עקרון האישיות הנפרדת של החברה, המעוגן בסעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 הוא עיקרון יסוד בדיני התאגידים, אך גם לו יש חריגים. סעיף 6 לחוק החברות מתייחס לנסיבות שבהן יתיר בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות, ולייחס לאורגנים שונים בחברה את זכויותיה וחובותיה. סעיף 6(ב) (בנוסחו המקורי) קובע כי הרמת מסך במסגרת הליך המתנהל נגד חברה תיעשה, בין היתר, "אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג)". בסעיף קטן (ג) ניתן למצוא פירוט של העילות בעטיין יורם מסך ההתאגדות : השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם ; בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. להשלמת התמונה יוער כי בחוק החברות (תיקון מס' 3), התשס"ה - 2005 (ס"ח 1989 התשס"ה, עמ' 238) תוקן נוסחו של הסעיף, להלן פסק דין בנושא עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה: פסק דין השופט עמירם רבינוביץ 1. השאלה העומדת להכרעתנו בערעור זה היא, האם היה מקום להרים את מסך ההתאגדות ולייחס את חובות החברה בה עבד המערער למשיב. בית הדין האזורי בתל אביב (עב 3260/01 ; השופט יצחק לובוצקי ונציגי הציבור מר אנשל אשכנזי ומר הרצל חגי) השיב על שאלה זו בשלילה, ומכאן הערעור שבפנינו. הרקע העובדתי 2. המערער, מהנדס אלקטרוניקה במקצועו, החל לעבוד כסמנכ"ל פיתוח וייצור בחברת נאפתל טכנולוגיות בע"מ (להלן - החברה) ביום 15.2.1999. העסקתו הסתיימה ביום 12.2.2001 עקב חיסול פעילותה של החברה והעברת נכסיה לחברה אחרת. 3. החברה הוקמה בשנת 1998 ותחום עיסוקה היה פיתוח מערכות ניווט מתקדמות לרכב. מעיון בדו"ח רשם החברות בעניינה עולה כי במועד העסקתו של המערער הייתה החברה בבעלותם של שלושה בעלי מניות: בעל המניות הראשון הוא חברת וילנגרין הולדינג, חברה זרה שרשומה באיי הבהאמה. בעל המניות השני הוא חברת שלאח אחזקות בע"מ והשלישי הוא בית ההשקעות פ.י.ב.י. לטענת המערער, המשיב היה בעל המניות העיקרי בחברת וילנגרין הולדינג. זאת ועוד. מעיון בדו"ח רשם החברות עולה כי מנהלה של החברה היה מר אלי חנציס. יוער, כי מר אלי חנציס היה בעל המניות העיקרי בחברת שלאח אחזקות - היא בעלת המניות השנייה בחברה. עוד יוער, כי חברת שלאח אחזקות היא חברה פרטית שנמחקה מרשם החברות עוד בשנת 1999. 4. תנאי העסקתו של המערער עוגנו בחוזה עבודה שנחתם בינו לבין החברה ביום 7.3.1999 (להלן - חוזה העבודה). כפי העולה מסעיף 10.2 לחוזה העבודה, על החברה מוטלת החובה לבטח את המערער בביטוח מנהלים. בפועל פוצל הסדר הביטוח הפנסיוני של המערער באופן שהפרשות בגין כפל השכר הממוצע במשק הועברו למבטחים, ואילו הפרשות בגין השכר העולה על התקרה דלעיל הועברו לפוליסת ביטוח המנהלים של המערער במגדל חברה לביטוח בע"מ. כמו כן התחייבה החברה להעביר 10% משכרו של המערער לקרן השתלמות (7.5% על חשבון החברה ו - 2.5% שינוכו משכר המערער) 5. ביום 23.2.2000 חתמו הצדדים על "נספח" לחוזה העבודה. בנספח הוסכם להעביר אחוז אחד ממניות החברה על שמו של המערער. עוד הוסכם כי שכרו של המערער יועלה מדי שנה בשיעור של 10%. 