זכות הטיעון במגזר הציבורי

הלכה פסוקה היא, כי זכות הטיעון הינה זכות יסודית ובסיסית הקנויה לעובד במסגרת יחסי העבודה בינו לבין מעסיקו. זכות הטיעון עומדת לעובד במלוא הדרה, כלפי המעסיק הפרטי, בה במידה שעומדת היא לו כלפי המעסיק הציבורי וכלפי המעסיק הדו-מהותי. קביעתו של בית הדין, לפיה ניתן היה להפתיע את המערער במסגרת הבירור הראשוני שנעשה עמו, אינה מתיישבת עם ההלכה הפסוקה, בה נקבע כי על המעסיק לפרט בפני העובד טענות שיש בהן כדי להכריע בגורלו, באופן שהעובד ידע לאילו טענות להשיב ולהתייחס בבואו לממש את זכות הטיעון. וכבר ציינתי בעניין גוטרמן: "זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך גיסא מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו. כך דרך כלל. על אחת כמה וכמה כאשר המעסיק מייחס לעובד עבירת משמעת חמורה, או עבירה של גניבה. במקרים כגון אלה, עלולות להיגזר על העובד סנקציות חמורות ביותר, עד כדי שלילת זכותו לפצויי פיטורים, בנוסף לפגיעה בשמו הטוב ובעתידו התעסוקתי. על כן, לא יכסה המעסיק מפני העובד את החשדות המיוחסים לו, אלא ישטח אותם בפני העובד, באופן שיהא בידיו להפריכן, או לשכנע את מעסיקו, כי אין ממש באותם חשדות, כולם או מקצתם. צוין כי שגה בית הדין האזורי בכך שגרס, כי זכות הטיעון של עובד המועסק על ידי מעסיק פרטי אינה מגעת לכדי היקפה של זכות הטיעון השמורה לעובד המועסק על ידי המעסיק הציבורי. להלן פסק דין בנושא זכות הטיעון במגזר הציבורי: פסק דין השופטת ורדה וירט-ליבנה 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת אריאלה גילצר-כץ ונציגי הציבור מר רזיאל צוונג ומר יצחק גלנטי; עב 9875/04). תביעתו של המשיב שהוגשה לבית הדין האזורי לקבלת פיצויי פיטורים, פיצויים בגין הלנת פיצויי פיטורים, פיצוי בגין אי הפרשות לקרן השתלמות, ופיצוי בגין אי קיום הליך שימוע התקבלה ובמקביל נדחתה תביעה שכנגד שהגישה המערערת. 2. להלן עיקר העובדות הנוגעות לענייננו א. המערערת הינה עמותה רשומה המספקת שירותים שונים לטובת אוכלוסיית הקשישים בקרית גת. המערערת מפעילה בין היתר שני מרכזי יום בהם ניתנים שירותים שונים לקשישים כגון ארוחות חמות. המשיב הועסק במערערת בתפקיד של מנהל מרכזי היום החל מיום 1.12.99. ב. במהלך חודש ינואר 2002 מונה רואה חשבון מטעם המערערת לבדוק את ניהול ורישום הכספים שמתקבלים במרכזי היום שמפעילה המערערת. בדו"ח שהוגש מטעם רואה החשבון ליו"ר המערערת, מר שמעון אלבז (להלן מר אלבז), עולים ממצאים בדבר אי סדרים בניהול הכספים. ביום 28.4.02 מינה מר אלבז ועדת בדיקה שתפקידה לבחון את נושא התנהלותם של מרכזי היום לאור ממצאיו של רואה החשבון. ועדת הבדיקה התכנסה למספר פגישות, במהלכן נשמעה גרסתו של המשיב בעניין. ביום 4.6.02 שלח מר אלבז למשיב מכתב אליו מצורף פרוטוקול מישיבתה האחרונה של ועדת הבדיקה. במכתב נמסר כי "אם נסתמך