר, הן ביחס למועד מתן הודעת הפיטורים והן ביחס למועד קבלת הידיעה בדבר ההריון - אינה מחייבת את התובעת להיענות לה בחיוב, על מנת שתוכל התובעת להיחשב כמי שנוהגת בתום לב בעמידתה על זכויותיה מושא כתב תביעה זה. לטעמנו, אין לצפות מהתובעת להמתין משך שבועות בחוסר מעש, בציפיה דרוכה ותחת תחושת השפלה של מי שעומדת 'כעניה בפתח' למקרה בו הנתבעת תחזור בה ביום מן הימים מהודעת הפיטורים שניתנה מלכתחילה בניגוד לחוק. אי נכונותה (הנטענת ומוצדקת) של התובעת לקבל בברכה את הודעתה של הנתבעת כי היא 'נאלצת' להשיבה לעבודה לאחר שנתנה לה לחוות משך שלושה שבועות תחושת השפלה קשה ואולי לאחר שהתובעת כבר התקשרה במהלך תקופה לא קצרה זו בהתחייבויות אחרות - אינו מאיין את המעשה הבלתי חוקי שעשתה הנתבעת ואינה פוטרת אותה מלשאת בתוצאותיה". · משפוטרה שרית שלא כדין, חוייבה אתי בתשלום רכיבים אלה: הפרשי שכר בסך של 30,346 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.12.03 בגין תקופת העבודה המוגנת בה פיטוריה של שרית היו אסורים על פי חוק; פיצויי פיטורים בסך של 8,630 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 31.5.03; פיצויי הלנת פיצויי פיטורים חלקיים בסך של 5,000 ש"ח; חלף הודעה מוקדמת בסך של 3,494 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 31.5.03; דמי הבראה בסך של 4,160 ש"ח בגין דמי הבראה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 31.5.03; פדיון חופשה בסך של 4,841 ש"ח עם הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 31.5.03. בנוסף לפיצוי בגין הנזק הממוני נפסקו לשרית פיצויים בגין פיטורים שלא כדין על רקע אפליה מחמת הריונה. בהקשר זה איזן בית הדין האזורי בין השיקולים לפיטוריה של שרית. כאשר מחד גיסא השיקול של היותה בהריון "השפיע על ההחלטה לפטר את התובעת במועד בו פוטרה" ובכך "הוכתם" "מעשה הפיטורים באפליה פסולה שאינה עולה בקנה אחד עם הוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה". מאידך גיסא, ולצורך קביעת שיעור הפיצוי, הביא בית הדין בחשבון "את העובדה כי הריונה של התובעת לא היה הגורם הבלעדי ואולי אף לא המכריע שהביא להפסקת עבודתה וכי בנוסף לעובדה זו הובאו בחשבון גם גורמים אחרים ובכללם גם התנהלות הטעונה תיקון מצד התובעת שהתבטאה באיחוריה לעבודה". בנסיבות אלה קבע בית הדין האזורי כי הפיצוי הראוי בגין אפליה אסורה בעבודה יועמד על 25,000 ש"ח בלבד. · נדחתה התביעה שכנגד שהגישה אתי לתשלום פיצוי בגין ביטול רישום ילדים לגן הילדים. בנוסף, חוייבה אתי בתשלום הוצאות משפט לשרית בסך של 10,000 ש"ח (להלן: פסק דינו של בית הדין האזורי). החלטת הרשמת 6. פסק דינו של בית הדין האזורי ניתן ביום 16.8.07 והומצא לאתי ביום 21.8.07. בהתחשב בפגרת הקיץ ובפגרת סוכות, המועד האחרון להגשת ערעור היה ביום 8.10.07. הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור הוגשה באחור של 10 ימים בתאריך 18.10.07. 