זכויות עובדי שטחים

מהם זכויות עובדי שטחים ? המצב המשפטי החל באזור יהודה ושומרון הובא בפסק דינו של בית הדין הארצי בע"ע 300050/80 המועצה המקומית גבעת זאב ואח' נ' מחמוד מוחמד ואח', עבודה ארצי לג (1) 37), בו נקבע כי חוקי מדינת ישראל חלים בתחומי הריבונות של מדינת ישראל ובהם בלבד, אלא אם נקבע אחרת במפורש בדבר חקיקה או מכוחו. על כן, הדין הישראלי איננו חל באזור יהודה ושומרון ככתבו וכלשונו, אלא מוחלת בו תשתית המורכבת מן הרובד של הדין הירדני, ומצווים שהוציא המפקד הצבאי מתוקף הסמכות שהוקנתה לו על פי כללי המשפט הבינלאומיים. בין דיני העבודה החלים באזור יהודה ושומרון ובין משפט העבודה הישראלי אין זהות מלאה, ואולם קיים ביניהן דמיון מסוים, וכן נפסק, כי על המעסיק הפרטי לפעול כלפי עובדיו בתום לב, ולהימנע מהפלייתם של עובדי אזור יהודה ושומרון בזכויות המשתלמות להם ביחס לעובדים הישראלים: "אשר למעסיק פרטי אף על פי שאין הוא כפוף לכללי משפט המנהלי, גם הוא חייב לפעול בכלל וכלפי עובדיו בהגינות ובתום לב. חובת תום הלב מחייבת אותו לנהוג כלפיהם בשוויון ,עקרון שתחולתו מתחייבת גם מכוח תקנת הציבור. טענת הפלייה פסולה של עובדים כלפי מעסיק פרטי - ככל שהיא קיימת - מן הראוי לה שתיבחן לגופה, בהתייחס לכל זכות נטענת בנפרד" (ראה פסק 44 לפסק הדין בעניין גבעת זאב) בהתאם להלכה הפסוקה, ההכרעה בשאלת זכאות עובד מאזור יהודה ושומרון לפיצויי פיטורים, בנסיבות שבהן נגרמה הפסקה העבדה בעקבות אי חידוש רישיון העבודה בישראל, תיגזר מהתשובה לשאלה מי הגורם אשר לא עשה את המוטל עליו במטרה לחדש את הרישיון. בהתאם לכך נקבע כי ניתן לראות בהפסקת עבודתו של עובד באזור יהודה ושומרון הפסקה שהינה ביוזמת המעביד, אפילו לא הובעה באמירה אלא במעשה או במחדל, על יסוד התנהגותושל המעביד ומאמציו להשיב את העובד לעבודה, לאחר שנוצרה אפשרות להעסיקו מחדש (דב"ע נז/3-32 יונס מוחמד רוחמי נ' פלקו בע"מ, פד"ע לא (1998) עמ' 250). להלן פסק דין בנושא זכויות עובדי שטחים: פסק דין 1. התובע, תושב חארס שבאזור יהודה ושומרון (להלן-האזור), עבד במפעל הנתבעת החל מאמצע שנת 1997 ועד לחודש מרץ 2001, עת בוטל רישיון העבודה על ידי רשויות הביטחון. 2. הנתבעת הינה חברה פרטית למוצרי אלקטרוניקה הרשומה בישראל, אשר לה מפעל באזור, ושהעסיקה את התובע כארבע שנים בשכר של 18 ₪ לשעת עבודה. 3. טענות הצדדים 3.1 התובע טוען כי, בסמוך לסוף חודש מרץ 2001, הודיעה לו הנתבעת על סיום עבודתו בשירותה בשל ביטול רישיון העבודה, וזאת על אף שאין לתובע כל עבר בטחוני או פלילי המונע את כניסתו למקום העבודה. לטענת התובע, לא עשתה הנתבעת די על מנת לחדש את רישיון עבודתו ולפיכך פיטרה למעשה אותו ועליה לשלם לו פיצויי פיטורין בסך 13,113 ₪, דמי הודעה מוקדמת בסך 3,348 ₪, דמי הבראה בסך 4,212 ₪ ודמי חגים בסך 2,592 ₪. 