מי הייתה מעסיקתה האחרונה של העובדת ? האם במקרה זה חל סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 הקובע את עיקרון רציפות הזכויות וזכאות העובד לפיצויים ממעבידו האחרון? - או שעסקינן במקרה של 'מעבידים במשותף' החייבים "יחד ולחוד" בתשלום פיצויי פיטורים לתובעת ? להלן פסק דין בנושא מיהו המעסיק האחרון: פסק דין מבוא התובעת הועסקה כגזרנית מודלים אצל נתבעת 1 החל מ 1.7.94 ועד 15.12.03 מועד בו פוטרה. לטענת התובעת בתקופת העסקתה האחרונה עובר לפיטוריה, הועסקה גם ע"י נתבעת 2 ולפיכך תובעת היא את שתי הנתבעות בקשר עם תשלום פיצויי הפיטורין. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת פוטרה ועל כן אין מחלוקת כי זכאית היא לפיצויי פיטורים. השאלה היא ממי? קרי - מי הייתה מעסיקתה האחרונה, והאם במקרה זה חל סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (להלן: "החוק") הקובע את עיקרון רציפות הזכויות וזכאות העובד לפיצויים ממעבידו האחרון? - או שעסקינן במקרה של 'מעבידים במשותף' החייבים "יחד ולחוד" בתשלום פיצויי פיטורים לתובעת. עיקרי הדברים וטענות הצדדים התובעת הועסקה על בסיס משכורת חודשית בסך של 4,549 ₪. לטענתה של התובעת, התקיימו פגישות בנתבעת, לפיהם ניתן היה להבין כי מר אביב סלהוב, מנהל נתבעת 2 (להלן: "אביב") נכנס כשותף או כבעלים לנתבעת 1 על מנת להציל את העסק שהיה בקשיים כלכליים. בתאריך 15.5.03 התקיים מפגש עובדים בביתה של אחת מעובדות נתבעת 1 ושם נאמר ע"י אביב שהמפעל יוצא לדרך חדשה והוא יהיה המחליט הבלעדי לגבי כל מה שקורה במפעל. הגב' הגר, הבעלים והמנהלת של נתבעת מס' 1, נכחה במפגש והסכימה לכל שנאמר ע"י אביב. התובעת קיבלה 2 המחאות כל אחת על סך 2,170 ₪ מנתבעת 2. ביום 15.12.04 קיבלה התובעת מכתב פיטורים ממרי, נציגתו של אביב במפעל (א'2). ביום 15.1.04 קיבלה את "הודעת מעביד על תשלום פיצויי פיטורים" (א'3). ביום 29.1.04 קיבלה התובעת מכתב מאביב, א'4, בו נכתב כי נתבעת 2 אינה אחראית למתן הפיצויים, אך במידה ולא יעלה בידייה של התובעת לפתור את העניין למול נתבעת 1, הרי שהוא יפתור את הבעיה. הנתבעות, שתיהן, מסירות את אחריותן מתשלום פיצויי הפיטורים לתובעת ומגלגלות האחת לפתחה של השנייה את שאלת החבות. 7. כך, טוענת נתבעת 1 כי: 7.1. בראשית שנת 2003 התקשרה נתבעת 1 עם נתבעת 2 לשם הקמת עסק משותף לשיווק ומכירת מוצרי נתבעת 1. 7.2. בהתאם להסכם הגרה הייתה אחראית לפן האומנותי של העסק המשותף ואביבי, בעליה של נתבעת 2 היה אחראי לפן העסקי ובכלל זה ניהול הפעילות העסקית והחשבונאית של העסק המשותף, העסקת עובדים ופיטוריהם (ההסכם מיום 15.4.03 צורף כנספח א' לתצהיר מטעם נתבעת 1). 7.3. לאור עיקרון הרציפות במקום העבודה יש לראות בנתבעת 2 כמעבידתה של התובעת ועל כן הנתבעת 2 היא שחייבת בתשלום פיצויי הפיטורים לתובעת. 