6. בשנת 1999 הוזרמו לחשבונה של החברה סכומי כסף גדולים שנתנו כהלוואה על ידי הבנק הבינלאומי הראשון. בנוסף, השקיעו משקיעים נוספים בחברה סכומי כסף גדולים בה. לטענת המשיב, על אף מצבה הכלכלי האיתן באותה תקופה של החברה החליט הבנק בו התנהל חשבונה באופן חד צדדי ושלא כדין להפסיק לכבד המחאות שהוצאו על ידי החברה. פעולה זו הביאה בסופו של יום להגבלת חשבון הבנק של החברה. 7. לטענת המשיב, הגבלת חשבון הבנק של החברה הסבה נזק כבד ביותר לחברה הן משום שהרחיקה משקיעים פוטנציאליים והן משום שהביאה למצב בו לא ניתן היה לשלם את משכורות העובדים בדרך בה שולמו עד למועד זה, היינו באמצעות חשבון הבנק. לאור האמור, שולמו חלק מהמשכורות על ידי המשיב עצמו (לטענתו, באמצעות כספים שהתקבלו ממשקיעים בחברה). 8. בשלב מאוחר יותר חדל המשיב לשלם את משכורות העובדים והמערער בכללם. 9. ביום 12.1.2001 נחתם הסכם עקרונות בין החברה לחברה זרה (pardigm advanced technologies inc, להלן - פאראדים). בהסכם העקרונות הסכימו הצדדים למכור את הטכנולוגיה שפיתחה החברה לפאראדים בתמורה למניות ולאופציות של פאראדים. 10. כפועל יוצא מהסכם העקרונות נחתם ביום 30.10.2001 הסכם משולש בין החברה, בעלי המניות בה, המשיב ומר אלי חנציס וכן משקיעים נוספים בחברה (הסכם זה יכונה להלן - הסכם אוקטובר 2001). ההסכם כולל הוראות מפורטות ביחס לכל אחד ואחד מבעלי המניות וכן ביחס למשיב. בין היתר, הוסכם כי סך כל החובות של החברה למשיב ולבעלי המניות האחרים "בגין הלוואות בעלים שהם ו/או מי מטעמם העמידן לחברה, בין בגין עבודתם ו/או הפסקת עבודתם בחברה...לא יעלה על סך מצטבר של 450,000$" (סעיף 4.2 להסכם). עוד הוסכם כי החברה תפורק וכי מהכספים הראשונים שיתקבלו ממימוש מניות פאראדים ישולמו כל חובותיה של החברה, פרט לחובות לבעלי המניות בחברה (סעיף 8.2.1 להסכם) וכי רק לאחר תשלום החובות תיפרע יתרת חובה של החברה למשיב ולשאר בעלי המניות (סעיף 8.2.5 להסכם). להשלמת התמונה יצויין כי על פי ההסכם זכאי המשיב להחזר סכום של 30,000$ שהועמד על ידו למימון פעילות החברה ממועד חתימת הסכם העקרונות ואילך וזאת כנגד הצגת קבלות מתאימות. 11. בעקבות החתימה על ההסכמים שפורטו לעיל נכתב על ידי חברת הנאמנות אליה הועברו באופן זמני מניותיה של פאראדים שהתקבלו כתוצאה ממכירת החברה מכתב הממוען לכלל נושי החברה, לאמור : "הרינו לאשר בפניכם כי לאחר רישומן של המניות [של פאראדים שהועברו לחברה - ע.ר.] למסחר ושחרורן מחסימה כאמור, תפעל חברת הנאמנות על מנת למכור ו/או להעביר מניות פאראדים בכמות הדרושה לפירעון מלוא חובותיה של נאפתל לנושיה ולעובדיה, כפי שאלו רשומים בספרי החשבונות של נאפתל. להסרת כל ספק יודגש כי חברת הנאמנות לא תחלק את מניות פאראדים ו/או התמורה המתקבלת בגין מכירתן, כדיבידנד לבעלי המניות של נאפתל עד לאחר פירעון מלוא החובות כאמור". ההליכים בבית הדין האזורי 12. בחודש אפריל 2001 הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי כנגד החברה, המשיב ומר אלי חנציס. בכתב התביעה טען המערער כי לא שולם לו שכר עבודה לחודשים יוני 2000 - פברואר 2001 ; כי החל מחודש דצמבר 1999 לא הועברו עבורו כספים למבטחים, לביטוח המנהלים ולקרן ההשתלמות ; כי לא שולמו לו פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת וכי יש לשלם לו פידיון חופשה שנתית ודמי הבראה. 