על-פי תקנה 45(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 מוסמך בית הדין לעבודה לדחות על הסף תובענה מן הטעם של "מעשה בית דין". הכלל של השתק עקב מעשה בית דין "איננו כלל טכני פורמאלי אלא הוא כלל שימושי, המיועד למנוע הטרדת בעל דין יריב על ידי התדיינות חוזרת בעניין שכבר נפסק, כל אימת שהצדק מצדיק את הדבר. אם ההליכים בתובענה הראשונה ובתובענה השניה היו בין אותם הצדדים, נשאלת השאלה האם נוצר "מעשה בית דין" עם מתן פסק הדין בתובענה הראשונה. שאלה זו יש לבחון ראשית על-פי מבחן "השתק העילה" שמשמעותו היא כי "מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק להכרעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, או זו מבוססת על עילה זה. שנית, יש להתייחס לשאלה זו מבחינת "השתק הפלוגתא", דהיינו - "אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, במפורש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי דין וחלופיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט חדש, חרף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות. על הרציונל שטמון בעקרון של השתק עילה, נפסק על ידי בית המשפט העליון כי הרציונל לכלל השתק העילה השתק הטמון באינטרס למנוע הטרדתו של בעל דין להתדיין שוב בעניין שכבר נדון והוכרע או שניתנה הזדמנות לבעל הדין להעמידו לדיון ולהכרעה במסגרת התובענה הראשונה וכן באינטרס הציבור למנוע עומס יתר על מערכת השיפוט בהתדיינות בעניינים שכבר נדונו. להלן פסק דין בנושא מעשה בית דין בבית הדין לעבודה: פסק דין 1. זוהי בקשת המבקשים, הם הנתבעים בכתב התביעה העיקרי שהגישה המשיבה כנגדם, להורות על סילוק תביעתה של המשיבה כנגדם על הסף, מן הטעם שהכתב אינו מגלה עילת תביעה כלפי המבקשים, הוא טורדני וקנטרני, קיים מעשה בי דין, כתב התביעה הוגש בחוסר תום לב וחלה התיישנות על התביעה. 2. הבקשה הועברה לתגובת המשיבה, אשר מתנגדת לבקשה, מן הטעם שלדבריה יש מקום להורות על הרמת מסך ההתאגדות של החברה שהעסיקה אותה, כלפי המבקשים. המשיבה אינה מתייחסת כלל בתגובתה, לטענות המבקשים באשר לקיומו של מעשה בי דין והתיישנות. 3. כעולה מכתב התביעה, תביעה זו הוגשה כנגד המבקשים, אשר הוגדרו בכתב התביעה כבעליה ו/או מנהליה של "מאפיית יפו 1991 בע"מ/אלומות (להלן:"המאפיה"). לטענת המשיבה בכתב התביעה, היא הועסקה על ידי המבקשים במאפיה, כעובדת באפייה מול התנור, מחודש ינואר 1994 ועד לחודש יוני 1999 מועד בו פוטרה מעבודתה. משכך עותרת המשיבה בתביעה זו לחיוב המבקשים בתשלום פיצויי פיטורים בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת ודמי הבראה בגין חמש שנות עבודתה אצל הנתבעים- המבקשים. לכתב התביעה צירפה התובעת מכתב בעניינה של "בית מאפה אלומות". עוד ציינה התובעת בכתב התביעה, כי החל משנת 96' החלה לעבוד במאפיה נוספת אשר שייכת לאותם מעבידים תחת השם "מאפיית יפו 1999 בע"מ". 