בעלות על רכב לא תילמד אך על בסיס הרישום במשרד הרישוי. זאת, כי רישום הבעלות ברכבים במשרד הרישוי אינו קוסטיטוטיבי, אלא הינו דקלרטיבי בלבד [ע"א 492/64 לוי נ' וייס, ואח', פ"ד י"ט (1) 586]. אמנם, בע"א 782/86 חברת האוטובוסים מטאר אל קודס נ' מנהל מס' ערך מוסף, פ"ד מ"ג (2) 564, 570 קבע כב' השופט מצא (כתוארו אז), שלא נאמרה המילה האחרונה בנושא היות הרישום של משרד הרישוי דקלרטיבי גרידא. אולם, ההלכה, שברישום דקלרטיבי מדובר, קיימת עד היום [רע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח', פ"ד נ"א (4) 464, 472-473]. להלן פסק דין בנושא בעלות על רכב: פסק - דין פתח דבר: 1. ביום 19.11.03 בשעה 04:00 לערך בכביש המהיר בין תל-אביב לאשדוד במסלול מצפון לדרום נהג יגאל (להלן: "יגאל" או "התובע") ברכב בה בשעה שנהג אופיר (להלן: "אופיר" או "הנתבע") ברכב אחר באותו המסלול. אין חולק, כי הוצאה לרכב, בו נהג הנתבע, פוליסה, המכסה נזקים לרכבים אחרים, בידי אליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המבטחת" או "הנתבעת"). הרכבים, הנהוגים בידי התובע והנתבע, התנגשו זה בזה (להלן: "התאונה"). בעקבות התאונה נגרמו לרכב, בו נהג התובע, נזקים כבדים בעקבותיהם הוא הגיש את תביעתו זו. בכתב תביעתו טען התובע, שהתאונה נגרמה בעטיה של נסיעתו של הנתבע ברוורס נגד כיוון התנועה בכביש המהיר. גירסתו של הנתבע בכתב הגנתו היתה, שאכן נסע ברוורס כנטען בכתב התביעה ועל ידי כך גרם לתאונה. הנתבעת טענה בכתב הגנתה, שהנסיבות האמיתיות לקרות התאונה היו, ששני הרכבים הרלוונטיים נסעו לאותו הכיוון, וכי התובע לא שמר מרחק, ולכן, הרכב הנהוג בידיו התנגש ברכב של הנתבע. עוד טענה המבטחת, שאין עליה חובת תשלום על פי הפוליסה, כי הנתבע מסר גירסה שקרית ביחס לאופן קרות התאונה, וזאת בעקבות הקנוניה בינו לתובע על רקע ההיכרות המוקדמת ביניהם. בהליכים לפנינו היחיד, אשר העיד, הוא התובע. הנתבעים לא העידו איש מטעמם. נסיונה של המבטחת להציג לפנינו תוצאת בדיקת פוליגרף כשל. לכן, מבחינת הגירסאות המנוגדות של התובע ושל הנתבעת, תולה הנתבעת את יהבה בעיקר (אך לא רק) בחקירתו הנגדית של יגאל. האם התובע הוא הבעלים של הרכב נשוא התביעה? 2. בפי הנתבעת הטענה, שהתובע החסיר בעדותו את טענתו, שהינו הבעלים של הרכב נשוא התביעה, ולכן, אינו יכול לזכות בסעד, אשר הוא תובע (סעיפים ב.6 ו- ב.7 לסיכומי הנתבעת). אין בידי לקבל טענה זו נוכח סעיף 2 לתצהירו של התובע בעדות ראשית, בו הצהיר, שהוא רכש את הרכב נשוא התביעה מדודתו, תמר פרץ, אך טרם ביצע את העברת הבעלות במשרד הרישוי לאור הקרבה המשפחתית הנ"ל. טענה הנתבעת, שלאור העדר רישום בעלותו הנטענת במשרד הרישוי, אין יגאל הבעלים של הרכב. טענה זו, דינה להידחות. כידוע, לא תילמד הבעלות ברכב אך על בסיס הרישום במשרד הרישוי. זאת, כי רישום הבעלות ברכבים במשרד הרישוי אינו קוסטיטוטיבי, אלא הינו דקלרטיבי בלבד [ע"א 492/64 לוי נ' וייס, ואח', פ"ד י"ט (1) 586]. אמנם, בע"א 782/86 חברת האוטובוסים מטאר אל קודס נ' מנהל מס' ערך מוסף, פ"ד מ"ג (2) 564, 570 קבע כב' השופט מצא (כתוארו אז), שלא נאמרה המילה האחרונה בנושא היות הרישום של משרד הרישוי דקלרטיבי גרידא. אולם, ההלכה, שברישום דקלרטיבי מדובר, קיימת עד היום [רע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח', פ"ד נ"א (4) 464, 472-473]. האמנתי לתובע, שרכש את הרכב מדודתו ולא סברתי, שאי-העדת דודתו בנושא עומדת לו לרועץ. זאת נוכח האינדיקציה, שהתובע חוייב לשלם את תיקון הרכב, בדמות החשבונית של "מוסכי עדי 2000", שצורפה לתצהירו של יגאל בעדות ראשית. האם מנועה המבטחת מלהעלות כל טענה, שלא פורטה במכתבה לדחיית התביעה? 