7. הרשמת דחתה את הבקשה להארכת מועד וקבעה כי אתי לא הצביעה על "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד להגשת ערעור. עיקר טעמיה של הרשמת בהחלטתה היו אלה: · לטענת אתי בדבר מחלתה - לא הוכח כי בעטיה של המחלה "נבצר ממנה או מבא כוחה להגיש את הערעור במועד, או למצער, להגיש בקשה להארכת מועד בתוך המועד להגשת ערעור". זאת, מש"אישור המחלה שצורף לבקשה נושא את התאריך 24.9.07 ומעלה כי המבקשת הייתה חולה במחלת הברונכיטיס אותה עת. אולם, לא מפורט באישור באיזה מועד החלה המחלה, ואף לא באיזה מועד היא הסתיימה, ולא צורפו מסמכים אחרים בעניין זה. לכל היותר ניתן ללמוד מהאישור שצורף, כי המחלה החלה בטרם מועד כתיבת האישור (שכן נכתב בתחתית האישור 'להמשיך טיפול אנטיביוטי 7 ימים', משמע הטיפול החל לפני כן) מבלי לדעת את המועד המדויק כאמור, וניתן להניח כי המחלה נמשכה לכל המאוחר עד לתום 7 ימי הטיפול האנטיביוטי שהומלץ על-פי האישור, קרי עד ליום 1.10.07". עוד ציינה הרשמת כי מאישור המחלה "לא עולה כי המחלה השפיעה על תפקודה של המבקשת במידה כזו שלא יכלה לטפל כלל בהגשת הערעור. בהקשר זה יש לציין שאין באישור המלצה על ימי מנוחה". בהתחשב במועד האחרון להגשת הערעור, עמד לרשות אתי "פרק זמן סביר להכנת הערעור לאחר סיום מחלתה, או למצער להגשת בקשה להארכת מועד בתוך המועד להגשת ערעור". · עורך הדין שייצג את אתי בבית הדין האזורי המשיך בייצוגה גם בערעור שברצונה להגיש ובבקשה להארכת הארכת מועד להגשת הערעור. משכך "סביר להניח שהוא לא נזקק למידע מהמבקשת לצורך הכנת הערעור". · טעותה של אתי או של בא-כוחה לעניין המועד להגשת ערעור "אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד במקרה הנדון". הרשמת התייחסה לטענותיה של אתי בסוגיה זו וקבעה כי "גם על פי ההלכה המאפשרת הכרה בטעות שבדין כ'טעם מיוחד', לא ניתן להכיר בטעותה של המבקשת, לפיה עומדים לרשותה 45 ימים להגשת ערעור ולא 30 ימים, כטעות אופרטיבית המהווה 'טעם מיוחד' להגשת ערעור. הדין שבו נקבע פרק הזמן להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי לעבודה נקבע לפני שנים רבות, וזהו דין ברור ומושרש. טעותה של המבקשת היא מסוג הטעויות שניתן לגלותן בנקל על ידי 'בדיקה שגרתית שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה', דהיינו על ידי בדיקת הוראות הדין הרלבנטיות לעניין המועד להגשת ערעור. זאת, קל וחומר מקום בו המבקשת מיוצגת על ידי עורך דין, הן בערכאה דלמטה והן בערכאת הערעור, אשר סביר כי הוא יעמיד אותה על המועד להגשת ערעור עם קבלת פסק הדין". · "גם בהיבט של סיכויי הערעור אין מתקיים טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור". עיקר טעמיה של הרשמת לקביעה כי סיכויי הערעור אינם מצדיקים הארכת מועד להגשת הערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי היה באלה: בית הדין קמא מצא לקבל את תביעתה של שרית על יסוד קביעותיו העובדתיות המבוססות על התרשמותו מהעדויות ומחומר הראיות, לפיהן אתי פיטרה את שרית בניגוד להוראות חוק עבודת נשים וללא קבלת היתר פיטורים כחוק, בעודה מודעת להיותה של שרית בהריון, וכאשר הריונה של שרית היווה אחד השיקולים בהחלטה על הפיטורים. כן קבע בית הדין קמא כממצא עובדתי, כי המבקשת מעולם לא הציעה למשיבה לשוב לעבודה, ודאי שלא במסגרת הזמן הסביר מאז ניתנה הודעת הפיטורים. בקביעות מסוג זה ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב"; על יסוד הראיות שהונחו בפני בית הדין האזורי, נקבע כאמור כי אתי הפרה את הוראות חוק עבודת נשים, משפיטרה את שרית ביודעה כי היא בהריון ובין היתר מטעם זה, ועל כן מצא לחייבה בתשלום זכויותיה של שרית הנובעות מהפרת החוק. קביעות