לטענת התובע, סירוב המעסיק להיענות לדרישתו של התובע באשר להחזר הוצאות הנסיעה, מהווה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, אי מתן זכות המגיעה לתובע כדין ומשום אפלייתו לרעה ביחס ליתר העובדים. בנסיבות אלה, טוען התובע, סללה הנתבעת את דרכו אל מחוץ לכותלי המפעל ובכך הביאה למעשה להתפטרותו בדין פיטורים ובנסיבות המזכות אותו בתשלום פיצויי פיטורים. בכתב ההגנה נטען כי התובע התפטר באורח חד צדדי ללא מתן הודעה מוקדמת ועל כן אינו זכאי לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת; הנתבעת קזזה משכרו האחרון סך של 3,366 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרותו; להלן פסק דין בנושא התפטרות בגין החזר הוצאות נסיעה: פסק - דין 1. התובע עותר לתשלום פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, השבת סכום שנוכה ממשכורת חודש 1/06, הוצאות נסיעה עבור חודש 1/06 ופיצויי הלנה. 2. בכתב ההגנה נטען כי התובע התפטר באורח חד צדדי ללא מתן הודעה מוקדמת ועל כן אינו זכאי לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת; הנתבעת קזזה משכרו האחרון סך של 3,366 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרותו; התובע אינו זכאי להחזר הוצאות נסיעה בסכום הנתבע ולכל היותר החזר הוצאות נסיעה עמד על סכום של 200 ₪ בלבד. הנתבעת טוענת לקיזוז דמי ההדועה המוקדמת ולקיזוז הנזקים שנגרמו לה עקב מעשיו ו/או מחדליו של התובע בשל אי הופעתו לעבודה. 3. מטעם הנתבעת העידו, מר יפתח שטרן, אשר שימש כמנהלה של הנתבעת בתקופה הרלוונטית (להלן - מר שטרן) ומר רונן הרמל, בעלי ומנהלי הנתבעת (להלן - מר הרמל). התובע העיד בעצמו. דיון והכרעה: 4. התובע הועסק במפעל הנתבעת, בתחזוק מכונות ומתן שירות ותמיכה החל מיום 8.8.04 ועד לאמצע חודש 1/06. התובע עבד על בסיס שכר שעתי ומשכורתו שולמה בהתאם לנקוב בתלושי השכר שצורפו לתיק. באשר לנסיבות הפסקת העבודה 5. מהעדויות עולה כי הרקע להפסקת עבודתו של התובע היה אי הסכמתה של הנתבעת לדרישת התובע לתשלום החזר הוצאות הנסיעה בסך של 400 ₪ לחודש, כפי שהעיד התובע: "אמרתי להם שאם לא יוסיפו לי לא אוכל להמשיך כי אני מפסיד". עמ' 1 לפרוט'). כפי שעולה מעדויות הצדדים הנתבעת דאגה באמצעות קבלן הסעות מכפר קאסם להסעה מאורגנת של עובדיה, לרבות התובע, מכפר קאסם, מקום מגוריו, לעבודה ובחזרה. עוד עולה מהעדויות, כי כחודשיים לפני תום תקופת העסקתו, הודיע התובע לנתבעת כי בכוונתו להעתיק את מקום מגוריו מכפר קאסם, ולהשתמש ברכבו הפרטי ולא בהסעה המאורגנת, לצורך הגעה לעבודה וממנה. לפיכך, ביקש התובע מן הנתבעת כי תשתתף במימון אחזקת/הוצאות הנסיעה ברכבו הפרטי, הוצאות שלכל הפחות הסתכמו, לטענתו, ב - 400 ₪. לאחר דין ודברים, אושר לתובע סכום של 200 ₪ ובהמשך אף הוצע לו סכום של 300 ₪ אולם התובע סרב ועמד על דרישתו, כאמור, לקבל 400 ₪ בגין הוצאות נסיעה ברכבו הפרטי, דרישה לה סירב מר הרמל. כפי שהעיד מר שטרן: "...