13. במהלך הדיון בבית הדין האזורי הוברר, כי מר אלי חנציס עזב את גבולות המדינה, וכי לא ניתן לאתרו. לאור האמור, ביקש המערער למחוק אותו מכתב התביעה ובקשתו התקבלה. זאת ועוד, לאחר הגשת התביעה החליט בית המשפט המחוזי בתל אביב ביום 17.6.2002 ליתן צו פירוק כנגד החברה. לאור האמור, עוכבו ההליכים בבית הדין האזורי כנגד החברה. 14. במאמר מוסגר יצויין עוד, כי לאחר הגשת התביעה הגיש המערער תביעה למוסד לביטוח לאומי לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 (זכויות עובדים בפשיטת רגל ופירוק תאגיד). תביעת המערער למוסד לביטוח לאומי התקבלה בחלקה ושולם לו בגין שכר עבודה סכום של 50,364 ש"ח. 14. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער להרים את מסך ההתאגדות ולייחס את חובות החברה למשיב. כמו כן דחה בית הדין האזורי את תביעת המערער להכיר במשיב כ"מעביד משותף". פסיקתו של בית הדין האזורי נומקה בנימוקים הבאים : לא הוכח כי המשיב פעל בצורה עצמאית וכל פעולותיו נעשו במסגרת החברה וכאורגן שלה ; לא הוכח כי המשיב פעל בחוסר תום לב או כי עירב נכסיו עם אלה של החברה ; במקרה הנוכחי הייתה הפרדה בין החברה לבעלי המניות בה והתחייבויות המשיב נעשו בשם החברה. טענות הצדדים בערעור 15. המערער הלין את דחיית תביעתו וטען את הטענות הבאות : בית הדין הקדיש חלק ניכר מפסק דינו לבחינת השאלה האם היה המשיב "מעביד במשותף" של המערער, אולם נמנע מלדון ולהכריע בשאלה המרכזית בהליך והיא האם היה מקום להרים את מסך ההתאגדות ; המשיב שניהל את ענייניה של החברה הכניס אותה להתחייבויות הכרוכות בסיכון בלתי סביר והביא לקריסתה מבלי ששולמו חובות נושיה והעובדים בכללם ; המשיב שילם לעובדים שכר מכיסו במשך מספר חודשים. פעולה זו מעידה על העדר הפרדה בין נכסי המשיב לנכסי החברה ועל עירוב נכסים ; המשיב רוקן את החברה מנכסיה וגרם לכך שבהסכם אוקטובר 2001 הועדפו נושי החברה על פני עובדיה והמשיב הופטר מכל התחייבות שהיא ; מחומר הראיות עולה כי הפרשות, שהייתה אמורה החברה להעביר למבטחים לביטוח המנהלים ולקרן ההשתלמות, נוכו משכר המערער אך לא הגיעו ליעדן. די בעובדה זו כדי להרים את מסך ההתאגדות ; המשיב יצר מצג שווא בפני המערער ועובדים נוספים, לפיו יפרעו בעתיד ההתחייבויות כלפיהם ורק על סמך מצג זה המשיך המערער עבודתו בחברה ; בנסיבות המקרה היה המשיב "מעביד במשותף" של המערער. 