4. אלא מאי, מתוך הבקשה הנתמכת בתצהירו של המבקש 1, עולה כי עוד בשנת 2000 הגישה התובעת לבית דין זה, תביעה בגין תקופת עבודתה זו (ראה: תיק עב 1399/00+דמ 1683/00) כנגד בית מאפה אלומות בע"מ, לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הבראה ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים, וכי ביום 24.10.00 ניתן פסק דין כנגד הנתבעת בהעדר התייצבות, המחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצויי פיטורים בסך של 18,667 ₪ בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מיום 1.7.99 ועד לתשלום בפעל, וכן סך של 3,312 ₪ בגין דמי הבראה עבור שתי שנות עבודתה האחרונות בהיקף של 12 ימי הבראה. 5. לציין, כי התובעת כלל לא התייחסה בתגובתה שבנדון לפסק הדין הנ"ל, אלא כל שטענה בתגובתה היה כי תביעתה זו מוגשת כנגד בעלי המניות של החברות שעבדה בהן במשך כל תקופת עבודתה, ובהמשך פירטה באריכות את ההלכה הנוגעת להרמת מסך ההתאגדות. 6. נקדים ונבהיר, כי אין כל קשר בין כתב התביעה המקורי שהגישה המשיבה, לבין הנטען בתגובתה שבנדון, שכן ממה נפשך, בכתב התביעה המקורי, לא נתבעה אף לא אחת מן החברות כהגדרתן בתגובת המשיבה, אלא נטען לקיומם של יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין המבקשים. ודוק, לעניין זה יש להבחין הבחן היטב בין תביעה שעניינה בקיומם של יחסי עובד ומעביד בין פלוני לאלמוני, לבין תביעה שעניינה בהרמת מסך ההתאגדות. בתביעה להרמת מסך ההתאגדות, המעביד הוא אותה חברה שמבוקש להרים את מסך ההתאגדות שלה, ואולם בעלי המניות של אותה חברה אינם הופכים למעבידיו של העובד, כי אם מחויבים הם במישרין בחובות החברה - המעביד כלפי העובד, אם שוכנע בית הדין כי התקיימו התנאים להרמת מסך ההתאגדות של החברה - המעביד. בענייננו לעומת זאת, כתב התביעה המקורי הוגש במישרין כנגד בעלי המניות של חברת "מאפיית יפו 1991 בע"מ/אלומות", בטענה כי שימשו כמעבידיה של התובעת בתקופה נשוא התביעה. 7. הנה כי כן, צודקים המבקשים בטענתם כי כתב התביעה המקורי אינו מגלה עילת תביעה כנגדם, שכן לא רק שבכתב תביעה זה לא נטען דבר לעניין עילת הרמת המסך, אלא שכמבואר לעיל, מתוך תגובת המבקשת נמצאנו למדים כי עילת התביעה שהיא מייחסת למבקשים יסודה בעילת "הרמת מסך" ההתאגדות של חברות שכלל לא נתבעו בכתב התביעה המקורי, וזאת בניגוד לכתב התביעה המקורי אשר התייחס אל המבקשים כאל מעבידיה במישרין של המשיבה, טענה ממנה חזרה המשיבה בתגובתה שבנדון עת ייחסה למבקשים חבות מכח עילת הרמת מסך בלבד. 8. אלא שבכך לא סגי. שכן, אף אם לכאורה ניתן היה לתקן פגם זה על ידי תיקון כתב התביעה ולהעמידו על העילה הנכונה אליה ככל הנראה מכוונת המשיבה בתגובתה, אין בכך כדי להועיל למשיבה, לנוכח טענותיהם הנוספות של המבקשים, ונבאר. כך, נראה כי אין חולק בין הצדדים שעבודתה של המשיבה נשוא התביעה שבנדון, הסתיימה בחודש יוני 99'. הנה כי כן, אם נולדה