נתתי לו העלאה של 20 ₪. לאחר כחודש חודשיים בערך הגיע אלי התובע ואמר ש - 200 ₪ לא מספיק והוא רוצה 400 ₪. כמובן שבעל הבית התנגד נחרצות. אם אתה נותן לאחד אתה צריך לתת לכולם. פניתי לתובע ואמרתי לו שנהיה אנשים הגיוניים ואוסיף לו 100 ₪ על ה - 200 ₪ וזה נראה הגון מאחר ואנחנו נותנים הסעות...כשבא התובע עשינו תיחשוב וזה היה תואם פחות או יותר כרטיס חופשי חודשי או אגד." עוד ציין מר שטרן כי לאחר שסרבה הנתבעת לדרישתו "יום למחרת התובע לא הגיע לעבודה. ואם הוא לא מגיע בבוקר המפעל עומד...אחרי כמה שעות הגיע על מדי א' ואמר שבא לקחת מכתב פיטורים." (ר' עמ' 3-5 לפרוטו') מר שטרן מסר בחקירתו הנגדית כי לכל אורך הדרך נקט התובע בגישה של דרישות ואיומים, וכי למעט העדכון הכללי שמסר לו התובע בדבר העתקת מקום מגוריו, לא נמסר לו כי התובע עובר לגור בטירה. לא זו אף זו, מר שטרן העיד כי במועד בו נודע לו כי התובע מתעתד להעתיק מקום מגוריו למקום אחר, ואף שעדין לא עבר בפועל, שולמה לו תוספת בגין הנסיעות, כפי שהסכימה עליה הנתבעת. (ר' עמ' 4 לפרוטו') 6. מר הרמל העיד כי באחד מן הימים פנה אליו התובע והדיעו כי רכש רכב פרטי ואין הוא מעוניין להשתשמש עוד בשירותי ההסעה של הנתבעת, ומאחר ועלות רכבו הפרטי עולה על זו הכרוכה בשימוש בשירותי ההסעה, "בא בדרישה נוספת להעלאה". עוד הבהיר מר הרמל סירובו לדרישת התובע בעדותו: "כיוון שכל העובדים קשורים קשרי חברות ומשפחה, היה לנו קושי אמיתי לפרוץ את השכר המקובל במפעל. זה היה גורם למרמור במשפחה שלו ובמפעל. אני לא רציתי לתת לו תוספת שכר. יפתח העריך את העבודה ושיכנע אותי כן לתת תוספת. אישרתי לו במקום 400 ₪ 300 ₪ מעבר למה שהיה צריך לקבל. התובע חזר לעבודה יום למחרת. ויפתח הגיע אלי לאחר מספר שעות ואמר שהתובע נעלם ואמר שניפגש בבית משפט....מדובר בתפקיד טכני והנזק היה אמיתי. " (ר' עמ' 5-6 לפרוט'ו) גם מר הרמל מסר בחקירתו הנגדית כי לא ידע להיכן העתיק התובע את מקום מגוריו, "הוא אמר שהוא מתרחק מהכפר. אני לא זוכר לאיזה מקום." 7. לטענת התובע, סירוב הנתבעת להיענות לדרישתו של התובע באשר להחזר הוצאות הנסיעה, מהווה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, אי מתן זכות המגיעה לתובע כדין ומשום אפלייתו לרעה ביחס ליתר העובדים. בנסיבות אלה, טוען התובע, סללה הנתבעת את דרכו אל מחוץ לכותלי המפעל ובכך הביאה למעשה להתפטרותו בדין פיטורים ובנסיבות המזכות אותו בתשלום פיצויי פיטורים. 8. סעיף 11(א) לחוק פיצוי פיטורים, התשכ"ג - 1963 קובע כדלקמן: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים." נפסק: "מתי תחשב הרעה כמוחשית? "כאשר הצר המעביד את צעדיו של העובד או הרע את תנאי עבודתו באופן מוחשי עד שלא השאיר בידו כל ברירה בלתי אם לנטוש את העבודה ולהתפטר" (ע"א 118/57 לזרוס נ' האחים ברנט את בוכרד בע"מ, פד"י יב 1613). ועוד נאמר כי: "ההרעה חייבת להיות רצינית עד אשר בית המשפט ייחס למעביד את הרצון להתפטר מן העובד...." (דב"ע נג/ 210-3 אהרון רביוב נ' נאקו שיווק בע"מ, פד"ע כז 514) על התובע מוטל הנטל להוכיח כי מצוי במסגרת הזכאים בחוק לפיצויי פיטורים, שכן, "...לצידו של הכלל שאין זכאות לפיצויי פיטורים במקרה של התפטרות, מספר סייגים...