16. המשיב תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי והוסיף וטען טענות אלה: המשיב לא היה "מעביד במשותף" של המערער וכל פעולותיו , לרבות החתימה על חוזה העבודה של המערער נעשו כשלוחה של החברה ; הטענה כי יש להרים את מסך ההתאגדות בשל "מימון דק", עירוב נכסים, תרמית ובשל הפרת חוקי המגן לא נטענה כלל בכתב התביעה ומשכך יש לדחותה על הסף, ומכל מקום גם לגופו של עניין לא הוכחה ולו אחת מהעילות הללו, שלטענת המערער, מצדיקות את הרמת המסך ; המשיב לא פעל בחוסר תום לב וכל הפעולות שננקטו על ידו נועדו להציל את החברה ולשקמה ; המשיב לא שילם מכיסו את שכר העובדים אלא השתמש בכספים שהתקבלו ממשקיעים בחברה לתשלום שכר העובדים וזאת עקב הגבלת חשבון הבנק של החברה ; המשיב לא היה מעורב בניהול החברה, ולכן אין להטיל עליו את האחריות בשל אי העברת הפרשות העובד והמעביד לקרנות השונות הכרעה 17. ראשית דבר יש לציין, כי במקרה הנוכחי מתבקשת למעשה "הרמת מסך כפולה", שכן כפי העולה מדו"ח רשם החברות המשיב לא היה בעל מניות בחברה אלא היה בעל מניות בחברה זרה שבבעלותה היו כ- 40% ממניות החברה. בנסיבות אלה, על מנת לחייב את המשיב בתשלום חובות החברה למערער יש צורך ראשית להרים את מסך ההתאגדות בינו ובין החברה הזרה ולאחר מכן לקבוע כי יש לייחס לו את חובות החברה. 18. נקודת המוצא בדיוננו היא הכלל, לפיו יש ליתן תוקף לקיומה העצמאי והנפרד של החברה. חיוב אורגן של החברה בחיובי החברה אינו דרך המלך. בעניין זה נפסק כי : "הכלל הוא כי חברה היא תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו" (דב"ע נג/205-3 מחמוד וגיה - גלידות הבירה בע"מ, פד"ע כ"ז, 345). 19. עקרון האישיות הנפרדת של החברה, המעוגן בסעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (להלן חוק החברות), הוא עיקרון יסוד בדיני התאגידים, אך גם לו יש חריגים. סעיף 6 לחוק החברות מתייחס לנסיבות שבהן יתיר בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות, ולייחס לאורגנים שונים בחברה את זכויותיה וחובותיה. סעיף 6(ב) (בנוסחו המקורי) קובע כי הרמת מסך במסגרת הליך המתנהל נגד חברה תיעשה, בין היתר, "אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג)". בסעיף קטן (ג) ניתן למצוא פירוט של העילות בעטיין יורם מסך ההתאגדות : "1. השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם ; 2. בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה". להשלמת התמונה יוער כי בחוק החברות (תיקון מס' 3), התשס"ה - 2005 (ס"ח 1989 התשס"ה, עמ' 238) תוקן נוסחו של הסעיף, אולם התביעה שלפנינו הוגשה ונדונה לפני התיקון לחוק, ומשכך הכרעתנו תתבסס על העילות להרמת מסך כפי שנקבעו בנוסח המקורי של סעיף 6 משנת 1999. 20. זו ואף זו. בפסיקת הדין בערעור זה יש ליתן את הדעת גם למעמדם המיוחד של העובדים כנושים. עמד על כך חברי השופט צור בפרשת ערב חדש : "בכלל בעלי דברה של חברה קיימת קטגוריה מיוחדת של מתקשרים ונושים, שהם עובדי החברה. מתקשרים אלה אינם 'מתקשרים' רגילים בשוק המסחרי. העובדים מתקשרים עם החברה כדי ליצור לעצמם מקום עבודה, מקור פרנסה. העובדים מבקשים לעצמם משענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מצד אחד הם נותנים שרותים לחברה ומצד שני הם יוצרים לעצמם תשתית של בטחון כלכלי. העובדים נותנים אמון בחברה, סומכים