7.4. הודעת הפיטורים נמסרה לתובע ע"י מרי, נציגת נתבעת 2, ומכתב הפיטורים לא הוצא על ידי נתבעת 1 ולא נחתם על ידה. 7.5. כך גם א'3 לא הוצאה ע"י נתבעת 1. על ההודעה מוטבעת חותמת בלבד של נתבעת 1 ללא חתימתה של הגר. 7.6. המפקח בפועל על העובדים מיום חתימת ההסכם היה אביב. 8. גרסתה של נתבעת 2 מעלה את הדברים הבאים: 8.1. התובעת לא הועסקה מעולם אצל נתבעת 2. 8.2. הנתבעת 2 הוקמה על מנת לעסוק בשיווק מוצרי נתבעת 1 בהתאם להסכם שצורף כנספח א'. 8.3. על פי ההסכם אחראית נתבעת 1 לכל עובדיה ותשלום פיצויי הפיטורים המגיעים להם. 8.4. כיוון שהנתבעת 1 הפכה להיות מוגבלת בפעילות בחשבון הבנק שלה, שילמה נתבעת 1 תשלומים מטעמה לעובדים ולספקים, וכך בין היתר שולמו לתובעת ההמחאות שקיבלה. 8.5. אביב מעולם לא שכר או פיטר עובדים. 8.6. בסוף שנת 2003 החלו להיווצר מחלוקות בין נתבעת 1 לנתבעת 2. נתבעת 1 עמדה להפסיק את פעילותה ובנסיבות אלו החלה נתבעת 2 להעירך לצורך ביצוע הייצור בעצמה. 8.7. התובעת הודיע לאביב כי פוטרה מעבודתה אצל נתבעת 1 ועלתה אפשרות להמשיך להעסיקה בנתבעת 2. הכרעה אין ספק כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים עבור תקופת עבודתה. התובעת פוטרה. אף שמרי נציגתו של אביב מסרה את הודעת הפיטורין במסמך נוזא חותמת הגרה, אין מחלוקת לגבי פיטוריה בפועל של התובעת. השאלה היחידה, כאמור, היא ממי זכאית התובעת להיפרע. נציין בפתח הדברים כי הראיות שהוצגו לפנינו, מעידות בראש ובראשונה על 'בלבול' ו'עירוב' שהתרחש במפעל בו עבדה התובעת החל מאמצע שנת 2003, מועד בו נחתם ההסכם בין הנתבעות. ייתכן שערבוב האישיות המשפטיות נעשה בכוונה וייתכן כי לא, אך בכל אופן ראוי כי עובד לא ייפגע ממצב כזה של חוסר בהירות לגבי זהות מעבידו בשל הסכמים פנימיים כאלה או אחרים, שענייננם ניהולו הפנימי של העסק. נדון בשאלת זהות המעסיק של התובעת, תוך מתן מענה גם על שאלת זהות המפטר. נתבעת 1 - אין חולק כי עד לחתימת ההסכם בין הנתבעת 1 לנתבעת 2 הייתה נתבעת 1 מעסיקתה של התובעת. נתבעת 1 טוענת כי לאור היות נתבעת 2 מעסיקתה האחרונה של התובעת, הרי שהחובה לתשלום פיצויי פיטורים חלה עליה. אלא שסעיף 1 (א) לחוק דן במצב של "רצף זכויות" מקום בו היו חילופי מעבידים ולא שעה ש"המעביד הישן" חָבר למעביד נוסף בשיתוף פעולה עסקי. מהראיות שנפרשו לפנינו עולה כי ההסכם, נספח א', שכותרתו היא הסכם שיווק, הינו במהותו הסכם שיתוף פעולה בין נתבעות 1 ו2 שמטרתו היא קידומה של נתבעת 1 והשקעה של נתבעת 2 בנתבעת 1. אין צורך לבוא ולהיכנס לפרטי ההסכם ולהכריע בשאלת אחריותו של מאן דהוא לקבוצות עובדים שונות, שכן עולה במפורש כי נתבעת 1 לא נעלמה לאחר חתימת ההסכם ואישיותה המשפטית לא נמחקה (ר' למשל עדותה של הגר עמ' 14 לפרוטוקול הדיון שורה 20: "אני הייתי יום יום נוכחת במקום עד שהתובעת פוטרה" וכן שם שורה 17: "לתובעת אני נתתי הוראות"). שמה של נתבעת 1 הוא שמוטבע בכותרת