3.2 הנתבעת טוענת כי לא פיטרה את התובע, וכי פנתה לרשויות המוסמכות בבקשה לקבל עבור התובע היתר כניסה ועבודה לישראל, שכן הייתה מעוניינת בהמשך העסקתו, אך בקשתה סורבה ולכן לא נתאפשר לה להמשיך ולהעסיקו. משבוטלו הכרטיס המגנטי ורישיון העבודה התקף על ידי רשויות הביטחון ולאחר שניסיונותיה לחדש את ההיתר לא צלחו המליצה הנתבעת לתובע לפנות לעורך דין. עוד טוענת הנתבעת, כי הדין החל באזור הוא הדין הירדני ועל כן לא מגיעים לתובע דמי חגים אותם תבע, ועל אף זאת שילמה לו הנתבעת דמי חגים בשנתיים הראשונות לעבודתו. 4. בדיון ההוכחות שהתקיים בפני העיד התובע, ומטעם הנתבעת העיד מנכ"ל הנתבעת, מר קובי עדן. 5. המסגרת הנורמטיבית 5.1 המצב המשפטי החל באזור יהודה ושומרון (להלן - האזור), הובא בפסק דינו של בית הדין הארצי בע"ע 300050/80 המועצה המקומית גבעת זאב ואח' נ' מחמוד מוחמד ואח', עבודה ארצי לג (1) 37), בו נקבע כי חוקי מדינת ישראל חלים בתחומי הריבונות של מדינת ישראל ובהם בלבד, אלא אם נקבע אחרת במפורש בדבר חקיקה או מכוחו. על כן, הדין הישראלי איננו חל באזור ככתבו וכלשונו, אלא מוחלת בו תשתית המורכבת מן הרובד של הדין הירדני, ומצווים שהוציא המפקד הצבאי מתוקף הסמכות שהוקנתה לו על פי כללי המשפט הבינלאומיים. 5.2 בין דיני העבודה החלים באזור ובין משפט העבודה הישראלי אין זהות מלאה, ואולם קיים ביניהן דמיון מסוים, וכן נפסק, כי על המעסיק הפרטי לפעול כלפי עובדיו בתום לב, ולהימנע מהפלייתם של עובדי האזור בזכויות המשתלמות להם ביחס לעובדים הישראלים: "אשר למעסיק פרטי אף על פי שאין הוא כפוף לכללי משפט המנהלי, גם הוא חייב לפעול בכלל וכלפי עובדיו בהגינות ובתום לב. חובת תום הלב מחייבת אותו לנהוג כלפיהם בשוויון ,עקרון שתחולתו מתחייבת גם מכוח תקנת הציבור. טענת הפלייה פסולה של עובדים כלפי מעסיק פרטי - ככל שהיא קיימת - מן הראוי לה שתיבחן לגופה, בהתייחס לכל זכות נטענת בנפרד" (ראה פסק 44 לפסק הדין בעניין גבעת זאב) 5.3 בהתאם להלכה הפסוקה, ההכרעה בשאלת זכאות עובד מהאזור לפיצויי פיטורים, בנסיבות שבהן נגרמה הפסקה העבדה בעקבות אי חידוש רישיון העבודה בישראל, תיגזר מהתשובה לשאלה מי הגורם אשר לא עשה את המוטל עליו במטרה לחדש את הרישיון. בהתאם לכך נקבע כי ניתן לראות בהפסקת עבודתו של עובד באזור הפסקה שהינה ביוזמת המעביד, אפילו לא הובעה באמירה אלא במעשה או במחדל, על יסוד התנהגותושל המעביד ומאמציו להשיב את העובד לעבודה, לאחר שנוצרה אפשרות להעסיקו מחדש (דב"ע נז/3-32 יונס מוחמד רוחמי נ' פלקו בע"מ, פד"ע לא (1998) עמ' 250). 6. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בתצהירים ובראיות שהובאו בפני, ולאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, הגעתי לכדי מסקנה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח את טענתו כי פוטר על ידי הנתבעת אשר נמנעה מלחדש עבורו את רישיון העבודה בישראל. למסקנה זו הגעתי על יסוד הממצאים הבאים: 6.1 ביום 14.3.2001 קיבלה הנתבעת את ההודעה מהמנהל האזרחי לאזור ביו"ש לפיה מנוע התובע מלקבל חידוש לרישיון העבודה. ביום המחרת פנתה הנתבעת למדור הפיקוח על מנת לברר את הסיבה להגדרת העובד כמנוע ולבדוק כיצד ניתן לפעול לשינוי ההגדרה (נספח ג' לכתב ההגנה): הנדון: אישור כניסה לישראל - עדנאן חיר ת.ז. X קיבלנו אתמול מהמנהל האזרחי לאזור יו"ש - מתאם תעסוקה הודעה כי העובד שבנדון אינו יכול לקבל אישור תעסוקה שכן הוא מוגדר "מנוע" מאחר ובעבר אירע מקרה דומה בגין אותו עובד הננו פונים אליכם, בהסכמתו (מצורף אישור) לקבלת מידע מורחב יותר בהקשר ובמגמה לברר סיבת הגדרתו כ"מנוע" והאם ניתן לפעול במגמה לשנות הגדרה זאת. נודה על קבלת תשובתכם בהקדם, שכן היעדר העובד פוגם בסדרי העבודה של מפעלנו. 6.2 הסמכות לאי חידוש רישיון העבודה של התובע מצויה בידי שירות הביטחון הכללי, והוא זה אשר קבע והגדיר את מעמדו של התובע באופן שמנע מהנתבעת את האפשרות החוקית להמשיך ולהעסיקו. התובע טען בחקירתו, כי יש והמעסיק מצליח בכל זאת לקבל אישור לעובדים מנועים לאחר פנייה למנהל האזרחי: "כל האנשים שהיה להם ככה, בעל הבית שלהם, אם צריך אותו בעבודה, הלכו ודיברו ועשו להם אישור להיכנס ולקחו אישורים וכולם עובדים." (עמ' 4 לפר', שורות 20-21). 6.3 טענת התובע נטענה בהקשר זה בעלמא, והתובע לא הצביע על עובדים אחרים במצבו שהנתבעת פעלה להשיג עבורם רישיון עבודה לאחר שזה בוטל על ידי שירות הביטחון. אעיר כי אין רלוונטיות לטענותיו הכלליות של התובע, לפיהן, יש ועולה בידי המעביד להשיג רישיון עבודה עבור חלק מן העובדים, ובוודאי שאין בכך כדי לבסס את טענתו כי משלא עלה בידי הנתבעת לחדש את רישיון עבודה עבורו, יש לראות בנתבעת כאחראית לפיטוריו במחדל. 6.4 התובע הודה בחקירתו כי אף הוא פעל לצורך הסרת המניעה, ושכר לצורך כך את שירותיו של עורך דין על מנת לטפל בקבלת רישיון העבודה, אך עורך דינו הודיע לו כי אינו יכול לפעול להסרת המניעה (עמ' 4 לפר', שורות 10-13): ש. אבל אתה לא נותנים לך להיכנס, לא מסבירים לך למה, וזה חשוב לך להיכנס, כי אתה רוצה לעבוד, לא פנית, לא הגשת מכתב ערעור, לא פנית לעורך דין, לא הגשת הליך משפטי, עשית משהו, אמרו לך מנוע, הלכת מהחלון וזהו, הלכת הביתה? ת. אני הלכתי אבל דיברתי עם עורך דין, הוא אמר בזמן הזה, הרוב של האנשים מנועים ואנחנו לא יכולים לעזור. 