למשיבה עילת תביעה כנגד המבקשים בשל טענתה בדבר "הרמת מסך", הרי שזו נולדה במועד כלשהו שלפני תום תקופת עבודתה ולכל המאוחר ביום 1.7.99 - המועד לתשלום פיצויי פיטורים. תגובתה זו של המשיבה, בה הועלתה לראשונה הטענה בדבר קיומה של עילת "הרמת המסך" הוגשה ביום 10.7.06, ודוק אף טרם הוגשה בקשה לתיקון כתב תביעה. ודוק, אף אם תוגש בקשה לתיקון כתב התביעה, הרי שהכלל בבקשה לתיקון כתבי טענות הוא, שמתן רשות לתקן כתב טענות מסור תמיד לשיקול דעתו של בית המשפט לאחר שקילת נסיבות העניין, ובשים לב לשניים: א. האם מעמיד הנוסח המתוקן את הפלוגתא האמיתית לדיון. ב. האם יהיה בתיקון כדי לגרום לצד השני עוול שפיצוי כספי לא יוכל לתקן. אם התשובה לשאלה הראשונה חיובית, כי אז הגישה במסגרת השאלה השנייה היא מאוד ליברלית כדי שהטפל לא יכשיל את העיקר [ראה: דב"ע שן/23-3 מדינת ישראל נ' יורם מלמן, פד"ע כא', עמ' 360]. דוגמא לפגיעה בצד השני המונעת רשות לתקן, היא כאשר מועלית טענה, השוללת את זכות הצד שכנגד להתגונן בטענת התיישנות [ראה: דב"ע שן/90-3 שופרסל בע"מ - קייטנברג, פד"ע כב', עמ' 22, דב"ע נז/304-3 איתן רביב נ' אבי ליברמן (לא פורסם)]. הנה כי כן, גם כשהסמכות לתיקון כתב טענות היא רחבה ביותר, אין להיעתר לבקשת תיקון מקום בו יקפח התיקון בעל דין יריב ויפגע בו שלא כדין, ובין היתר שלילת הזכות להעלות טענת התיישנות. בענייננו, משחלפו מעל שבע שנים מן המועד שבו נולדה, אם בכלל, עילת התביעה כנגד המבקשים ועד למועד שבו הוזכרה לראשונה הטענה בדבר "הרמת מסך" - הרי שאף אם היתה מוגשת בקשה לתיקון כתב התביעה לא היה מקום להתיר את תיקון כתב התביעה, מפאת התיישנות. 9. אלא שגם באמור לעיל לא סגי, ונבאר. כאמור, טוענים המבקשים, כי קיים מעשה בי דין מכח פסק הדין בתיקים עב 1399/00+דמ 1683/00 לעיל, המונע מן המשיבה להגיש את תביעתה שבנדון. אף לטענה זו של המבקשים לא התייחסה המשיבה בתגובתה שבנדון, אלא שמתוך עיון בכתב התביעה ובפסק הדין בתיקים עב 1399/00+דמ 1683/00 לעיל - נראה כי אף בעניין זה הדין הוא עם המבקשים. 10. על-פי תקנה 45(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב1991- (להלן - תקנות בית הדין), מוסמך בית הדין לדחות על הסף תובענה מן הטעם של "מעשה בית דין". הכלל של השתק עקב מעשה בית דין "איננו כלל טכני פורמאלי אלא הוא כלל שימושי, המיועד למנוע הטרדת בעל דין יריב על ידי התדיינות חוזרת בעניין שכבר נפסק, כל אימת שהצדק מצדיק את הדבר" [ראה: ע"א 253/84, ספיר נ' ספיר, פ"ד מ"ב(3), 14, 19; דב"ע נד/108-3 גחלת גמול חסכון לחינוך בע"מ - דבורה חבקין, עבודה ארצי, כרך כז(1), 234]. בדב"ע נד/227-3 דורית מרגי - אוניברסיטת בן-גוריון, פד"ע כח', 403, נפסק לעניין זה: "על-פי תקנה 45(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב1991-, בית הדין רשאי לדחות על הסף תובענה, בין השאר, מן הטעם של "מעשה בית דין". מאחר וההליכים בתובענה