היוצרים פיקצייה משפטית של התפטרות בדין פיטורים. המשתית את טיעונו על חריג מן הכלל, עליו נטל הראיה שנתקיים בעניינו כל הדרוש לקיום החריג...מוטל על העובד להראות כי הנסיבות שהביאו להתפטרותו מזכות אותו לקבל פיצויי פיטורים" (ר' דב"ע מח/159-3 שלום נ' סובל שור ושות', פד"ע כ', 290, 294; דב"ע לג/3-58 האוניברסיטה העברית ירושלים נ' בתיה מינטל, פד"ע ח' 65) 9. אקדים ואומר כבר עתה, כי מן העדויות עולה כי הנתבעת הינה מעביד המודע לזכויות ולרווחת עובדיה. התובע אף אישר בעדותו כי הנתבעת תיגמלה אותו כיאות עבור עבודתו, כל אימת שהגיעה לו העלאה בשכר, ו/או עפ"י בקשתו. כל זאת, משום שהכירה בכישוריו ובטיב עבודתו. (ר' עמ' 2 לפרוטו' וכן עדות מר שטרן ומר הרמל לעניין זה בעמ' 3, 5 לפרוטו') זאת ועוד, אף שמר הרמל אישר כי על הנתבעת מוטלת החובה על פי דין לשלם לתובע החזר הוצאות נסיעה, הרי שלא הוכח ואף לא נטען כי בין הצדדים סוכם על שיעור החזר הוצאות מסויים, כך שניתן היה לומר שסירובה של הנתבעת להיענות לדרישתו "הדווקנית" של התובע לשלם לו החזר נסיעות בסך של 400 ₪ מהווה משום הרעה בתנאי העסקתו "המוסכמים". התובע לא טרח להמציא כל מסמך המאשר כי עבר לגור בטירה, או כל מסמך אחר המציין מהם מרחקי הנסיעה והעלויות הכרוכות כתוצאה מהעתקת מקום מגוריו, ולא עלה בידו להוכיח ולו בראשית ראיה כי החזר הנסיעות לו זכאי היה על פי דין היה גבוה מזה שנאותה הנתבעת לשלם לו. (300 ₪) כבר נפסק כי, עובד זכאי להחזר הוצאות נסיעה, כשהן מחושבות על פי עלות נסיעה ברכב ציבורי, גם שעה שהעובד משתמש ברכבו הפרטי. יחד עם זאת, נקבע כי עובד הזכאי להיות מוסע למקום עבודתו ברכב מעבידו, אך מעדיף, מנימוקיו הוא, שלא להיזקק לאותה הסעה, אינו זכאי להחזר הוצאות נסיעה. (דב"ע נו/46-3 רונית עילם נ' אטלס שירותי כ"א בע"מ, פד"ע ל 65) מר הרמל אישר, אומנם, בעדותו כי הנתבעת לא הפעילה שירותי הסעה מטירה, אולם, כאמור, לא עלה בידי התובע להוכיח בכל ראייה שהיא כי אכן עבר להתגורר בעיר זו ומהן העלויות הכרוכות בכך. בסעיף 4 להסכם הקיבוצי הכללי להחזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה במשק הפרטי, שהורחב בצו הרחבה והוחל על כלל עובדי המשק, בכפוף לסייגים מסויימים, נקבע כי "הוצאות נסיעה ייקבעו לפי מחיר מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מנוי חודשי מוזל ממקום מגורי העבוד למקום עבודתו, על יסוד כרטיס הנחה של מספר הנסיעות, אם קיים כרטיס כזה." בהקשר לכך נאמר, כי ניתן להוכיח מחירו של כרטיס חופשי חודשי באמצעות הגשת מכתב מחברת האוטובוסים (סע"ע נד/28-2 אהרון זילברשטיין נ' שמחה כהן, טרם פורסם) התובע יכול היה בנקל להמציא אישור מחברת תחבורה ציבורית זו או אחרת על מנת להוכיח הסכום הנתבע על ידו, וזאת לא עשה. 10. הלכה היא, כי מי שקובע את תנאי העבודה הוא המעביד וזאת נוכח הפררוגטיבה הניהולית המוקנית לו במקום העבודה ומכוחה לא ניתן לכפות על המעביד לשפר את תנאיו של העובד, ובלבד שהמדובר בהטבה שהינה מעבר לזכויות המוקנות עפ"י חוק. לפיכך נקבע, כי אי היענותו של מעביד