ערעור על החלטת הממונה על עבודת נשים

החלטת הממונה על פי היא החלטת רשות מנהלית ובהתאם, כפופה לעקרונות המשפט המנהלי ועליה להיות סבירה ועניינית, להסמך על כלל השיקולים הרלוונטיים ולהיות נעדרת שיקולים זרים. בית-הדין לא ישים עצמו בנעלי הממונה, אולם, נתונה לו הסמכות לבחון ולבקר החלטת הממונה [ראה " 1633/04 אופטיק דורון - זכאי, בסעיף 13 לפסק הדין (לא פורסם, ניתן ביום 06/06/06); " 1423/04 קסטליו - ציטרינבאום, ס' 15 לפסה"ד (לא פורסם, 07/04/05); " 1334/02 נוסצקי - מדינת ישראל-משרד החינוך, התרבות והספורט, פד"ע מ 16, עמ' 23-24 (2004); " 307/99 אופיר טורס בע"מ - גולדנברג, פד"ע לח 170, 178 (2002)]. להלן פסק דין בנושא ערעור על החלטת הממונה על עבודת נשים: פסק - דין 1. לפנינו ערעור על החלטת הממונה על פי , התשי"ד-1954 (להלן: "הממונה"; המשיבה 1 בתיק) במסגרתה ניתן אישור לפיטורי המערערת שהיתה הרה אותה עת (להלן: "ההחלטה"). 2. רקע עובדתי: א. התובעת (להלן: גם "המערערת") הועסקה כקוסמטיקאית במכון קוסמטיקה אשר בבעלות המשיבה 2 בהרצליה (להלן: "המכון"), מיום 01/09/07 ועד ליום 15/05/08, עת פוטרה מעבודתה. ב. עם הודעת הפיטורים, הודיעה המערערת למשיבה 2 על הריונה ובהתאם, הגישה המערערת ביום 29/05/08 בקשה לקבלת היתר לפיטורי המערערת, משר העבודה והרווחה. ג. עדות המשיבה 2 נשמעה בפני נציגי הממונה ביום 29/07/08 בנוסף, צרפה המשיבה 2 תצהיר מטעם הגב' אילנה פנחס שעבדה במכון יחד עם המערערת בתקופה הרלוונטית (להלן: "אילנה פנחס"/"פנחס"). ד. המערערת העידה בפני הממונה ביום 03/09/08 והחלטת הממונה בעניינה ניתנה ביום 30/11/08. ה. ביום 11/12/08 הגישה המערערת בקשה לעיון מחדש בהחלטת הממונה וצרפה מסמכים נוספים לתמיכה בטענותיה. ו. ביום 15/12/08 הוציאה הממונה מתחת ידה החלטה מתוקנת לאור טעות קולמוס שנפלה בהחלטתה מיום 30/11/08 ביחס לזהות מוסר גרסת המעבידה- המשיבה 2 (ראה מש/19) ובנוסף, דחתה את בקשת המערערת לעיון מחדש (ראה מש/20). ז. המערערת הגישה הערעור שלפנינו ביום 29/01/08. 3. המערערת עותרת כאמור לביטול החלטת הממונה במסגרתה אושרו פיטוריה החל מיום 07/07/08. הממונה טענה כי הערעור הוגש באיחור ומשכך, דינו להידחות ובנוסף טענה כי אין בית הדין משמש ערכאת ערעור על הממונה וכי זו האחרונה נתנה החלטה סבירה שאינה מצדיקה התערבות בית הדין בעניין, המשיבה 2 הצטרפה לטענות הממונה ומשכך, נדון בטענותיהן כמקשה אחת. להן נפרש טענות הצדדים בהרחבה. 