על כל האמור לעיל נגיע בקלות למסקנה שצורת הניהול לא היתה תקינה ונמסרו פרטים לא מדויקים". ג. ביום 12.6.02 התקיימה פגישת עבודה בה השתתפו חברי הנהלת המערערת. בתחילת פרוטוקול הפגישה נאמר: "מר שמעון אלבז יו"ר האגודה מסביר לנוכחים את השתלשלות העניינים אשר הביאו את הנהלת האגודה להחליט על הפסקת עבודתו של מר משה דוד, מנהל מרכז יום". ביום 20.6.02 נמסר למשיב בעל-פה כי הוא מפוטר מעבודתו במערערת. מכתב הפסקת עבודה רשמי נשלח למשיב ביום 4.7.02, ועבודתו הופסקה ביום 15.7.02. ד. ביום 9.7.02 שלח מר משה עיני, ממלא מקום יו"ר המערערת, מכתב למנהלת החשבונות של המערערת בו הורה לה להסדיר תשלום זכויותיו של המשיב לרבות פיצויי פיטורים. ה. ביום 21.8.02 נמסר למשיב כי "מתקיימת חקירה ע"י גורמים מקצועיים לבדיקת החוסרים הכספיים במרכזי היום", וכי עד לסיום החקירה יעוכב תשלום פיצויי הפיטורים. שבוע לאחר מכן נמסר למר אלבז מסמך בדבר סיכום חקירה מאת משרד חקירות בו נמסר כי קיים בסיס לחשד למעילה וגניבת כספים. ו. ביום 12.9.02 הגישה המערערת תלונה במשטרה כנגד המשיב ואנשים נוספים בגין גניבה בידי עובד וקבלת דבר במרמה. ביום 23.2.03 החליטה פרקליטות מחוז דרום לסגור את התיק נגד המשיב מחוסר אשמה. המערערת הגישה ערר על ההחלטה. הערר נדחה מהטעם ש"... לא ניתן להגיע לממצאים ברמת ודאות המאפשרת הליך פלילי". ז. עקב הפיטורים הגיש המשיב לבית הדין האזורי תביעה נגד המערערת, בה ביקש לפסוק לטובתו פיצויי פיטורים, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, פיצוי בגין אי הפרשות מעביד לקרן השתלמות וכן ביקש ליתן צו המורה למערערת לתת בידו מכתבים לשחרור הכספים בקרן השתלמות ובמבטחים. בכתב ההגנה טענה המערערת כי המשיב פוטר על רקע חשד למעילה בכספיה ולכן יש הצדקה לשלילת פיצויי הפיטורים. המערערת הגישה תביעה שכנגד ובה דרשה פיצוי מהמשיב על נזקים שנגרמו לה עקב מעשיו ו/או מחדליו. ח. התביעה והתביעה שכנגד הוגשו בתחילה לבית הדין האזורי בבאר שבע (עב 2277/02). במסגרת דיון מוקדם בתיק שהתברר בפני השופט אילן סופר ביום 4.2.04, התברר כי מר עיני, המכהן כנציג ציבור בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, עתיד ליתן עדות מטעם המערערת. התיק הועבר לנשיא סטיב אדלר, אשר החליט (בש"א 1087/04 מיום 3.3.04) כי השופט הראשי בבית הדין בבאר שבע יעביר את התיק לבירור בפני שופט אשר לא ישב במותבים עם מר עיני בתפקידו כנציג ציבור. נקבע כי התיק יישמע בפני השופט משה טוינה, ובפניו התנהלו שתי ישיבות הוכחות בהן נשמעו עדויות מטעם המשיב ושלוש עדות מטעמו. לאחר שהתברר, כי מר עיני אכן ישב מספר פעמים כנציג ציבור במותב עם השופט טוינה, התבקש בית הדין על ידי בא כוח המשיב, להעביר את התובענה לבית הדין האזורי בתל אביב. בהחלטת הנשיא סטיב אדלר (בש"א 1560/04 מיום 26.10.04), נקבע כי לשם מראית פני הצדק, התיק יועבר לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. בהתאם להחלטת בית הדין בתל אביב, נשמעה בפניו שוב עדותו של המשיב, ובנוסף נשמעו בפניו עדי המערערת. 