בית הדין האזורי קבע, כי "החלטת התובע לא להגיע לעבודתו בנתבעת במהלך מלחמת לבנון השנייה לא נבעה בשל המצב הביטחוני בצפון, אלא בשל כעסו על דברי ראש העיר בשיחתם הטלפונית מיום 15.7.06". בית הדין הוסיף וקבע, כי במקרה זה, אין תחולה לחוק, וכי יש לראות בהתנהגותו של העובד כהתפטרות, ואף כהפרת חוזה העבודה מצידו. על בסיס מסקנה זו, נדחתה חלקה הארי של התביעה. להלן פסק דין בנושא התפטרות בגלל מצב בטחוני: פסק דין הנשיא סטיב אדלר לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו בה נדחתה ברובה תביעת המערער (להלן: העובד) לקבלת תשלומים שונים המגיעים לו, לטענתו, מכוח תקופת עבודתו במשיבה (להלן: העירייה) וסיומה. העובדות - 2. להלן תמצית מן העובדות, כפי העולה מפסק הדין שבערעור. העובד החל לעבוד בעירייה ביום 8.5.2006, כסמנכ"ל לפרויקטים בקידום העיר, וזאת על פי "חוזה בכירים" לתקופה קצובה, וזאת בכפוף לקבלת האישורים הנדרשים. ביום 12.7.2006, החלה בצפון מלחמה אשר לימים נודעה בכינויה "מלחמת לבנון השנייה", אשר כללה ירי טילים על יישובי הצפון במדינת ישראל. בבוקרו של אותו יום, היה העובד בפגישה בירושלים יחד עם ראש העיר ושר התמ"ת, אשר בסיומה נסע עם נציגי העירייה חזרה צפונה. באותו ערב, נערכה ישיבת חירום בעירייה, בה השתתף העובד, ובה נדון המצב אליו נקלע היישוב עקב האירועים האמורים. למחרת, 13.7.2006, העובד לא התייצב לעבודתו, מבלי שנתן הודעה על כך. רק בשעות הערב הצליח מנכ"ל העירייה ליצור עמו קשר, ולבקש כי יכין נייר עמדה לפגישה שהיתה צפויה להתקיים למחרת היום עם מנכ"ל משרד ראש הממשלה. למחרת, יום שישי ה-14.7.2006, השתתף העובד בפגישה רבת משתתפים בנהריה, בנוכחות מנכ"ל משרד ראש הממשלה וראשי רשויות מקומיות בצפון. מיד לאחר פגישה זו, נסע העובד עם משפחתו לתל אביב, ולא שב לאזור הצפון עד לאחר המלחמה, כפי האמור להלן. 3. למחרת, 15.7.2006, מוצאי שבת, התקשר מנכ"ל העירייה לעובד וביקש כי יגיע לפגישה דחופה העתידה להתקיים בעירייה בבוקר היום שלמחרת. העובד הודיע כי טרם הספיק להתארגן עם משפחתו בבית מלון בתל-אביב, ועל כן אין באפשרותו להגיע. בעקבות זאת, התקשר אליו ראש העיר - מר שלמה בוחבוט, ושב וביקש אותו להגיע לפגישה. העובד הבהיר גם לראש העיר כי אין באפשרותו להגיע נוכח מחוייבותו למשפחתו, וכי יש בכוונתו להגיע לעירייה רק באמצע אותו שבוע. ראש העיר הביע את כעסו ומורת רוחו. לטענת העובד הוא נעלב מדברי ראש העיר והם אשר הביאו אותו להחליט שלא להופיע לעירייה בטרם תתקיים שיחה "בטון אחר וברוח מפוייסת" עם ראש העיר. ביום 21.7.2006 התבקש העובד להשיב את רכבו שניתן לו מטעם העירייה, ולמחרת היום השיב את המפתחות לרכב באמצעות קרוב משפחתו. העובד שב למקום מגוריו בעיר נהריה רק עם תום המלחמה, ביום 14.8.2006. 