4. טענות המערערת: א. התיישנות: הערעור שהגישה המערערת לא התיישן שכן, המועד להגשת ערעור הוא 45 ימים מקבלת החלטת הממונה. החלטת הממונה הסופית והמתוקנת ניתנה אך ביום 15/12/08 ומשכך, עמדה המערערת במועדים הקבועים בחוק. ב. הממונה השתהתה שיהוי של ממש במתן החלטתה כך שלמערערת נגרם עינוי דין. החלטתה הראשונה של הממונה ניתנה אך בחודש נובמבר 2008 כשישה חודשים לאחר הגשת הבקשה להיתר פיטורים שהגישה המשיבה 2. ג. בכתב התביעה טענה המערערת כי כפי הנראה, המשיבה 2 ידעה על דבר הריונה עובר לפיטוריה שכן שוחחה על כך עם אחת מלקוחות המכון והמשיבה 2 שהאזינה לשיחה בינהן שמעה כי המערערת בהריון. בדיון שהתקיים בפנינו טען בא כוח המערערת כי ההודעה בדבר ההריון נמסרה במעמד הפיטורים. ד. המערערת שימשה כקוסמטיקאית במכון אולם בצעה עבודות נוספות החורגות מהגדרת תפקידה הפורמלי, עבודות מזכירות, נקיון, טיפול בנושאי כספים ומטלות אישיות שונות עבור המשיבה 2. ה. המשיבה 2 היתה מרוצה מתפקודה של המערערת. תקופה קצרה עובר לפיטוריה, ביום 06/05/08 הזמינה המשיבה 2 את המערערת לביתה ומסרה לה כי מעוניינת להרחיב את תחומי אחריותה במכון, תחומים שבפועל היו באחריות המערערת עוד קודם, בהתאם, הודיעה המשיבה 2 כי תדאג להעלאת שכרה של המערערת והחתימה אותה על מסמך המאשר ההסכמות ביניהן. במעמד זה, החתימה המשיבה 2 את המערערת על מסמך נוסף לפיו קבלה כל זכויותיה על פי דין וכי לא תהיינה לה כל דרישות כספיות מהמשיבה 2. בנוסף, התחייבה המערערת שלא לעבוד במכון אחר בתחומי הרצליה למשך שנה ממועד חתימת המסמך (ראה נספח 9 לכתב ההגנה שהגישה המשיבה 2). ו. המערערת בקשה לדון עם המשיבה 2 בדבר ההסכמות אליהן הגיעו ובדבר תוספת השכר כאמור ונדחתה בלך ושוב עד ליום 14/05/08 או אז הודיעה לה המשיבה 2 כי לעסק תכנס שותפה חדשה ומשכך, החלטה בנושא סמכויותיה והעלאת שכרה תדחה עד לקבלת עמדת השותפה. ז. ביום 15/05/08 לאחר סיומו של יום העבודה, הודיעה המשיבה 2 למערערת במפתיע כי היא מפוטרת, באותה שיחה, הודיעה המערערת למשיבה כי היא בהריון. ח. המשיבה 2 הקליטה את שיחת הפיטורים, דבר המצביע על חוסר תום לב מצידה וזאת מתוך כוונה לבסס את טענתה לפיה לא ידעה על דבר הריונה של המערערת. ט. המשיבה 2 הטעתה את הממונה בכל הנוגע לגיל ההריון של המערערת תוך שטענה כי במועד הפיטורים המערעת כלל לא ידעה כי היא בהריון. המערערת הציגה בפני המשיבה 2 אישור רפואי מיום 27/5/08 לפיו מצויה בשבוע ה-7 להריון וסובלת מדימומים (ראה נספח 5 לכתב ההגנה מטעם המשיבה 2). המשיבה 2 הציגה מסמך זה בפני הממונה וטענה כי מן האמור בו עולה כי במועד הפקתו, היתה המערערת בהריון שבוע בלבד ולא כך הוא. י. המשיבה 2 הגישה לממונה תמלול שיחות שערכה עם המערערת; שיחת הפיטורים ושיחות נוספות (נספח 1 לכתב ההגנה מטעם המשיבה 2). במהלך שיחות אלו שאלה המשיבה 2 את המערערת שאלות מנחות וניהלה השיחה על מנת להביא את