הראשונה ובתובענה השניה היו בין אותם הצדדים, נשאלת השאלה האם נוצר "מעשה בית דין" עם מתן פסק הדין בתובענה הראשונה. שאלה זו יש לבחון ראשית על-פי מבחן "השתק העילה" שמשמעותו היא כי "מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק להכרעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, או זו מבוססת על עילה זהה (ע"א 246/66, ע"א 247/66, קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כ"ב(2), 561, 583) (ההדגשות הוספו). שנית, יש להתייחס לשאלה זו מבחינת "השתק הפלוגתא", דהיינו - "אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, במפורש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי דין וחלופיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט חדש, חרף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות" (ע"א 246/66; ע"א 247/66 הנ"ל, בעמ' 584)". על הרציונל שטמון בעקרון של השתק עילה, נפסק על ידי בית המשפט העליון: הרציונל לכלל השתק העילה השתק הטמון באינטרס למנוע הטרדתו של בעל דין להתדיין שוב בעניין שכבר נדון והוכרע או שניתנה הזדמנות לבעל הדין להעמידו לדיון ולהכרעה במסגרת התובענה הראשונה וכן באינטרס הציבור למנוע עומס יתר על מערכת השיפוט בהתדיינות בעניינים שכבר נדונו" [ראה: ע"א 1650/00, עמוס זיסר נ' משרד השיכון, פד"י נד(5), 166, רע"א 6830/00, ברנוביץ נ' תאומים, נז(5), 691]. 11. ומן הכלל לענייננו. עיון בפסק הדין בתיקים עב 1399/00+דמ 1683/00 (להלן - התביעה הראשונה), מעלה כי בפסק הדין בתיקים אלו נפסקו לתובעת פיצויי פיטורים בגין תקופת העבודה נשוא התביעה שבנדון (להלן - התביעה השנייה) ודמי הבראה בגין שתי שנות עבודתה האחרונות. מנגד, אף בתביעה השנייה שבפנינו, עותרת המשיבה לחיוב הנתבעים בתשלום פיצויי פיטורים בגין אותה תקופה ובתשלום דמי הבראה בגין אותה תקופה. לציין, כי בכתב התביעה שבנדון עותרת המשיבה לחיוב המבקשים בתשלום דמי הבראה לתקופה של חמש וחצי שנים, אלא שעל פי דין זכאית המשיבה לכל היותר לדמי הבראה בגין שתי שנות עבודתה האחרונות (ראה: צו ההרחבה הכללי בעניין השתתפות מעביד בהוצאות הבראה לעובדיו). הנה כי כן, על פניו מוצו תביעותיה אלו של התובעת לפיצויי פיטורים ודמי הבראה בגין תקופת עבודתה נשוא כתב התביעה שבנדון. 12. לא נעלם מעינינו כי אין זהות מוחלטת בין הצדדים בשני ההליכים, אלא שעל כך נפסק כי בסוגיית זהות הצדדים בהקשר לטענת "מעשה בית דין", אין להחיל מבחן טכני-פורמלי אלא קובעת זהות האינטרסים מבחינה מהותית, בין בעלי הדין המיוצגים בשני ההליכים [ראה: דב"ע נד/25-2 מיכאל גוט יום-טוב - מיכאל צביון, פד"ע כח, עמ' 127]. בענייננו המדובר בתביעה כנגד בעלי המניות של המעבידה, אותה מעבידה כנגדה ניתן פסק הדין בתביעה הראשונה, וזאת בשל אותן זכויות שכבר נפסקו למשיבה. מנגד, אין המדובר בזכות של המשיבה כלפי בעלי המניות, אם בכלל, הנובעת מפסק הדין