על יציבותה ועל הבטחון שהיא משרה עליהם ועל משפחותיהם. העובד אינו 'נושה וולונטארי' אלא הוא מתקשר ונושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת (א' פלמן, דיני חברות בישראל הלכה למעשה, כרך א' עמ' 103). חובה זו מקורה לא רק בהוראות הסכם העבודה - בין אם אישי הוא או קיבוצי - אלא גם, ואולי בעיקר, נגזרת היא מחובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה" (ע"ע (ארצי) יהודית זילברשטיין - ערב חדש (עתונות) - אילת בע"מ ואח', לא פורסם, ניתן ביום 17.12.2002). 21. אנו סבורים, כי אין לקבל טענות המערער בדבר ניהול החברה תוך נטילת סיכון בלתי סביר. איננו סבורים כי הכישלון העסקי שנחלה החברה בסופו של יום מעיד על ניהול כושל תוך נטילת סיכון בלתי סביר, ובודאי אינו מצדיק הרמת מסך ההתאגדות. בהקשר זה יש לציין, כי מחומר הראיות עולה כי המשיב והחברה הצליחו לגייס השקעות בסכומים גבוהים בחברה. אומנם בשלב כלשהוא בעקבות סכסוך עם הבנק התגלו קשיים כלכליים בחברה, אך למרות האמור לעיל המשיכה החברה לפעול, בין היתר, באמצעות המשיב. העובדה כי התגלו קשיים כלכליים שגרמו להעדר סיכוי לפרעון החובות של החברה כלפי עובדיה, אין די בה כדי להרים מסך ההתאגדות, אלא אם כן עלה בידי התובע להוכיח כי החברה או בעלי המניות בה פעלו בחוסר תום לב או כי פעלו מתוך ידיעה ברורה ומפורשת לפיה אין סיכוי לקיום ההתחייבויות וכזאת לא הוכח בפנינו, שכן המשיב עסק כל אותה העת בגיוס משקיעים חדשים ובניסיונות למכור את החברה על מנת להבטיח ברמת סבירות גבוהה פרעון חיוביה. יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א (מחוזי י-ם) 1390/00 חברה לבניין מלון הנביאים בע"מ נ' פז ואח', לא פורסם, ניתן ביום 15.1.2001 לפיהם : "לא אחת נמצאים תאגידים בדחק כלכלי, שטרם הבשיל למצב של חדלות פירעון, אשר בעטיו המנהלים מודעים כבר היטב להעדר סיכוי סביר לפירעון החובות לנושים, וחרף זאת ממשיכים להפעיל את התאגיד וליצור לו חיובים חדשים. דרישה מהאורגנים להימנע מלנסות ולהציל תאגיד המצוי בקשיים, בשל סיכון מוגדל לנושים, תהא תקנה שהציבור לא יוכל לעמוד בה. ספק גם אם היא תפעל לטובת הציבור, שכן לא אחת קורה, כי תאגיד המצוי בקשיים שב לאחר מכן לאיתנו, העובדים אינם מפוטרים וחובות כל הנושים נפרעים. בנסיבות אלו, מובנת הקביעה בפסיקה לפיה 'יהא זה מרחיק לכת לדרוש מבעל עסק, כי כל אימת שהוא נמצא בקשיים עסקיים הוא יפרוש לפני לקוחותיו את קשייו, דבר שבהכרח ירחיק לקוחות מעסקו ובכך יחמיר את מצבו עוד יותר' (עפ 223/88 לארי נ' מ"י, פ"ד מג(3) 11, 19 מול ה'; וראו גם: ע"פ 130/88 גרוסמן נ' מ"י, פ"ד מג(4) 599, 602 מול ז')". לא כן הם פני הדברים, כאשר כבר קיימת ידיעה ברורה ומפורשת, כי ההתחייבות לא תקוים, או בנסיבות שבהן האורגן עוסק בגלגול אין סופי של כספים במטרה לדחות את הקץ, אולם ללא מוצא מעשי" 23. אין מקום גם לקבל טענת המערער כאילו לאחר מכירת החברה לפאראדים פעל המשיב לריקונה והופטר על פי הסכם אוקטובר 2001 מכל חיוביו. הבסיס לטיעון זה של המערער הוא, כאמור, הסכם