המערערת לאמר דברים שישרתו את מטרותיה. השיחות היו מגמתיות והקלטתן מהווה חוסר תום לב. י"א. החלטת הממונה אינה מבוססת ואינה מנומקת כנדרש. הממונה ביססה החלטתה על תצהירה של פנחס, שהינה עובדת המכון הכפופה למשיבה 2, במסגרתו נטען כי המערערת מעלה באמון מעבידתה. פנחס לא נחקרה על תצהירה זאת, תוך שהמשיבה 2 מעלה טענות שווא כנגד המערערת לפיהן איימה על פנחס לבל תעיד כנגדה במסגרת ההליך. מעבר לתצהירה של פנחס, לא צורפו כל ראיות לתמיכה בטענות המשיבה 2. י"ב. לא היה מקום להתיר את פיטורי המערערת שכן, הפרת האמון הנטענת והמוכחשת, לא הוכחה ברמה הנדרשת אלא נקבע כי קיים "חשד סביר" בלבד להפרת האמון כאמור. הדברים מקבלים משנה תוקף כשמדובר במתן היתר לפיטורי עובדת הרה בדיעבד, אז נדרשת הוכחה מבוססת ברמת סבירות גבוהה לפיה תפקוד העובדת היה כזה שהצדיק את פיטוריה, דבר שלא התקיים בעניינינו כאמור. 5. טענות המשיבות: א. התיישנות: תביעת המערערת התיישנה שכן חלפו למעלה מ-45 ימים ממועד קבלת החלטת הממונה. ביום 11/12/08 הגישה המערערת בקשה לעיון מחדש בהחלטת הממונה מכאן שבמועד זה, לכל הפחות התקבלה לידיה ההחלטה. החלטת הממונה מיום 15/12/08 הוותה אך תיקון טעות קולמוס כאשר ההחלטה לגופה לא השתנתה כלל ואין לראות במועד זה כמועד הקובע לעניין הגשת ערעור. ב. הממונה לא השתהתה במתן ההחלטה. גביית עדות המערערת התעכבה בהתאם לבקשתה שלה כאשר רק לאחר גביית עדותה ניתן היה לפנות למשיבה 2 לקבלת התייחסותה העניינית לטענות המערערת ובשים לב למועדי ישראל ולחופשה מרוכזת שחלו אותה עת, החלטת הממונה התקבלה תוך זמן סביר. ג. החלטת הממונה היא החלטה מינהלית אשר מידת ההתערבות בה הינה בהתאם לעילות בדין המינהלי. בית הדין אינו מחליף את שיקול דעת הממונה אלא בודק את סבירות ההחלטה בהתאם לדין המנהלי כאמור. במקרה שלפנינו, אין מקום להתערב בהחלטת הממונה. ד. המערערת פוטרה שעה שמעסיקתה לא ידעה על דבר הריונה ומכאן הפיטורים לא היו קשורים להריון. ה. הממונה התרשמה מחומר הראיות שהובא בפניה כי פיטורי המערערת נעוצים בהתנהגותה הנטענת. ו. הממונה אינה כבולה בדיני הראיות ומשכך, לא היתה מניעה מלהתייחס לתצהיר שהוגש על ידי גב' פנחס. ז. האישור הרפואי מיום 27/05/08 אינו נזכר כלל בהחלטת הממונה אלא היה חלק מטענות המשיבה 2, כך שכל טענה לגבי המשמעות שיוחסה לו אינה רלוונטית, מה גם שנמצא כי המשיבה 2 לא ידעה על דבר ההריון עובר להודעת הפיטורים. 