4. ביום 16.8.2006 שוחח העובד עם מזכירתו, במטרה לברר את עניין החזרת הרכב שהושב לידיו, וזאת על מנת שיגיע לעבודה. מזכירתו הבהירה כי עליו להמתין למכתב הנמצא בדרך אליו. המכתב מאת ראש העיר, הנושא את התאריך 30.7.2006, הגיע ביום 20.8.2006 ובו הודיע לו ראש העיר, כי עקב אי הגעתו לעבודה בשעת חירום הוא רואה אותו כמי שהתפטר מתפקידו. ביום 30.8.2006 השיב העובד במכתב לראש העיר כי הוא מעולם לא התפטר מתפקידו, וכי הפסקת עבודתו אינה כדין. מכתבו של העובד לא נענה. ביום 1.11.2006 עתר העובד לבית הדין האזורי לעבודה בתביעה לקבל תשלומים שונים המגיעים לו, לטענתו, מכוח הקבוע בחוק הגנה על עובדים בשעת חירום, התשס"ו-2006 (להלן: חוק הגנה על עובדים בשעת חירום או החוק), ועל בסיס חוזה העבודה שבין הצדדים, לרבות הפרשי שכר, פיצויי הלנת שכר, פיצוי בגין הפרת חוזה ועוגמת נפש. סכום תביעתו הכולל הועמד על סך של כ-100,000 ש"ח. הכרעת בית הדין האזורי 5. בית הדין האזורי קבע, כי "החלטת התובע לא להגיע לעבודתו בנתבעת במהלך מלחמת לבנון השנייה לא נבעה בשל המצב הביטחוני בצפון, אלא בשל כעסו על דברי ראש העיר בשיחתם הטלפונית מיום 15.7.06". בית הדין הוסיף וקבע, כי במקרה זה, אין תחולה לחוק, וכי יש לראות בהתנהגותו של העובד כהתפטרות, ואף כהפרת חוזה העבודה מצידו. על בסיס מסקנה זו, נדחתה חלקה הארי של התביעה. חלק התביעה שהתקבלה נגע לתשלום קצובת נסיעות בגין מספר ימים בחודש מאי 2006, בסך 192 ש"ח. עם זאת, בית הדין לא פסק הוצאות למי מהצדדים. טענות הצדדים בערעור 6. את עיקר ערעורו שלפנינו הפנה העובד כנגד יישום בית הדין האזורי את חוק הגנה על עובדים בשעת חירום לנסיבות המקרה. לטענתו, החוק חל עליו, וכן דחיית תביעתו נעשתה על בסיס נימוק שלא הובא על ידי העירייה בכתב הגנתה, ושב והציג את נימוקיו להיעדרו מעבודתו. מנגד, תמכה העירייה בפסק הדין האזורי מטעמיו, והדגישה כי חשיבות החלתו של החוק על עובדים שנבצר מהם להגיע לעבודתם עקב המצב שנוצר, ולא להחילו על העובד אשר היה יכול להגיע לעבודתו, ואף היה יכול לבצע אותה גם ממקום מושבו באותה תקופה בתל אביב. דיון והכרעה תחולתו של חוק הגנה על עובדים - 7. בשנת 2003, נחקק חוק הגנה על עובדים בשעת חירום (הוראת שעה), התשס"ג-2003, אשר עמד בתוקפו עד ליום 31.12.2003. זאת, על רקע חשש ביטחוני שהיה קיים באותה תקופה להכרזה על מצב מיוחד העורף לפי חוק ההתגוננות האזרחית, התשי"א-1951, ובגינו ייאלצו עובדים רבים להיעדר ממקום עבודתם. הרשות המחוקקת סברה, כי מן הראוי לקבוע הסדר של קבע, הדומה להסדר שנקבע בהוראת השעה. הסדר זה בא לידי ביטוי בחוק ההגנה על עובדים בשעת חירום, התשס"ו-2006. בדברי ההסבר לחוק נאמר כדלקמן: "החוק המוצע קובע כי אין לפטר עובד במצב שבו נבצר ממנו להגיע לעבודה בשל הוראות לפי חוק ההתגוננות האזרחית, בעת הכרזה על מצב מיוחד בעורף או בשעת התקפה..." [ההדגשה שלי, ס.א.] סעיף 2(א) לחוק קובע כדלקמן: "לא יפטר מעביד עובד בשל היעדרותו מהעבודה או אי-ביצוע העבודה, מחמת הוראה שניתנה בשעת התקפה לפי סעיף 9(ג) לחוק ההתגוננות האזרחית, או הוראה שניתנה בעת מצב מיוחד בעורף לפי סעיף 9ד(א) לחוק האמור, אשר בשלה נמנע מן העובד להתייצב לעבודתו או לבצעה, לפי הענין, ולענין אדם עם מוגבלות - לרבות בשל מוגבלותו." [ההדגשות שלי, ס.