מכתב הפיטורים (א'2) וכן בהודעת מעביד על תשלום מענק (א'3). אומנם מנהלת נתבעת 1, הגר, העידה כי לא היא חתומה על המכתבים ולא היא שנתנה אותם, אך שוכנענו כי בכל מקרה ואף אם 'מעשה הפיטורים' עצמו לא התבצע על ידה, הרי ש'הסכמתה בשתיקה' לשלל פעולותיו של אביב ובכלל זה פיטורי התובעת, מהווה אף היא 'מעשה פיטורים'. כמו כן, תלושי השכר הוצאו ע"י נתבעת 1 משך כל תקופת העסקתה של התובעת (ר' עמ' 13 לפרוטוקול הדיון שורה 8). מכאן ומכאן, אין חולק לגבי מחויבותה של נתבעת 1 לגבי תשלום פיצויי הפיטורים, שכן אין מדובר בחילופי מעבידים ופורמלית הנתבעת 1 היא שנשארה מעסיקתה. לגבי נתבעת 2, אשר טוענת כי לא נרקמו בינה ובין התובעת יחסי עבודה. א. מהראיות שהובאו בפנינו שוכנענו כי עובדים מטעם נתבעת 2 פיקחו על עבודתה של התובעת (ר' עמ' 12 לפרוטוקול הדיון שורה 6, עמ' 13 לפרוטוקול הדיון שורות 21-12). ב. מי שמסר לתובעת את מכתב הפיטורים הייתה מרי, עובדת של נתבעת 2. ג. התובעת קיבלה שתי המחאות מנתבעת 2 ואלו ניתנו כשכר עבודה עבור חודש ספטמבר 2003 (עמ' 12 לפרוטוקול הדיון שורות 15-13). כך, עברה התובעת לעבוד פיסית במקום אותו שכרה נתבעת 2 (ר' עמ' 18 לפרוטוקול הדיון שורות 16-15). מהאמור לעיל עולה כי בפועל נתבעת 2 נהנתה אף היא מעבודתה של התובעת ולא ניתן לנתק בין הפעילות של השתיים. על שיתוף הפעולה בין הנתבעות ועל היותן בפועל 'מעסיק אחד', ניתן ללמוד אף מעדויות הצדדים - כך העידה הגר כי: "על פי ההסכם ביני לבין אביב היה הוא בעל הנכסים ובעל היכולת וידע לנהל והוא יכול לנהל ויש לו הוכחות, וההסכם היה שהוא מביא את היכולת הניהולית והכספית, אני מביאה את 'הגרה', את המוניטין ואת עצמי ואת היכולת שלי שיש לה הוכחות". (עמ' 15 לפרוטוקול הדיום שורות 11-8). "כשאתה שואל אותי אם קמפינסקי היה מועסק ע"י הגרה אני אומרת שהגרה וסיסאדמין חד הם, לא בתהליכים הפורמלים". (עמ' 16 לפרוטוקול הדיון שורות 5-4) כן ראה עדותו של אביב בעניין - "אני לא מכחיש שהיה אינטרס חזק מאוד של שתי חברות אחת בשניה כי אין קיום האחת בלי השנייה". (עמ' 17 לפרוטוקול הדיון שורות 4-3) גם אם הייתה לצדדים להסכם, קרי לנתבעות 1 ו 2, כוונה להפריד בין עובדי השיווק ולעובדי הייצור כך שאלו יחשבו עובדי נתבעת 1 ואלו עובדי נתבעת 2, ההסכם אינו מפורש דיו בעניין זה ו'ערפל' זה פועל לרעתה של נתבעת 2, באשר למחויבתה של נתבעת 2 לעובדים דוגמת התובעת. ההלכה המשפטית במצב של כמה מעסיקים - "אשכול חברות" - היא כי יש להתחשב ב"מציאות העסקית הנוהגת" על מנת לקבוע איזוהי החברה המעבידה (ר' לובוצקי, חוזה עבודה וזכויות העובד, פרק 2 עמ' 31, מהדורת 2006 והאסמכתאות שם). הנטייה היא להטיל את האחריות על הגוף שקיבל את העבודה ונהנה ממנה, זאת כדי למנוע התחמקות המעסיק מאחריות כלפי עובדיו באמצעות הפעלה בחוסר תום לב של "אשכול חברות" (ר' ע"ע 1218/02 קיו בין ואח' נ' דורי בע"מ, פס"ד מיום 20.3.03, ע"ע 1359/00 עמיאל כהן נ' כימיקלים לישראל, פס"ד מיום 8.6.03). לפנינו נגלה מצב של פעילות משותפת של שתי החברות, כחלק מהתקשרות חוזית ביניהם להפעלת עסק משותף, על עובדיו. כך הצהירה הגר בסעיף 2 לתצהירה כי: "...