6. דיון והכרעה: בפתח הדברים נציין כי מצאנו לדחות את הערעור, להלן נפרש החלטתנו. א. התיישנות: סעיף 13ד' ל קובע: "הרואה עצמו נפגע מהחלטת שר התעשיה המסחר והתעסוקה לעניין מתן היתר לפי הוראות חוק זה, רשאי לערער עליה לפני בית דין אזורי לעבודה, בתוך 45 ימים מהיום שבו הגיעה ההחלטה לידיעתו". מכאן, המועד להגשת ערעור הוא 45 ימים מקבלת החלטת הממונה לידי העורר. בעניינינו, המערערת הגישה תביעתה בחלוף 45 ימים מקבלת החלטת הממונה מיום 30/11/08, עם זאת, על מנת שלא תגרע זכותה של המערערת ובשים לב לכך שהממונה הוציאה מתחת ידה החלטה מתוקנת ביום 15/12/08, מצאנו לדחות את טענת ההתיישנות ולפיכך נדון בתביעה לגופה. ב. פיטורי עובדת בהיריון מוסדרים במסגרת הקובע בסעיף 9(א), את הכלל, כי אין לפטרה, אלא, על פי היתר משר העבודה והרווחה: "לא יפטר מעביד עובדת שהיא בהריון וטרם יצאה לחופשת לידה אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה, ולא יתיר השר פיטורים כאמור אם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר להריון; הוראות סעיף קטן זה יחולו הן על עובדת קבועה והן על עובדת ארעית או זמנית ובלבד שהעובדת עבדה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה ששה חדשים לפחות". סעיף 22 ל הקנה סמכות זו לממונה. ג. החלטת הממונה היא החלטת רשות מנהלית ובהתאם, כפופה לעקרונות המשפט המנהלי ועליה להיות סבירה ועניינית, להסמך על כלל השיקולים הרלוונטיים ולהיות נעדרת שיקולים זרים. בית-הדין לא ישים עצמו בנעלי הממונה, אולם, נתונה לו הסמכות לבחון ולבקר החלטת הממונה [ראה " 1633/04 אופטיק דורון - זכאי, בסעיף 13 לפסק הדין (לא פורסם, ניתן ביום 06/06/06); " 1423/04 קסטליו - ציטרינבאום, ס' 15 לפסה"ד (לא פורסם, 07/04/05); " 1334/02 נוסצקי - מדינת ישראל-משרד החינוך, התרבות והספורט, פד"ע מ 16, עמ' 23-24 (2004); " 307/99 אופיר טורס בע"מ - גולדנברג, פד"ע לח 170, 178 (2002)]. ד. המערערת טענה כי הממונה השתהתה במתן ההחלטה ובכך נגרם לה נזק ועינוי דין, ב"כ המשיבה 1 פרטה התנהלות ההליכים בתיק (ראה עמוד 6 שורות 18-1 לפרוטוקול הדיון) ובנסיבות העניין מצאנו כי ההחלטה ניתנה תוך זמן סביר ומקבלים טענות ב"כ המשיבה 1 בנדון. ה. במקרה שלפנינו אין חולק כי רק במועד הפיטורים הודיעה המערערת למשיבה 2 על דבר הריונה, מכאן הפיטורים לא בוצעו בשל היות המערערת בהריון. ו. התרשמנו כי הממונה בחנה את מכלול הראיות שהובאו בפניה ומצאה כי הפיטורים בוצעו בשל התנהגות המערערת. הכלל הוא כי בית הדין לא יחליף את שקול הדעת של הממונה ומשמצאה כי יש "יסוד להניח להפרת אמון", אל לנו להתערב במסקנותיה העובדתיות כאמור. ז. המערערת נתנה עדותה בפני הממונה וכפי שהוסבר לה, היה באפשרותה להציג ראיותיה, משום מה רק לאחר שנתנה החלטת הממונה צרפה שני מסמכים לתמיכה בטענותיה והממונה התייחסה לכך במסגרת מכתבה מיום 15/12/08 (ראה מש/20), ודחתה את נסיונה של המערערת לצרף ראיות