3. הפלוגתאות בין הצדדים נוסחו כדלקמן: א. מהו מועד תחילת עבודתו של המשיב בשירות המערערת? ב. האם המשיב פוטר בנסיבות השוללות את זכאותו לפיצויי פיטורים או המתירות את הפחתתם? ג. בכפוף לפלוגתא ב', מה הסכום לו זכאי המשיב לפיצויי פיטורים? ד. בכפוף לפלוגתא ב', האם זכאי המשיב לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים או שמא זכאית המערערת לביטולם או הפחתתם? ה. האם גרם המשיב נזקים למערערת ואם כן האם זכאית המערערת לקיזוז סכומים כלשהם מהסכומים להם זכאי המשיב ואם כן לכמה? בית הדין האזורי, בפסק דין מנומק ומפורט, בו נותחו העדויות והראיות הרבות בתיק, קיבל את תביעת המשיב ודחה את התביעה שכנגד מטעם המערערת. להלן קביעותיו של בית הדין האזורי בפסק דינו: א. המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה המוגבר המוטל עליה ולא הוכיחה כי המשיב מעל בכספיה. המערערת אף לא הציגה כל ראיה המצביעה על כוונת המשיב למעול בכספים. ב. גם אם תתקבלנה גרסותיהם של עדי המערערת, אין בהן די כדי להוכיח שהמשיב אכן מעל בכספי המערערת. ממצאי הבדיקה של רואה החשבון וממצאיו של החוקר הפרטי מטעם המערערת מעוררים לכל היותר חשד למעילה בלבד. מחומר הראיות ומהעדויות עולה, כי המערערת התנהלה בצורה לא תקינה, ברשלנות ובאי סדרים. עדי המערערת פירשו את הנסיבות כמצביעות על מעילה של המשיב, אך פירוש זה הוא אחד מבין מספר פירושים אפשריים. גם הטענה בדבר אי סדרים ו/או ניהול לא תקין של המערערת לא הוכחה במידה הנדרשת על פי מאזן ההסתברויות, והראיות הנסיבתיות למעילה אינן מבוססות כנדרש. ג. המערערת לא עמדה בנטל להוכיח נסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים, ועל כן המשיב זכאי לתשלום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. ד. המשיב החל את עבודתו במערערת ביום 1.12.99. שכרו של המשיב לצורך חישוב פיצויי פיטורים עמד על סך של 17,000 ₪. ה. המשיב זכאי לפיצוי בגין אי הפרשות לקרן השתלמות עבור חודשים 12/99, 1/00, 12/01 . ו. המערערת עונה להגדרה של גוף המספק "שירות חיוני לציבור", היא ממומנת מכספי ציבור ונתונה לפיקוח של המוסד לביטוח לאומי ומשרד הרווחה. מכאן, המערערת היא גוף דו-מהותי שחלה עליו חובת השימוע. המערערת לא קיימה את חובת השימוע המוטלת עליה. בנסיבות שבהן הוחלט על פיטורי המשיב היה מן הראוי שהלה יזכה להליך שימוע כהלכתו, אשר יתנהל בתום-לב ובהגינות. ז. ראוי להתחשב בעוגמת הנפש שנגרמה למשיב בנסיבות בהן פוטר. ח. המערערת חויבה לשלם למשיב את הסכומים הבאים: 44,625 ₪ בגין פיצויי פיטורים, 2,218.33 ₪ בגין אי הפרשות מעסיק לקרן השתלמות, 50,000 ₪ פיצוי בגין אי קיום הליך שימוע