בית המשפט ציין לעניין פרשנות טקסט משפטי כי יש להבחין בין משמעותו הלשונית של הטקסט לבין משמעותו המשפטית. משמעותו הלשונית של הטקסט קובעת את מגוון המשמעויות שהטקסט יכול לשאת בשפתו. משמעותו המשפטית של הטקסט היא המשמעות הלשונית המגשימה את התכלית שהנורמה הגלומה בטקסט נועדה להגשים (ראו בג"צ 267/88 רשת כוללי האידרא, עמותה נ' בית המשפט לעניינים מקומיים [7] בעמ' 736). בקביעת מתחם המשמעויות הלשוניות, הפרשן פועל כבלשן. בקביעת המשמעות המשפטית, הפרשן מייחד את הטקסט המשפטי משאר הטקסטים. הוא מעניק לטקסט אותו מובן המגשים את תכליתו. בהגשמת התהליך הפרשני אין מוקדם ומאוחר. פרשן אחד יתחיל במישור הלשוני. פרשן אחר יתחיל במישור המשפטי. כל פרשן וגישתו שלו, פרי הכרתו, גישתו ותרבותו. אך כל הפרשנים כולם צריכים לעבור את התהליך כולו. עליהם לבחון את המשמעות המגשימה את תכליתה של הנורמה הגלומה בטקסט. כלל הברזל הוא זה: הפרשן אינו רשאי ליתן לטקסט מובן משפטי הנופל מעבר למתחם המשמעויות הלשוניות של הטקסט (ראו בג"צ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור [8], בעמ' 803). "מלאכת הפירוש אינה מוגבלת אך למלים, אך המלים מגבילות את הפירוש" (ד"נ 40/80 קניג נ' כהן [9], בעמ' 715).פרשנות