בתביעה הראשונה, שכן לשיטת המשיבה כעולה מתגובתה שבנדון, עילתה כלפי אותם בעלי מניות נולדה עוד בטרם מתן פסק הדין בתביעה הראשונה. בנסיבות אלו, משמוצו זכויותיה של המשיבה לפיצויי פיטורים ודמי הבראה בגין תקופת עבודתה נשוא תביעה זו, איננו סבורים, שכחלוף מעל שבע שנים ממועד התגבשות העילה הנטענת - האינטרס של המשיבה גובר על האינטרס הציבורי למנוע עומס יתר על מערכת השיפוט בהתדיינות בעניינים שכבר נדונו הוכרעו. 13. באשר לרכיב דמי הודעה מוקדמת אשר נתבע בתביעה השנייה ולא נתבע בתביעה השנייה, הרי שלעניין זהות העילה בהקשר למעשה בי דין, נפסק: "מבחן זהות העילה לעניין טענת מעשה בי דין רחב הוא, והעיקרון של מעשה בית דין יחול, גם אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה, אפילו בתביעה המאוחרת יותר נכללים פרטים ומרכיבים, שלא פורטו בתביעה הקודמת. אין לדקדק במרכיבים משניים, ויש לראות את העיקר- את התשתית הבסיסית של העילה" [ראה: ע"א 8/83, גורדון ואחר נ' כפר מונש ואח', פד"י לח(4), 757, 801]. עוד נפסק כי אין צורך שתהיה חפיפה מוחלטת בין העניינים הנדונים בשתי התביעות, כל עוד השאלה המהותית בשתיהן זהה, על מנת שתיקבע זהות העילות [ראה: ע"א 734/83, חברת חשמל בע"מ נ' שפיר דוידוביץ, פד"י לח(1), 613, 620]. 14. עיון בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה, מעלה כי אף בית הדין לעבודה מיישם את המבחן הרחב בסוגיית זהות העילה. כך, בדב"ע שן/13-2 עותמאן נאצר - חפצי בה חברה לבניין בע"מ, פד"ע כ"ב, 191, דן בית הדין הארצי בעניינו של עובד אשר הגיש נגד המעבידה שתי תביעות. בתביעה הראשונה תבע העובד פיצויי פיטורים ותוספת יוקר, ואילו בתביעה השניה תבע העובד גמול בעד עבודה בשעות נוספות, וזאת בגין אותה תקופה שבגינה נתבעה תוספת היוקר. בית הדין האזורי דחה את התביעה השניה על הסף מחמת מעשה בית דין, וערעור העובד לבית הדין הארצי על קביעה זו נדחה. בית הדין הארצי, בחן את המרכיבים של התביעה לגמול שעות נוספות ושל התביעה לתוספת יוקר וקבע: "לכאורה עשוי להיווצר הרושם ששתי העילות אינן זהות אך עיון חוזר מראה שאכן יש זהות ביניהן מן הטעם הבא: אין ספק שעבודת שעות נוספות אצל המעביד כלולה במונח עבודה אצל המעביד. הלכה היא, כפי שנפסק בבית דין זה, ששכר עבודה הוא התמורה בעד העבודה והוא משתלם עת יחידת זמן היא הבסיס לתשלום - בעד הזמן שבו העובד עבד או העמיד את עצמו לרשות העבודה ... היות ובעבודה בשעות נוספות מעמיד העובד את עצמו לרשות העבודה אצל המעביד, אזי גמול שעות נוספות הינו מרכיב של שכר עבודה וכלול בו... עולה מכל האמור לעיל שהעובדות הדרושות להיווצרות עילת התביעה לגמול שעות נוספות כלולות בעילת התביעה לשכר עבודה, והלכה היא שאם עילה א' בתוך עילה ב' אזי עילה א' - לצורך מעשה בית- דין - זהה לעילה ב' (ע"א 278/67 לב נ. ורמן ואח', פ"ד כ"א(2) 303) ואין מקום לסטות מאותה הלכה. במלים אחרות - הן תביעה להפרשי