ו-15,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. בית הדין היה סבור כי ראוי שסכום הפיצוי בגין אי קיום הליך שימוע יעמוד על סך השווה לשלוש משכורות של המשיב, אך הסכום נקבע ל-50,000 ₪ הואיל וזה היה הסכום שנתבע בגין רכיב זה. כן הורה בית הדין האזורי למערערת ליתן למשיב מכתב לשחרור מלוא הכספים העומדים לזכותו במבטחים. מכאן הערעור שבפנינו. בקשה לעיכוב ביצוע של פסק הדין בבית הדין האזורי נדחתה על ידי בית הדין האזורי וגם על ידי בית דין זה בהחלטה מיום 13.8.06 (בש"א 595/06). 4. טענות באי כוח הצדדים בערעור א. בא כוח המערערת טוען כי בפסק הדין נפלו שגיאות אשר מצדיקות את ביטולו: בית הדין האזורי בתל אביב לא התרשם ישירות מעדי המשיב; פסק הדין התבסס, בין היתר, על תצהירו של מר דוד קרן אשר לא העיד בפני בית הדין ותצהירו נמשך ע"י המשיב מתיק בית הדין; נציגי הציבור, החתומים על פסק הדין, לא שמעו את עדי המערערת; המשיב ומזכירתו איימו על עדה מטעם המערערת, גב' אלקיים. בא כוח המערערת גורס, כי המערערת עמדה בנטל ההוכחה המוגבר הנדרש להוכחתה של המעילה. בעדות המשיב נתגלו סתירות רבות המטילות ספק בדבר מהימנות גרסתו לעניין המעילה. מחומר הראיות עולה שהמשיב תכנן את המעילה באופן קפדני, השמיד מסמכים בדבר המנות שנמכרו בשנת 2001, ומנע מהמערערת גילוי של מספר המנות שסופקו לקשישים. כן נטען, כי המערערת אינה עמותה ציבורית ואינה גוף מתוקצב ולכן אין מקום לקביעה כי היא בגדר גוף דו-מהותי, ולא היה מקום לפסוק למשיב פיצוי בגין אי קיום הליך שימוע. המערערת לא מיהרה לפטר את המשיב אלא פעלה שלב אחר שלב ובהתאם לממצאים שהתקבלו מרואה החשבון ומועדת הבדיקה. בא כוח המערערת מוסיף כי המשיב ניצל את מעמדו לרעה והפר את האמון שניתן בו על ידי המערערת ולפיכך יש לחייבו בנזקים שנגרמו למערערת. יצוין, כי המערערת אינה משיגה על קביעותיו של בית הדין האזורי בדבר מועד תחילת עבודתו של המשיב, גובה שכרו של המשיב, נושא ההפרשות לקרן ההשתלמות והמכתבים לשחרור כספי המשיב בקרן ההשתלמות ומבטחים. ב. מנגד, טוען בפנינו בא כוח המשיב, כי פסק הדין של בית הדין האזורי מבוסס על קביעות עובדתיות קלאסיות אשר אינן מצדיקות התערבות, ואף נעשה בו חסד עם המערערת, כאשר הפיצוי שנפסק למשיב בגין עוגמת נפש ואי קיום הליך שימוע הינו נמוך בהתחשב בנסיבות הפיטורים. לדבריו, המערערת הסכימה לחקירת חלק מעדי המשיב בבית הדין בבאר שבע ולא מחתה על היעדרות נציגי הציבור מאחד הדיונים. לעניין תצהירו של דוד קרן, נטען כי מדובר בעדות שמיעה העוסקת בעניין שולי בפסק הדין ובכל אופן השימוש בתצהיר היה מינורי. בא כוח המשיב גורס כי המערערת לא הוכיחה את טענותיה כלפי המשיב ודבריה מתבססים על ספקולציות חסרות בסיס. המערערת נהגה בחוסר תום לב, משהגישה את התלונה למשטרה בחלוף כחודשיים ממועד הפיטורים. כן נטען, כי קביעת בית הדין האזורי בדבר היעדרם