אסביר את השתלשלות העסק המשותף, בו הועסקה התובעת". בעס"ק 1011/02 ארגון הסגל האקדמי באוניברסיטת חיפה נ' אורנים, פס"ד מיום 2.7.03 נפסק, כי במקרה כזה הצדדים לאותו חוזה יהיו מצד אחד העובד ומהעבר השני שני המעבידים כאחד, "ביחד ולחוד". משכך, ישאו הנתבעות "יחד ולחוד" בתשלום פיצויי הפיטורים הנתבעים ע"י התובעת בסך 42,310 ₪ עבור תקופת העסקתה. חבות הנתבעות לשלם לתובעת פיצויי הלנה - אין חולק כי מועד סיום העסקתה של התובעת הוא 15.12.03. אין גם חולק כי עד היום לא שולמו לתובעת פיצויי פיטורים, והתובעת על אף שאין חולק ולא היה חולק כי פוטרה, לא קיבלה את הכספים להם היא זכאית משך תקופה של כשנתיים וחצי. השיקולים שבבסיס השאלה בעניין פסיקת פיצוי הלנה על הנתבעות לאור פרק הזמן הארוך בו נענתה התובעת ב"לך ושוב" ולאור העובדה כי לא הייתה כל מחלוקת בדבר פיטוריה הן כדלקמן: זולת המחלוקת בדבר זהות הנושא באחריות בשל בלבול אותו יצרו הנתבעות עצמן, אין טענת "טעות כנה" מצידן של הנתבעות בדבר זהות המעסיק שחייב בתשלום פיצויי הפיטורים. הרציונל של פסיקת הלנה הוא להגן על העובד וככזה נועד להרתיע מעסיקים מאי תשלום פיצויים שהינם זכות יסוד בסיסית של עובד באשר הוא עובד. אנו קובעים כי הנתבעות יישאו בסכום חד פעמי בסך 10,000 ₪ כפיצויי הלנה, מתוקף סמכותו של ביה"ד להפחית את פיצויי ההלנה הנפסקים, תוך הפעלת שיקול דעת בעניין. אנו סבורים כי במקרה זה, על אף שדחינו את גרסתן של הנתבעות, יש מקום להפחית את סכום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. זאת לאור העקרונות עליהם עמד בית הדין בע"ע 30029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים נ' גאולה חסן עבודה ארצי כרך ל"ג (36) 25, וכן בעב' 6992/00 (ת"א) ביטש יצחק נ' אדרוקי דליה ואח' (פסק דין מפי כב' השופטת נטע רות, טרם פורסם) לנוכח שיקול הדעת הרחב הנתון לבית הדין בכל הנוגע לפסיקת פיצויי הלנה ובשים לב לעקרון המידתיות שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. סוף דבר הנתבעות "יחד ולחוד", ישלמו לתובעת פיצויי פיטורים בסך של 42,310 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. לא ישולם בעיתו, יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. לסכום זה יתווספו פיצויי הלנה בסכום חד פעמי של 10,000 ₪, כפי שנקבע בגוף פסק הדין, זאת במקום הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום סיום העסקת התובעת. הוצאות: לאור העובדה כי התובעת לא הייתה מיוצגת ע"י עו"ד, אין צו להוצאות. ערעור: תוך 30 יום לביה"ד הארצי בירושלים.זהות המעבידשאלות משפטיות