שכר הנובעת מאי תשלום תוספת יוקר והן תביעה לגמול שעות נוספות הן תביעות "שכר עבודה", ושעה שהן נתבעות עבור אותו פרק זמן - עילתן זהה". הנה כי כן, בית הדין ראה בעצם העובדה ששתי התביעות נובעות מעבודתו של התובע אצל הנתבעת באותו פרק זמן, בבחינת עילת תביעה זהה. ודוק, אף במקרה בו פסק בית הדין, כי אין המדובר באותה עילת תביעה, ניתן ללמוד מתוך דבריו על הרציונאל שהינחה אותו. כך היו פני הדברים בדב"ע נה/57-3 לוסטמן נגד מפעלי גומי חיפה, פד"ע כח 297, 302. באותו מקרה הגיש העובד שתי תובענות נגד מעסיקתו, לתשלום פיצויי פיטורים (ביטוח מנהלים) ולתשלום דמי הבראה וביגוד. לגבי שתי תובענות אלה ניתן פסק דין על פיו חויבה המעסיקה לשלם למערער סכום של 1,589 ש"ח הקשור בביטוח המנהלים, ונדחתה תביעת המערער לדמי הבראה ולביגוד. מאוחר יותר הגיש העובד תובענה נוספת נגד מעסיקתו בה תבע גמול שעות נוספות בעד תקופת עבודתו בשנים 1990 עד 1993. לגופם של דברים, בית הדין הארצי ציין, כי התביעה השנייה לגמול שעות נוספות קשורה לעבודת העובד בשנים 1990 עד 1993, דהיינו שהמדובר בעילה אחרת מן העילה שבתביעות הראשונות. אי לכך קבע בית הדין הארצי: "תביעותיו של המערער בשנת 1993 התבססו על עילה הקשורה בסיום עבודתו (ביטוח מנהלים, דמי הבראה וביגוד). לעומת זאת, התובענה שהגיש המערער בשנת 1994 היא לגמול שעות נוספות בתקופת עבודתו ... עילת התביעה בתובענה משנת 1994 אינה מושתתת על תשתית עובדתית הקשורה בסיום עבודתו, אלא על תשתית עובדתית הקשורה בתקופת עבודתו בפועל. מכאן שאין מדובר בעילת תביעה אחת ומספר סעדים, אלא בשתי עילות תביעה נפרדות (הפיטורים וזכויות הנובעות מכך, לעומת העבודה בפועל וזכויות הנובעות מכך)"(ההדגשות הוספו - א.ר.ק.). הנה כי כן, גם במקרה בו הגיע בית הדין למסקנה כי המדובר בשתי עילות תביעה נפרדות, הוא ראה בעילת התביעה המושתתת על "תשתית עובדתית הקשורה בסיום עבודתו" של העובד או כלשונו "הפיטורים וזכויות הנובעות מכך" כעילת תביעה אחת, הכוללת בחובה תביעה לביטוח מנהלים, דמי הבראה ודמי ביגוד . אם כך נפסק בעניין לוסטמן הנ"ל, ברי כי מקל וחומר שכך הם בפני הדברים בענייננו, שעה ששני הסעדים, הן פיצויי הפיטורים והן דמי ההודעה המוקדמת נובעים מאותו מעשה פיטורים המיוחס לנתבעים - המבקשים על ידי המשיבה. 15. אשר על כן, ולאור כל המבואר לעיל, התוצאה היא שבתביעה הראשונה ובתביעה השנייה עסקינן באותה עילת תביעה, ומשכך, ואף אלמלא קביעותינו לעיל, הרי שדין התביעה שבנדון להדחות בשל מעשה בית דין. 16. סוף דבר - אשר על כן לאור כל המבואר לעיל, ברי כי דין התביעה שבנדון להדחות מכל אחד מן הטעמים כמבואר לעיל, מקל וחומר שבהצטברם. אי לכך, אין לנו אלא לקבל את הבקשה ולהורות על דחיית התובענה על הסף. המשיבה תשא בהוצאות המבקשים בסך של 750 ₪ (כולל מע"מ) לתשלום תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפעל.מעשה בית דיןבית הדין לעבודה