של נהלים מסודרים אצל המערערת מבוססת על תשתית עובדתית מוצקה. החשד למעילה לא הוכח ופיטוריו של המשיב נבעו ממניעים אישיים ופסולים של יו"ר המערערת מר שמעון אלבז. באשר לטענה בדבר הדחת העדה גב' אלקיים, נטען שהיא חסרת שחר. כן נטען כי עדותו של מר קורבשי תומכת בגרסת המשיב, וגרסותיהם של מר עיני ושל יו"ר המערערת, מר אלבז, התמוטטו בחקירה הנגדית. דיון והכרעה 5. לאחר שעיינו בטענות הצדדים ובחנו את כל חומר התיק סבורים אנו כי דינו של הערעור להידחות ופסק הדין בבית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו על פי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991. עם זאת, לא נצא ידי חובת ההנמקה ללא ציון מספר הערות. 6. בערעור בו עסקינן מתבססת למעשה המערערת על שלושה אדנים. הראשון: פגמים טכניים שנפלו בפסק הדין מושא הערעור. השני: הטענה לפיה הוכח שהמשיב ביצע מעילה בכספי המערערת ולפיכך היתה סיבה מוצדקת לפיטוריו ועליו לפצות את המערערת בשל כך. השלישי: טענה לפיה המערערת אינה בגדר גוף דו מהותי ולפיכך לא היתה מוטלת עליה חובת השימוע. דינו של הערעור להידחות על שלושת אדניו. 7. עיקרו של הערעור עוסק בנסיונות המערערת להוכיח כי בית הדין האזורי טעה במסקנתו לפיה לא הוכח כי המשיב ביצע מעילה בכספי המערערת. אין בידינו לקבל טענה זו. טענת המעילה נבחנה בבית הדין האזורי לאורך מספר דיוני הוכחות, נשמעו בפניו כל העדים הרלוונטיים, ובית הדין האזורי הגיע למסקנה חד משמעית לפיה המערערת לא עמדה בנטל המוגבר המוטל עליה להוכיח טענתה כי המשיב מעל בכספיה. יתרה מכך, בית הדין האזורי קבע כי לא הוכח על פי מאזן ההסתברויות כי במקרה דנן התקיימו לכל הפחות אי סדרים, רשלנות, או ניהול לא תקין. מדובר במסקנה בדבר ממצא עובדתי, ולא הוצג בפנינו טעם ראוי טעם לחרוג ממנה. יודגש כי יש לתת משקל משמעותי בעניין לעובדה כי התקיימה גם חקירת משטרה בעניינו של המשיב, ועל פי החלטת הפרקליטות התיק נסגר מעילה של חוסר אשמה. החלטת הפרקליטות לא השתנתה גם לאחר שהוגש עליה ערר. משכך, מצאנו כי קביעת בית הדין האזורי מבוססת כדבעי ואין הצדקה להתערב בה. יצוין, כי טענת המערערת בדבר הסתמכות בית הדין האזורי על תצהירו של מר דוד קרן אינה מעלה ואינה מורידה. ההתייחסות לתצהיר הנ"ל היתה מינורית בלבד, ואין מדובר בעדות מרכזית אשר הטתה את הכף לחובתה של המערערת, הואיל וקביעת בית הדין מבוססת על מספר רב של עדויות, מסמכים וראיות. 8. אין בידינו לקבל את טענות המערערת בדבר "שגיאות קשות" שנפלו בפסק הדין בבית הדין האזורי המצדיקות לטענתה את ביטולו. העובדה שהמותב בבית הדין האזורי בתל אביב לא התרשם ישירות מעדיו של המשיב אינה עולה כדי פגם מהותי בפסק הדין, מקום שעדותו של המשיב עצמו, שהיא העדות המרכזית והעיקרית, נשמעה שוב בפני בית הדין בתל אביב, יחד עם עדויותיהם המפורטות של העדים מטעם המערערת. באשר לאי