אלה, על פניהן, מתיישבות עם החוק ועם הפסיקה; אתי "לא הצביעה על טעות משפטית או טעות אחרת בפסק הדין, המצדיקה סטייה" מהכלל לפיו ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות של בית הדין האזורי; "לאור קביעות עובדתיות אלה, נשמט היסוד לטענת המבקשת לפיה פסק הדין קובע הלכה חדשה וחריגה, לפיה עובדת שפוטרה בהריון זכאית לפיצוי, חרף העובדה שהיא התקבלה חזרה לעבודה עת נודע דבר ההיריון למעבידה". · טענתה של אתי לפיה "פסיקת בית הדין האזורי במקרה הנדון עלולה לאפשר לעובדת להטמין 'מלכודת' למעביד באמצעות הסתרת עובדת היותה בהריון, תוך אי ביצוע עבודתה כראוי, על מנת לתבוע מהמעביד פיצויים מפליגים לאחר מכן" נדחתה אף היא וכן נדחתה הטענה לפיה "בית הדין האזורי התעלם מחובת הקטנת הנזק, הרי שעל פי הפסיקה חובה זו אינה חלה מקום בו הפיטורים בטלים מעיקרא, כבמבקרה הנדון". · · 5129משנדחתה הבקשה להארכת מועד השיתה הרשמת הוצאות על אתי בסך 2,000 ש"ח בצירוף מע"מ (להלן: החלטת הרשמת). הערעור על החלטת הרשמת טענות הצדדים 8. בערעורה על החלטת הרשמת חזרה אתי על עיקר טענותיה בבקשה להארכת מועד שהם אלה: נסיבות מחלתה, גילה המתקדם שהוא קרוב ל- 70 שנה והטעות במניין הימים מתגבשים יחדיו ל"טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד; אשר לטעות במניין הימים "המחשבה לפיה המועד לערעור הינו '45' (ארבעים וחמישה) יום חדרה לתודעה הציבורית"; יש ליתן הדעת לגישתו הסלחנית של בית הדין בשאלת קיומו של "טעם מיוחד"; סיכויי הערעור גבוהים מאוד משבית הדין האזורי בפסק דינו "קבע הלכות מרחיקות לכת ביותר בנושא זכויות עובדת הרה ובנושא הקטנת נזק (לגבי עובד שמצא עבודה אחרת נוחה יותר ובשכר גבוה יותר)" ו"נוכח היקף ההשלכות ההלכתיות יש להעמיד את פסק הדין לעיון נוסף תוך העדפת המהות על פני שיקולים של סדר דין"; "קיימת חשיבות ציבורית והלכתית" שקביעותיו של בית הדין האזורי בפסק דינו יעברו תחת שבט הביקורת של ערכאת הערעור; ושיקול סיכויי הערעור "גובר על השיקול של הצדקת האיחור". עוד הוסיפה אתי ועמדה בהרחבה על הטענות לגופן בערעור שברצונה להגיש על פסק דינו של בית הדין האזורי. 9. שרית מצידה ביקשה לדחות את הערעור תוך שתמכה בהחלטת הרשמת מטעמיה והוסיפה וטענה כי הערעור אינו מגלה כל עילה להארכת מועד; "מדובר בערעור על קביעות מובהקות שבעובדה" ותוצאת פסק הדין אינה קיצונית; סיכויי הערעור אינם טובים; לא שולמו הסכומים שנפסקו לזכות שרית בפסק הדין כמו גם סכום ההוצאות שנפסקו לזכותה בהחלטת הרשמת. דיון והכרעה 10. לאחר עיון בכלל החומר שבתיק ובטיעוני הצדדים, נחה דעתנו כי דין הערעור להדחות. החלטת הרשמת בדין יסודה ולא נמצא טעם משפטי המצדיק התערבותנו בה. על כן ראויה החלטת הרשמת להתאשר מטעמיה לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991. 11. כבר נפסק כי שיקול מרכזי בהכרעה אם להאריך את המועד להגשת הליך ערעור הוא סיכויי הערעור [עאח 14/07 בריסק לירן - המוסד לביטוח לאומי; עאח 44/06 משה קרסנטי - תדיראן קבוצת הקשר בע"מ, ניתן ביום 30.10.06; א"ח 34/06 אלו אור בטחון בע"מ - מראוון ראבייה, ניתן 9.11.06]. בענייננו, עיון בפסק דינו של בית הדין האזורי על ממצאיו, בכלל חומר הראיות ובטענות הצדדים מעלה כי בדין קבעה הרשמת בהחלטתה שסיכויי הערעור קלושים ביותר. זאת, משפסק דינו