6.5 התובע הודה גם כי הנתבעת מצידה מוכנה הייתה להמשיך ולהעסיקו במידה ויוציא אישור ורישיון עבודה תקף: "הם אמרו לי שלא מגיע לך אישור, לך תעשה אישור ותחזור" (עמ' 5 לפר', שורה 21), ובהמשך: "הם אמרו לי שאנחנו לא יכולים להחזיק אותך יותר בגלל שלא היה לי רשיון" (עמ' 5 שורות 23-24). אישור כאמור לא הוציא התובע. בחקירתו של התובע התברר כי לאחר שנדחתה הבקשה להאריך את רישיון עבודתו, החל התובע לעבוד במקום עבודה אחר, ללא רישיון עבודה ולאחר מכן החל לעבוד באזור כנהג מונית (עמ' 2 לפר', שורה 10; עמ' 7 לפר' שורות 13-26). 6.6 סיכומם של דברים, הוכח בפני כי הנתבעת פנתה למנהל האזרחי לצורך קבלת הארכת רישיון העבודה של התובע, וכי משהובהר לה כי התובע מנוע מלקבל רישיון פנתה למטה הארצי בבקשה לבחון את האפשרות להסרת המניעה, הרי שנקטה באמצעים העומד לרשותה במסגרת החוק. התובע לעומתה, לא נקט בפעולה ממשית כלשהי לבירור הסיבה להיותו מנוע, והוא אף לא הציג בפנינו את הנימוק למניעות שהטילו עליו שירותי הביטחון. 6.7 מהטעמים המנויים לעיל שוכנעתי כי התובעת נקטה בצעדים הדרושים לצורך השבת התובע לעבודה, וכי הלכה למעשה, עד למועד זה לא נוצרה כל אפשרות להעסיקו מחדש ברישיון. 6.8 לפיכך הריני קובעת כי דין התביעה לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת להידחות. 6.9 דמי הבראה החוק הירדני אינו מקנה לעובד דמי הבראה, והתובע ממילא לא הביא כל ראייה לתמוך בתביעתו לתשלום כאמור מכוח חוק זה. בהיעדר חקיקה, צו הרחבה או הסכם קיבוצי שיש בהם כדי להטיל חובה על תשלום דמי הבראה, נדחית בזאת תביעת התובע לתשלום דמי הבראה . 6.10 דמי חגים אין מחלוקת כי הנתבעת שילמה לתובע דמי חגים בגין כמחצית מן התקופה. בנסיבות אלה, ובשים לב לכך שהנתבעת העסיקה את התובע לצד עשרות עובדים ישראלים במפעל, ושילמה לו דמי חג באופן חלקי, הרי שבכך הודתה בזכאותו לדמי חג. התנהגות הנתבעת בהקשר זה עשויה ללמד על קיומו של נוהג מפעלי לתשלום דמי חג, ועל כן שלילת יתרת תשלום דמי החג, מהווה הפרת תנאי מכללא בחוזה עבודה, מלבד היותה הפלייה לרעה והתנהגות בחוסר תום לב. למעלה מהדרוש יוער כי תשלום דמי החג עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 41 (2) לחוק הירדני, הקובע כי ימי שבתון בהם נסגר המפעל נחשבים ימי עבודה שמגיע שכר עבורם. משהודתה הנתבעת בהתנהגות בחבותה לשלם דמי חגים, הרי שאין מנוס מלחייבה לשלם לתובע דמי חגים בגין תשעה ימי חג במהלך כל אחת מן השנתיים בהן נמנעה הנתבעת מלשלם את דמי החג, ובסך הכל 2,592 ₪. 7. סוף דבר 7.1 התביעה לפיצויי פיטורים, לדמי הודעה מוקדמת ולדמי הבראה נדחית בזאת. 7.2 התביעה לדמי חגים מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין סכום של 2,592 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. 7.3 היות וחלקה הארי של התביעה נדחה ורק חלקה המזערי התקבל, לא מצאתי מקום להורות על פסיקת הוצאות משפט בנסיבות העניין. עובדי שטחים / פלסטיניםזכויות עובדים