אישיותה המשפטית העצמאית של החברה מבוססת על חציצה בינה לבין בעלי מניותיה. מסך זה מפריד בין זכויות וחובות החברה לבין אלה של בעלי המניות. זהו עקרון יסוד בדיני התאגידים, המאפשר מסחר בעולם המודרני, בכך שהוא מאפשר לבעלי מניות לקחת סיכונים מסחריים סבירים, זאת בנוסף ליתרונות מיסויים וכספיים: "לחברה, מיום שנרשמה, אישיות משפטית עצמאית הנפרדת מזו של חבריה והיא כשרה לכל זכות, חובה ופעולה משפטית, המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מאוגד. לחברה אישיות משפטית כללית והיא משמשת מושא לזכויות ולחובות בתחומי המשפט השונים... עם הרישום קם גוף מאוגד אשר הדין מקנה לו קיום עצמאי. זוהי פיקציה שיצא החוק במגמה לאפשר לאנשי עסקים ולאחרים לנהל את פעילותם במסגרת משפטית מלאכותית, על יתרונותיה וחסרונותיה." (פרופ' יוסף גרוס, חוק החברות החדש מהדורה שניה, 43-44). הרמת מסך הינה שלילת האחריות המוגבלת, כאשר נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות, עקרון הפרדת האישיות המשפטית הנפרדת הינו עיקרון על בדיני החברות והוכר בפסיקה ובחקיקה ככזה. החריג לכלל זה הוכר ועוגן בחוק החברות בסעיף 6. לכאורה, לפי לשון החוק הוקנה לבית המשפט שיקול דעת נרחב בבואו להחליט אם להרים את המסך אם לאו, ואולם דעת המלומדים הינה כי הפעלת שיקול דעת זה יעשה בהתאם לקווים שנקבעו בפסיקה - היינו שהרמת המסך תעשה רק במקרים חריגים כאשר הוכחו עובדות המצדיקות הרמת המסך. ד"ר אירית חביב סגל, בספרה "דיני חברות לאחר חוק החברות החדש", כרך א' הוצאת אל -טק הפקות בע"מ 1999, מצביעה על כך שבתי המשפט פעמים רבות עשו שימוש בסוגיה של הרמת המסך, משום הקלות שבה מאפשרת ההלכה את היצירה השיפוטית, שעה שניתן היה להתמודד עם הסוגיות שהתעוררו באותם מקרים בהקשר של דוקטרינות אחרות מדיני החברות ולהימנע מהרמת המסך. המבחן הראשון והבולט מכולם, בו נעשה שימוש לצורכי הרמת מסך הינו "שימוש לרעה" במסך ההתאגדות. דר' חביב סגל בספרה הנ"ל מציינת, כפי שציינתי לעיל, כי עצם העובדה שבעל מניות מבקש להימנע מהטלת אחריות עליו, עדיין אינה נחשבת לשימוש לרעה במסך ההתאגדות [עמ' 253]. ואולם, מציינת המלומדת: "הנחתה של מערכת המשפט היא שעל היזם לעשות שימוש הוגן במבנה ההתאגדות והיתרונות שזה מקנה לו. כמו כן, עליו להימנע ממימון פעילותו במבנה הון הצפוי להוביל את החברה לחדלות פירעון, קרי, למצב שבו לא יהיו לנושים די מקורות הון בכיס העושר של החברה על מנת להיפרע את חובותיהם. עליו להתאים את גובה ההתחייבויות וההלוואות שנוטלת החברה לשווי ההון העצמי שהושקע בה, ואף להתאים את שווי נכסי החברה שהוא משיב לכיסו הפרטי, בכל דרך שהיא של חלוקה לבעלי המניות, למצבה של החברה ולהתחייבויותיה". (עמ' 253). בתי המשפט גם הפעילו דוקטרינות מדיני השליחות, כאשר ייחסו את פעילות החברה ובעליה. באותם מקרים בהם לא נתקיימה הפרדה בין החברה ובעליה ואלו לא אפשרו לחברה "לפעול כישות עצמאית הפועלת למקסימום רווחיה, ראה בית המשפט בחברה מעין שלוח של בעליה, ועל פי קונספציות של שליחות ייחס את חיובי החברה לבעליה; דהיינו, על פי מבחני השליחות, הקרבה המעשית שבין החברה לבעליה היא המכריעה בהרמת המסך". [ראה חביב סגל בספרה הנ"ל עמ' 254]. דר' חביב - סגל מציינת, כי לדעתה אם נתחשב בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, אזי את המבחן הקבוע בסעיף 6 לחוק של "בנסיבות העניין, צודק ונכון לעשות כן", יש להפעיל באופן דומה להחלת מבחן ה"שימוש לרעה", שאם לא כן, על פי לשונו, מאפשר סעיף זה הרחבת האפשרויות לשימוש בעקרון זה. אם נסכם את הנ"ל, כאשר בית המשפט ימצא כי בעלי המניות של החברה נהגו בחברה כבתוך שלהם, כשלא טובת החברה ורווחיה עומדים נוכח עיניהם אלא טובתם האישית, ניתן יהיה לומר כי נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות ויהא זה נכון וצודק להרים את המסך. דיני חברותבעלי מניותמניותאחריות אישית