אוקטובר 2001. חזרנו ועיינו בהסכם האמור, ואנו סבורים כי לא ניתן לקרוא בו את שמבקש המערער לטעון. ההיפך הוא הנכון. כפי שעולה מההסכם הוקטן חובה של החברה למשיב ולשאר בעלי המניות לסכום כולל של 450,000$. זאת ועוד המשיב ומר אלי חנציס הסכימו להפחית את פיצויי הפיטורים המגיעים להם כתוצאה מהסכמי העבודה בינם לבין החברה מ - 300% ל - 100%. בהסכם נקבע עוד כי התמורה המתקבלת ממכירת המניות תועבר תחילה לנושי החברה ורק לאחר מכן לסילוק חובה של החברה למשיב ולשאר בעלי המניות (למעט סכום של 30,000$ שהוציא המשיב לאחר מכירת החברה ויוחזר לו רק כנגד הצגת קבלות מתאימות). הסעיפים שפורטו לעיל מעידים דווקא כי סילוק חובותיה של החברה כלפי נושיה קדם לסילוק החובות המוקטנים כלפי בעלי המניות. משכך, אין לקבל טענת המערער כאילו זכה המשיב בעקבות הסכם אוקטובר 2001 לסכומי כסף ואילו העובדים נותרו אל מול שוקת שבורה. 24. גם העובדה כי המשיב התחייב כי חובות החברה לעובדיה יסולקו בעתיד עם כניסת המשקיעים המתאימים אין בה כדי להביא להרמת מסך ההתאגדות, שכן התחייבות זו נעשתה בשם החברה. מסקנה זו נלמדת הן ממכתב ששלחה החברה למערער ביום 31.1.2001 (נספח ז' לתצהיר המערער), בו נכתבו הדברים הבאים : "כפי שהבהרתי לך, החברה אינה מתכוונת להתכחש לכל חובותיה אליך כפי שהם באים לידי ביטוי בהסכמים שנחתמו בינכם. הננו חוזרים ומתחייבים בשמה של החברה, לעמוד בכל התחייבויותיה כלפיך וזאת מיד עם השלמת עסקת מכירתה ומתוך המזומנים הראשונים שיתקבלו עקב המכירה" והן מדברים שאמר מר אליה שפילברג, עד מטעם המערער בבית הדין האזורי, לפיהם "אף אחד מהמנהלים לא הבטיח לי שיוציא כסף מכיסו כדי לשלם את שכרי וזכויותי, אלא אמרו שאם יהיה כסף בחברה ומצפים שיהיה אז ישלמו" (עמוד 7 לפרוטוקול בית הדין האזורי, שורות 25-26) (וראה לעניין זה גם עדותו של המערער עצמו בבית הדין האזורי בה הודה המערער כי "זה נכון שאף פעם הוא (הנתבע נפתלי) לא הבטיח לי שהוא יוציא מהכיס שלו וישלם לי אלא רק הבטיח שברגע שהחברה תקבל כסף אז ישלמו לי" (עמוד 6 לפרוטוקול בית הדין האזורי, שורות 12-13)). 25. המערער מזכיר את פסק דינו של בית דין זה בעניין יוליוס אדיב (ע"ע (ארצי) 1137/02, 1147/02 יוליוס אדיב - החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ ואח', לא פורסם, ניתן ביום 19.1.2003) כדוגמא למקום בו הורם מסך ההתאגדות בשל אי העברת הפרשות לקרן פנסיה, על אף שנוכו משכר המערער, אך אין הנדון דומה לראיה. בעניין אדיב היו החברות הנתבעות חברות משפחתיות והאורגן לו יחסו את חובות החברות היו בעל השליטה בחברות אלה והיווה "הרוח החיה" בפעילותן. לא אלה הם פני הדברים במקרה שלפנינו, שכן במקרה הנוכחי אין עסקינן בחברות משפחתיות והמשיב לגביו מתבקשת הרמת המסך לא היה בעל השליטה בחברה, אלא חברה בבעלותו החזיקה בכ-40% ממניותיה של החברה. זאת ועוד. כפי שציינו לעיל במקרה הנוכחי לא הוכח כי המשיב פעל בחוסר תום לב. כל אלה מביאים למסקנה כי אין מקום להרים את מסך ההתאגדות גם בעילה של אי העברת הפרשות העובד והמעביד לביטוח המנהלים, למבטחים ולקרן ההשתלמות. 