חדשות. ח. הממונה קבלה לידיה תצהיר שנערך על ידי גב' פנחס, שלא נחקרה בפניה, עם זאת, התייחסה לאמור בתצהיר בהחלטתה (ראה סעיף 3 לנימוקי הממונה). המערערת טענה כי הדבר מהווה פגם מהותי הפוגע בזכויותיה שכן, לא היה באפשרותה לחקור את גב' פנחס כנדרש. איננו מקבלים טענה זו, שכן, הממונה איננה כבולה לדיני הראיות והעובדה כי התייחסה לתצהיר הנדון אין בה כדי להביא לפסלות החלטתה. הטענות שהועלו בתצהיר הועלו אף על ידי המשיבה 2 בתצהירה ובחקירתה והמערערת התייחסה לטענות שהועלו בתצהירה של פנחס במסגרת חקירתה (ראה נספח ג' לכתב התביעה, עמוד 3 לפרוטוקול עדות המערערת בשורות 10-9), לאור מכלול הראיות שהובאו בפני הממונה, אנו סבורים כי הממונה רשאית היתה ליקח תצהיר זה בחשבון. ט. המערערת טענה כי המשיבה 2 עשתה שימוש בהקלטות באופן מגמתי תוך שניהלה את השיחה באופן שיביא לחיזוק גרסתה לפיו כביכול לא ידעה על דבר ההריון במועד הפיטורים וכי יש בידיה ראיות לפיהן הפרה המערערת את חובת האמון כלפיה, ראיות שלא הוצגו מעולם. איננו מקבלים טענה זו, ראשית אין חולק שהמשיבה 2 לא ידעה על דבר ההריון עד למעמד הפיטורים שנית, נראה כי הממונה נתנה דעתה לטענות אלו של המערערת שכן פנתה למשיבה 2 על מנת לברר מדוע בצעה ההקלטות הנדונות (ראה מש/15) וכפי הנראה המענה שקיבלה, הניח את דעתה (ראה מש/16) שכן, לא ניתנה לגבי הקלטות אלו כל התייחסות במסגרת החלטתה. מכל מקום, אנו סבורים כי לא נפל פגם בעצם ביצוע ההקלטות והתמלול כמו גם מהיותו חלק ממכלול הראיות שעמדו בפני הממונה. י. המערערת טענה כי החלטת הממונה מתייחסת לקיומו של חשד סביר להפרת אמון מצידה, אולם לא די בכך על מנת להביא לפיטוריה שכן, במקרים מעין זה שלפנינו כאשר עובדת הרה מפוטרת תוך שניתן לכך אישור בדיעבד נדרשת מן המעסיקה מידת הוכחה מוגברת בדבר הפרת אמון של ממש. לחיזוק טענת המערערת, הפנה בא כוחה לעב 9429/04 האגודה למען הקשיש-בן מוחא (לא פורסם, ניתן ביום 02/08/07), שם נדונה תביעה לביטול החלטת הממונה במסגרתה לא אישרה פיטורי עובדת הרה. באותו מקרה הסתמכה הממונה על החלטה פוזיטיבית של פרקליטות המדינה, לפיה אין להגיש כתב אישום כנגד העובדת "מחוסר אשמה" ומשכך לא קבלה את טענת המעבידה לפיה העובדת מעלה בכספים. לא מצאנו לעשות היקש מהמקרה הנדון לעניינינו. י"א. לא מצאנו לנכון לקבוע מסמרות בדבר רמת ההוכחה הנדרשת במקרים כגון זה שלפנינו, היות ומצאנו כי החלטת הממונה היתה מבוררת וסבירה ואנו סבורים כי בנסיבות העניין, היה די בקיומו של חשש להפרת אמון על מנת להביא לאישור פיטורי המערערת. 7. סוף דבר: א. הערעור נדחה. ב. בנסיבות העניין, המערערת תשא בהוצאות המשיבה 2 בסך 2,500 ₪. ערעורחוק עבודת נשים