נוכחותם של נציגי הציבור בדיוני ההוכחות: בפני בית הדין האזורי בתל אביב התקיימו שני דיוני הוכחות. בדיון הראשון, מיום 28.3.05, נכחו שני נציגי הציבור, מר צוונג ומר גלנטי. אמנם, דיון ההוכחות השני, ביום 20.6.05 התקיים ללא נוכחותם של נציגי הציבור שהוזמנו כדין, אולם אין כל ראיה בפרוטוקול הדיון לכך שהמערערת הלינה על כך שהעדויות יישמעו ללא נוכחותם. בכל אופן אין בטענה זו כדי להטיל פגם במסקנות בית הדין האזורי. ראה לעניין זה את פסק הדין בדיון מס' נו/109-9 לוג'יק בע"מ נ' אהרון וולשטיין ואח', פד"ע כט 560, בו נקבע כי בהליך בו קיימת מחלוקת עובדתית, התקיימו מספר דיונים בהם נשמעו עדויות או הוגשו ראיות ונציג הציבור נכח בדיון אחד מביניהם לפחות, יש לשתף במתן פסק הדין את נציג הציבור או נציגי הציבור אשר נכחו בדיון האחד לפחות שבו הושמעו עדויות או הוגשו ראיות, למרות שלא נכחו בדיון או בדיונים אחרים בהליך. כמו כן, אין כל ראיה לכך שהמשיב יחד עם גב' בן מוחא פעלו להדחת העדה גב' אלקיים, ומוטב היה לטענה זו אלמלא נשמעה. 9. המערערת טוענת, כי היא איננה גוף דו-מהותי ומשכך אין מוטלת עליה החובה לקיים הליך שימוע למשיב. סבורים אנו כי בענייננו נפלה טעות בפסק הדין בבית הדין האזורי, הואיל ואין כלל צורך להכריע בשאלה האם המערערת הינה בגדר "גוף דו מהותי". הלכה פסוקה היא כי אין כלל הבחנה, לעניין הצורך בקיום שימוע והיקף זכות הטיעון, בין מעסיק ציבורי, מעסיק פרטי ומעסיק שהוא גוף דו מהותי. הדברים מקבלים משנה תוקף בפיטורים על רקע של חשד לעבירה פלילית או עבירת משמעת חמורה מצד העובד. יפים לעניין זה דבריה של השופטת ארד בע"ע 415/06 דני מלכה נ' שופרסל בע"מ (טרם פורסם, ניתן ביום 15.7.2007): "שגה בית הדין האזורי בכך שגרס, כי זכות הטיעון של עובד המועסק על ידי מעסיק פרטי אינה מגעת לכדי היקפה של זכות הטיעון השמורה לעובד המועסק על ידי המעסיק הציבורי. הלכה פסוקה היא, כי זכות הטיעון הינה זכות יסודית ובסיסית הקנויה לעובד במסגרת יחסי העבודה בינו לבין מעסיקו. זכות הטיעון עומדת לעובד במלוא הדרה, כלפי המעסיק הפרטי, בה במידה שעומדת היא לו כלפי המעסיק הציבורי וכלפי המעסיק הדו-מהותי [עע 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן - המכללה האקדמית עמק יזרעאל, פד"ע לח 448 (להלן: עניין גוטרמן); עע 1349/01 ופא אסחאק - מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות, ניתן ביום 16.2.04]. קביעתו של בית הדין, לפיה ניתן היה להפתיע את המערער במסגרת הבירור הראשוני שנעשה עמו, אינה מתיישבת עם ההלכה הפסוקה, בה נקבע כי על המעסיק לפרט בפני העובד טענות שיש בהן כדי להכריע בגורלו, באופן שהעובד ידע לאילו טענות להשיב ולהתייחס בבואו לממש את זכות הטיעון. וכבר ציינתי בעניין גוטרמן: "זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך גיסא מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו". כך דרך כלל. על אחת כמה וכמה כאשר המעסיק מייחס לעובד עבירת משמעת חמורה, או עבירה של גניבה. במקרים כגון אלה, עלולות להיגזר על העובד סנקציות חמורות ביותר, עד כדי שלילת זכותו לפצויי פיטורים, בנוסף לפגיעה בשמו הטוב ובעתידו התעסוקתי. על כן, לא יכסה המעסיק מפני העובד את החשדות המיוחסים לו, אלא ישטח אותם בפני העובד, באופן שיהא בידיו להפריכן, או לשכנע את מעסיקו, כי אין ממש באותם חשדות, כולם או מקצתם. וכבר פסקנו בפרשת לינדר: "ככל שטענותיו של המעסיק כלפי עובדו גוברות בחומרתן, כן מתעצמת זכות הטיעון של העובד למצות את ההזדמנות הקנויה לו להזים אותן טענות, או לפחות לנסות ולשכנע את מעסיקו לחזור בו מן ההחלטה" [עע 355/99 לורה לינדר - ארגון נכי תאונות עבודה, פד"ע לז 846]". המערערת אינה חולקת על כך שלא קוים למשיב הליך שימוע מסודר. טענתו של מר אלבז, יו"ר המערערת, בפני בית הדין האזורי לפיה ועדת הבדיקה שמינה שמשה גם היא כועדת שימוע, נזנחה על ידי המערערת בסיכומיה בהליך בפנינו. אשר על כן, מצאנו כי אי קיום הליך שימוע בעניינו של המשיב מגיע לכדי פגם של ממש בפיטוריו, ובדין נקבע כי על המערערת לפצותו על כך. קביעותיו המנומקות של בית הדין האזורי בפסקאות 13-16 לפסק דינו מקובלות עלינו, ואין צורך להוסיף עליהן. 10. כמו כן, אין אנו רואים מקום להתערב בקביעת גובה הפיצויים. נסיבות פיטוריו של המשיב, והפגמים המשמעותיים שנפלו בהם, מצדיקים קביעת פיצויים בסכום שנקבע על ידי בית הדין האזורי. לצד השיקולים המנויים בפסק הדין של בית הדין האזורי יש לתת משקל גם לעדותה של גב' אלה זייצר, אשר לא נסתרה על ידי המערערת וכלל לא זכתה להתייחסות בסיכומיה בבית הדין האזורי וגם בפנינו. על פי העדות, בחודש 9/02 ערך מר אלבז הרמת כוסית לכלל עובדי המערערת, בה הודיע כי המשיב פוטר כי גנב מכספיה המערערת סך של 120,000 ₪. כן מסרה גב' זייצר, כי בהזדמנות נוספת אמר מר אלבז לעובדים במהלך הרמת כוסית כי הוא יוכיח כי העובדים שפוטרו, וביניהם המשיב, גנבו מכספי המערערת. מיותר לציין כי ייחוס האשמות כה חמורות, בפורום בו נאמרו, פוגע בשמו הטוב של המשיב ומוסיף לעוגמת הנפש שנגרמה לו בפיטוריו. 11. בטרם סיום נתייחס לבקשת בא כוח המשיב להתייחס לאמור בפסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בע"ב 9429/04 האגודה למען הקשיש - בן מוחא מישל, שניתן ביום 2.8.07. לא מצאנו כי ישנה רלוונטיות לפסק דין זה באשר לענייננו, הואיל ומדובר בסכסוך אחר בו מעורבת המערערת, גם אם הרקע העובדתי דומה, ואין בו כדי להנחות או לחייב בית דין זה בהכרעתו בתיק שבפנינו. 12. סוף דבר: הערעור נדחה. המערערת תישא בשכ"ט עו"ד בערעור זה בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ, אשר ישולמו למשיב תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. המגזר הציבוריזכות הטיעון