26. אשר לטענה כי בחברה התקיים עירוב נכסים המצדיק הרמת מסך ההתאגדות - טענה זו נסמכת על העובדה כי המשיב שילם את שכר העובדים משך מספר חודשים מכיסו הוא. יש לציין, כי המשיב הכחיש כי תשלום המשכורות התבצע מכיסו וטען כי העביר כספים שהתקבלו ממשקיעים לעובדים. אולם, גם אם נצא מנקודת הנחה כי אכן המשיב שילם את המשכורות מכיסו אין די בכך כדי להרים את מסך ההתאגדות. עמד על כך בית דין זה בפוסקו את הדברים הבאים : "בעת 'ערוב נכסים' יש לבדוק מהי המטרה שעומדת בבסיסו, ככל שהמטרה עולה עם טובת החברה ונושיה אין להרים בגינה את מסך ההתאגדות....המדיניות הרצויה לעניין הרמת מסך כלפי מנהל ובעל מניות של חברה, איננה להקים לו חבות אישית דווקא, שעה שהוא נחלץ לסייע לחברה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי עובדיה; שכן מדיניות שכזו עשויה להביא להרתעתו מלסייע לחברתו שנקלעה למצוקה, על מנת שלא יהא עליו לשאת אישית בחובותיה. לעניין המדיניות הרצויה, ראו פסק דין א.ד.ח.ן שם נקבע ע"י השופט אוקון כי מתן ערבויות אישיות על ידי בעלי מניות ומנהלי החברה, מעידים על רצינות המנהלים וכוונתם לעמוד בהתחייבויות החברה (ת.א. 30447/93 חברת א.ד.ח.ן. לבניה והנדסה בע"מ - ריקל בניין בע"מ ואח' (לא פורסם)). כך גם בעניין חוגלה, שם נקבע כי לא רק שלא ניתן לייחס למנהלים חוסר תום לב עקב הזרמת הון בעלים, 'אלא ההיפך הוא הנכון, נתבע 7 ניסה ככל יכולתו לדאוג כי חברות השיווק לא יגיעו לחדלות פרעון וזאת באמצעות הזרמת כספים מחשבונות פרטיים לחשבונותיהן' (ת.א. 80724/97 חוגלה קימברלי שיווק בע"מ- ח.א. מזון בע"מ ואח' (לא פורסם). ובעניין ברנרד ארז, שם אישר בית המשפט המחוזי את פסק הדין של בית המשפט השלום שקבע כי אין פסול בתשלום לטובת החברה וכי 'התובע לא ערבב בין חובותיו שלו לבין חובותיה של החברה, כאשר ההיפך הוא הנכון, והנתבע התמיד להזרים כספים לחשבון החברה על מנת לנסות ולשקמה' (ע"א 2800/99 ברנרד ארז - 1. דניאל וינמל 2. איזי כימקלים בע"מ (לא פורסם)" (ע"ע (ארצי) 131/05 מארק מעתוק - דוד אוסטרובסקי ואח', טרם פורסם, ניתן ביום 25.4.2006). אנו סבורים כי בנסיבות העניין שבפנינו, כאשר "עירוב הנכסים" התבטא אך ורק בתשלום משכורות לעובדים אין מקום להרים את מסך ההתאגדות. 27. לא מצאנו להתערב גם במסקנת בית הדין האזורי, לפיה לא היה המשיב "מעביד במשותף" של המערער. בנסיבות אלה, כאשר לא נמצאה כל עילה להרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובות החברה למשיב, וכאשר לא הוכח כי המשיב היה "מעביד במשותף" של המערער, אין מנוס מדחיית הערעור וכך אנו פוסקים. 28. סוף דבר - הערעור נדחה. המערער ישלם למשיב תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לידיו שכר טרחת עורך דין בסך 6,000 ש"ח. לא ישולם שכר טרחת עורך הדין במועד האמור ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד המצאת פסק הדין למערער ועד התשלום בפועל. עקרונות משפטייםעקרון האישיות המשפטית הנפרדתאישיות משפטית