לדרישות מצד עובד להטבות או לתנאים טובים יותר, ובכלל זה העלאה במשכורת וקידום לתפקיד אחר, אינם תנאים המונעים מן העובד המשך עבודתו ואין לראות בהתפטרות העובד על רקע אי היענות לדרישות אלו כפיטורים: "עובד המגיש תביעה אולטימטיבית למעבידו , לפיה תנאי להמשך עבודתו אצל המעביד הינו מילוי דרישות העובד , והמעביד דוחה דרישות אלה , יכול העובד לוותר על דרישותיו אלה ולהמשיך לעבוד באותם תנאים שעבד , ויכול הוא להמשיך לדבוק באותו אולטימטום , תוך לקיחת הסיכון שהמעביד יסכים שהעובד יממש את אותו אולטימטום. אין עובד יכול להלין על מעביד במקרה זה כאשר המעביד מקבל את האיום האולטימטיבי כפשוטו אינו מתנגד לכך שהעובד אכן יממש את "איומו" ויפרוש". (ר' תב"ע מא/1874-3 נעמי גליק נ' דוד מרגלית, פד"ע יד(3) קכז) 11. משלא עלה בידי התובע להוכיח כי אי היענות הנתבעת לדרישתו לשלם לו החזר הוצאות חודשי בסך של 400 ₪ מהווה משום פגיעה בזכויות המוקנות לו על פי דין, אין לומר אלא כי טענתו בדבר הרעת תנאים מוחשית לא הוכחה כלל ועיקר. לא זו אף זו, אף טענתו כי "הופלה" ביחס ליתר העובדים נטענה בעלמא ולא נמצאה כל תשתית ראייתית לביסוסה. אשר על כן, דין התביעה לפיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת להידחות. בנסיבות אלה, ולאור האמור בסעיף 10 לעיל, נדחית בזאת גם תביעת התובע לתשלום החזר הוצאות נסיעה עבור חודש 1/06. אשר לקיזוז תמורת ההודעה המוקדמת ממשכורת חודש 1/06 12. על פי סעיף 2 (ב) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות, התשס"א - 2001 (להלן - חוק הודעה מוקדמת) נדרש עובד המבקש להתפטר מעבודתו, ליתן למעביד הודעה מוקדמת על התפטרותו, ובאם לא עשה כן, ישלם העובד למעבידו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת (סעיף 7 ב' לחוק הודעה מוקדמת). 13. מר הרמל אישר כי הנתבעת ניכתה ממשכורת חודש 1/06 הסכום בגין 17 ימי עבודה (ר' עמ' 6 לפרוטו'), וזאת נוכח סירובו של התובע לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת, כפי שהעיד על כך מר שטרן. מר שטרן מסר בעדותו כי שוחח עם התובע וביקש ממנו כי יתן לו שהות של שבועיים על מנת שיוכל למצוא לו מחליף וכי ציין בפניו באותו מעמד כי כל הזכויות המגיעות לו ישולמו לו כדין. "אמרתי שאני לא מפטר אותו, ולהיפך אני רוצה אותו בשבועיים הקרובים. מאז לא שמעתי ממנו." (ר' עמ' 4 לפרוטו') עדות זו לא עלה בידי התובע לסתור. 14. לאור האמור, ונוכח הוראות חוק הודעה מוקדמת, הרי שרשאית היתה הנתבעת לנכות משכרו של התובע "חובו" כלפיה בגין אי מתן הודעה מוקדמת כדין. אשר לשיעור הניכוי - בהתאם להוראות סעיף 4 (2) לחוק הודעה מוקדמת ובהתייחס לתקופת עבודתו של התובע (17 חודשים), זכאית היתה הנתבעת להודעה מוקדמת בת 17 יום ועל כן, הניכוי שביצעה הנתבעת ממשכורתו של התובע נעשה כדין. 15. סיכומם של דברים - התביעה נדחית על כל רכיביה. 16. התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסך של 2,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪ בצירוף מע"מ צמודים כדין מהיום. דמי נסיעההתפטרות