א.] לעניין סעיף זה, נאמר בדברי ההסבר כי "הסעיף המוצע בא להגן על עובד שנבצר ממנו להתייצב לעבודתו...ולאסור על פיטוריו בשל כך". הן מדברי ההסבר, והן מלשון החוק, עולה בבירור כי כוונת המחוקק היתה לפרוש הגנה על עובדים אשר מפאת המצב, שאינו נתון לשליטתם, נבצר מהם להגיע למקום עבודתם או לבצעה. 8. במקרה שלפנינו, על פי העובדות שנקבעו על ידי בית הדין האזורי, ושעיקרן אינן שנויות במחלוקת, העובד יכול היה להגיע לעבודתו, אך בחר שלא לעשות כן, עקב היעלבותו מדבריו של ראש העיר ורצונו בקבלת התנצלות ממנו. ויותר מכך, העובד אף יכול היה לפעול במסגרת תפקידו גם ממרכז הארץ, אך הוא לא יצר קשר עם מי מהגורמים בעירייה בכל תקופת המלחמה. די בכך כדי לקבוע כי ההגנה המוקנית בחוק אינה חלה על העובד, שכן סיום עבודתו לא נבע בשל העדרותו מהעבודה או בשל אי ביצוע העבודה "מחמת הוראה שניתנה בשעת התקפה...או הוראה שניתנה בעת מצב מיוחד בעורף", אלא מטעם אחר שיסודו במערכת יחסיו של העובד עם ראש העיר. 9. על כן, אנו דוחים את ערעור העובד בכל הנוגע להפרשי שכר לחודשים יולי ואוגוסט. העובד לא עבד בפועל החל מיום 16.7.2006, וזאת על פי החלטתו החד צדדית, בלא לקבל את אישור הממונים עליו. כעולה מהחומר שלפנינו, העובד קיבל שכר עד לסוף חודש יולי, על אף שבפועל הוא לא עבד מחצית מחודש זה, ועל כן אין הוא זכאי לשכר נוסף מעבר לסכום שהגיע לו. פיטורים או התפטרות? 10. עוד בראשית ימיו של בית הדין לעבודה, נקבע כי את השאלה האם העובד התפטר מתפקידו או פוטר ממנו, יש לבחון על יסוד מכלול הנסיבות ובחינת התמונה בכללותה. על כך, אמר בית דין זה בעבר כדלקמן: "אין עובד יכול להעמיד עצמו במצב של מפוטר על ידי כך שיודיע למעבידו כי אם לא ינהג כלפיו בדרך מסוימת יראה את המעביד כמי שפיטרו מהעבודה, ואין מעביד יכול להעמיד עובד במצב של מי שמתפטר מהעבודה על ידי כך שיודיע לעובד כי אם לא ינהג בדרך מסוימת, יראוהו כמתפטר העבודה. מעשיו של המפטר קובעים אם הוא פיטר, ומעשיו של המתפטר קובעים אם הוא התפטר; כיצד 'יראוהו' הצד השני או כיצד 'ייחשב' בעיניו של הצד השני, הוא חסר משמעות ונפקות." האבחנה בין מקרה שבו היעדרות מעבודה תהווה הפרת חוזה עבודה או הפרת משמעת לבין מקרה שבו היעדרות תחשב כזניחת העבודה והתפטרות, אינה פשוטה ותלויה בכלל נסיבות המקרה. במקרה שלפנינו, אפשר בהחלט לראות את עזיבת העובד את תפקידו, חרף פניות הממונים עליו להגיע, וכן השבת רכבו למעסיקה - כפעולות המעידות על כוונתו להתפטר מתפקידו. כך פירשה העירייה את התנהגותו של העובד. אולם, כאמור, אין בפרשנות התנהוגתו על ידי העירייה כדי ליצור מעשה של התפטרות מצד העובד. מכלול נסיבות המקרה מצביעות דווקא כי העובד פעל בתקופת המלחמה מתוך מטרה לעצב את מערכת יחסיו עם ראש העיר כפי הבנתו, וזאת מתוך מטרה וציפייה להמשיך ולהיות מועסק בתפקידו. מסקנה זו משתלבת עם קביעת בית הדין האזורי כי ניתוק הקשר עם העירייה נבע "בשל כעסו על דברי ראש העיר בשיחתם הטלפונית מיום 15.7.06". 