של בית הדין האזורי, מושתת בעיקרו על קביעות שבמהימנות ובעובדה. בכגון אלה, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, בהעדר טעם משפטי המצדיק זאת [עאח 44/06 משה קרסנטי - תדיראן קבוצת הקשר בע"מ, ניתן 30.10.06; עא"ח 34/06 אלו אור בטחון בע"מ - מראוון ראבייה, ניתן 9.11.06; עאח 1011/02 ג'בארין וליד שריידי - עותאמה נארימאן רימאן, ניתן 15.9.03]. עוד נציין כי פסיקתו של בית הדין האזורי הולמת את ההלכה הפסוקה ואין בה חידוש או השלכות מיוחדות, כטענתה של אתי, שיש בהם כדי להוות "טעם מיוחד" להארכת המועד. בהתאם, אף הסעדים אשר נפסקו לזכות שרית ואשר בתשלומם חויבה אתי, עולים בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה [ראו והשוו: דב"ע מח/ 3-8 אבנר קופל - סוכנות לביטוח - עדי וייס ארלוביץ, פד"ע כ' 57, 59; עע 627/06 אורלי מורי - מ.ד.פ ילו בע"מ, ניתן ביום 16.3.08]. 12. טענותיה של אתי בדבר מצבה הבריאותי, אינן עולות לכדי "טעם מיוחד" להארכת מועד. בחינת טענות הצדדים וחומר הראיות מעלה כי אין במסמכים הרפואיים שצורפו לבקשה להארכת מועד ולערעור על החלטת הרשמת כדי להוכיח כי קיומה של המחלה מנעה ממנה מלתפקד והשפיעה על יכולתם של אתי או של בא-כוחה להגיש ערעור במועד [עאח 25/07 יהודה גולד - חברת דואר ישראל, ניתן ביום 26.6.07; עאח 1006/02 רמי פור - צביקה מה-יפית, ניתן ביום 19.6.02, בפסק דינו של הנשיא סטיב אדלר; וראו: דב"ע נג/95-9 - אליעזר גת - הבנק הבינלאומי הראשון, פד"ע כה 552]. האישור הרפואי מיום 24.9.07 שניתן על ידי ד"ר משה שטרן, לפיו אתי היתה חולה במחלת הברונכיטיס אותה עת, אינו מפרט באיזה מועד הסתיימה המחלה, כיצד השפיעה המחלה על תפקודה של אתי ולמעט המלצה על נטילת טיפול אנטיביוטי למשך שבוע ימים אין המלצה מפורשת על ימי מנוחה. משכך הוא, האישור הרפואי או תצהירה של אתי אשר צורף בתמיכה לבקשה להארכת מועד - אינם מהווים אסמכתא לטענותיה לפיהן האיחור בהגשת הערעור נבע ממצבה הרפואי, וכי מצבה הרפואי השפיע על תפקודה ויכולתה או על אלה של בא-כוחה להגיש ערעור או בקשה להארכת מועד להגשת ערעור במועד. על כן, בדין קבעה הרשמת כי אין לראות במצבה הבריאותי של אתי טעם מיוחד להארכת מועד. 13. קביעת הרשמת לפיה הטעות במניין הימים להם טענה אתי אינה בגדר "טעות שבדין" אשר יכול ותהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד, אף היא מעוגנת בדין. שכן,"המדובר בטעות הניתנת לגילוי בבדיקה שגרתית של המועד להגשת ערעור, המוטל על בעל דין באשר הוא" [עא"ח 15/07 אורן פור - חברת דואר ישראל, ניתן ביום 18.6.07]. במיוחד כן, משהייתה מיוצגת בכל ההליכים, כפי שהטעימה הרשמת בהחלטתה. 14. כללו של דבר לאחר שנתנו דעתנו לשיקולים הצריכים לעניין בנסיבות המקרה, משלא הוּכח קיומה של נסיבה חיצונית שלא הייתה בשליטתה של אתי, אשר בגינה נגרם האיחור בהגשת הערעור, ונוכח סיכויי הערעור הקלושים, הגענו למסקנה כי צדקה הרשמת בהחלטתה שלא להאריך את המועד להגשת הערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי. אשר על כן, הערעור נדחה. בתוך 30 יום מהיום תשלם אתי לשרית הוצאות ערעור זה בסכום כולל של 2,000 ש"ח בצירוף מע"מ. לא ישולם הסכום במועדו ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הארכת מועד להגשת ערעורהארכת מועדהמועד להגשת ערעוריםרפואהערעור