12. בנסיבות הללו יש לפרש את מהלכי העירייה כלפי העובד כפיטוריו. לאחר השיחות שנערכו עם ראש העיר והמנכ"ל, בהן סירב העובד להגיע לעבודתו, לא פנה אליו עוד אף גורם מהעירייה בענייני עבודה פרט לדרישה להשיב את הרכב שניתן לו מכוח חוזה העבודה. לאחר המלחמה, כאשר העובד פנה מיוזמתו לעירייה, נאמר לו להמתין למכתב המצוי בדרכו אליו, אשר הלכה למעשה, מהווה מכתב סיום העסקה. בנסיבות אלו, אנו סבורים כי יש לפרש את התנהלות הצדדים כפיטורים אשר באו עקב הפרה יסודית של חוזה העבודה על ידי העובד. הנהלת העיריה הגיעה למסקנה, כי אין להמשיך ולהעסיקו בתפקידו הבכיר בעירייה בשל התנהלותו בתקופת המלחמה, נוכח הפרת חוזה העבודה שהתבטאה בהיעלמותו ממקום עבודתו, בלא לקבל את אישור הממונים עליו, ואף מבלי לספק הסבר ולנסות ליישב את ההדורים. 13. דמי הודעה מוקדמת ופיצוי בגין העדר שימוע - העובד טען, כי זכאי לתשלום בגין הודעה מוקדמת ופיצוי בגין העדר שימוע. לאור תקופת עבודתו הקצרה מדובר בימים ספורים של הודעה מוקדמת. מששכרו שולם לו עד לסוף חודש יולי, על אף שלא עבד כמחצית מחודש זה, אין לחייב את העירייה לשלם סכום נוסף כדמי הודעה מוקדמת, אלא יש יש לראות בתשלום העודף כתשלום אשר כלל סכום זה. אשר להעדר שימוע, אכן יש להודיע לעובד באופן רשמי על כוונה להפסיק את העסקתו, תוך פירוט הנימוקים לכך ולאפשר לו להשמיע את טענתיו. אולם, בנסיבות המיוחדות של המקרה הגענו למסקנה שאין לפסוק פיצוי כספי בגין העדר השימוע וניתן לראות בתשלום העודף ששולם לו כאמור לעיל, כסכום הכולל פיצוי גם בגין אי קיום השימוע. זאת, בייחוד נוכח העובדה שפיטורי העובד באו בעקבות הפרה יסודית ברורה ונמשכת של חוזה עבודה על ידו, תוך שלא נעשה כל ניסיון מצדו ליצור קשר עם הממונים עליו במטרה ליישב את ההדורים בינו לבין ראש העיר. זאת, בנוסף ובמצטבר לתקופת עבודתו הקצרה ביותר בעירייה, אשר אף לא הגיעה לכדי שלושה חודשים. 14. הוצאות משפט - בבית הדין האזורי נדחו מרבית רכיבי תביעתו של העובד, פרט לרכיב התביעה שעניינו בהפרשי קצובת נסיעה לחודש מאי 2006, בסכום של 192 ש"ח, המהווים פחות ממחצית האחוז מסכום תביעתו הכולל. בסיפא לפסק דינו, קבע בית הדין האזורי כי כל צד יישא בהוצאותיו. בהתחשב בדחיית רוב סכום התביעה, אנו סבורים כי מן הראוי היה להטיל הוצאות משפט על העובד בערכאה הדיונית. כמו כן, גם בערעור שלפנינו, נדחו רוב רובן של טענות העובד, וכל שנקבע הוא כי העובד פוטר, ועל כן קמה זכאותו לתמורת הודעה מוקדמת של מספר ימי עבודה, אשר בפועל שולמה לו במשכורת חודש יולי. נוכח העדר פסיקת הוצאות משפט בערכאה הדיונית, ונוכח דחיית מרבית טיעוניו של העובד בערעור שלפנינו, אנו סבורים כי יש לפסוק לחובתו הוצאות משפט בגין דחיית מרבית רכיבי הערעור. 15. סוף דבר - הערעור נדחה. העובד ישלם לעיריה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 5,000 בתוספת מע"מ. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום בפועל. התפטרות