3. תוך ההפניה לפסיקה מנחה (אך בלתי מחייבת), המבוססת על חוזרי המפקחת על הביטוח בזמנו, טען בא כוחו המלומד של התובע, שכל טענה, אשר העלתה הנתבעת כנגד התשלום על פי הפוליסה, שלא פורטה במכתב הנתבעת, בו דחתה את תביעת התובע, אינה ניתנת להיטען בבית המשפט. נוכח התוצאה אליה הגעתי בפסק דין זה, אוכל להשאיר שאלה זו בצריך עיון. נטל ההוכחה: 4. על אף המחלוקות בין התובע לנתבעת, הם תמימי דעים ביחס לנשיאה בנטלים. מוסכם עליהם, שהתובע נושא בנטל להוכיח את עצם קרות האירוע הביטוחי והמבטחת נושאת בנטל להוכיח, שהיא פטורה מחובתה לשלם את תגמולי הביטוח מחמת מסירת עובדה כוזבת על האירוע הביטוחי בכוונת מרמה (בהתאם לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981). בענייננו מוסכם על התובע והנתבעת, שניזוק הרכב, בו נהג יגאל. השאלה שבמחלוקת היא, אם לאחר התאונה חברו יגאל ואופיר בקנוניה והמציאו בדותות על אופן קרות התאונה. למעשה, הנתבעת טוענת למרמה מצדו של יגאל. היא מייחסת ליגאל מעשה פלילי של נסיון לקבל דבר במרמה. כדי להוכיח האשמה כבדה זו דרושה כמות ראיות נכבדה עד אשר יקבע בית המשפט, שכפות המאזניים נוטות לטובת המבטחת על פי מאזן ההסתברות [ראה את פסק דינו של כב' השופט ברק (כתוארו אז) ב- ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ (1) 589, 605 - 606]. חקירתו הנגדית של התובע: 5. כאמור, גירסתו של התובע היא, שתוך כדי נסיעתו בחשכה בשעה ארבע לפנות בוקר בחודש דצמבר הגיח לפתע רכבו של הנתבע בנסיעה לאחור נגד כיוון התנועה וגרם לתאונה. הנתבעת טענה, שהמדובר בסיפור פנטסטי ודמיוני. איני רואה בעצם היות נסיבות קרות התאונה נדירות מין חולשה בגירסת התובע. הרי, לשיטת התובע, אלמנט ההפתעה תרמה תרומה של ממש לקרות התאונה והפתעה זו היא התולדה של היות נסיבות התאונה נדירות. הנתבעת הדגימה את חוסר מהימנותו הכללית של התובע בסתירות הנטענות לענין עדותו על היכרותו עם אבי הנתבע (ראה: עמ' 5-6 לסיכומי הנתבעת). בעמ' 5 שורות 5-6 לפרטיכל העיד יגאל: "אני לא מכיר את הנתבע 1. אני מכיר את אביו, לא ... אישית אבל מכיר אותו דרך חברים. כשאביו של הנתבע 1 הגיע הכרתי אותו". הנתבעת רואה סתירה בין הרישא לדברים אלו מפי התובע ["אני מכיר את אביו (של הנתבע - ג'ט"ל)] לבין הסיפא לדברים ("כשאביו של הנתבע 1 הגיע הכרתי אותו"). לכאורה הנתבעת רואה סתירה בין הדברים, כי היא מבינה בסיפא לדברים ("כשאבי הנתבע 1 הגיע הכרתי אותו") את הכוונה לומר, שבעת הגעתו של אבי הנתבע לזירת התאונה התובע הכירו לראשונה. לפי הבנתי, לא זאת היתה כוונת התובע. כוונתו היתה לומר, שעם הגעת אבי הנתבע למקום התאונה התובע הבין, שהוא הכירו עוד קודם לכן. הנתבעת איתרה פירכה, לטענתה, בעובדה שהתובע הצהיר (בסעיף 9 לתצהירו בעדות ראשית), שטרם פונה הנתבע לבית החולים הוא הספיק לקבל את פרטיו, למרות שבחקירתו הנגדית העיד התובע, שהוא לקח מן הנתבע לאט לאט את פרטיו, התקשר לאביו לומר לו להגיע לזירת התאונה ואביו אכן הגיע ופינה את הנתבע לבית החולים (עמ' 5 שורות 14-15 לפרטיכל). אם יש כאן סתירה לגבי קצב האירועים, הרי זה נראה לי עניין תפל. כמו כן, הסיקה הנתבעת, שגירסתו של התובע בדויה, כי לראשונה הוא העלה את גירסתו, שהתאונה התרחשה בנתיב השמאלי תוך עקיפת רכב אחר בעת החקירה הנגדית. עצם העובדה, שהתובע ירד לפרטים רבים יותר בחקירתו הנגדית, שלא ראה צורך לגלותם בתצהירו בעדות ראשית, אינה בהכרח מלמדת, שתוכן גירסתו של התובע בדוי. הרי, התובע הסביר בחקירתו הנגדית, שהוא היה בשלבים הראשונים של העקיפה וכשהופיע רכבו של הנתבע החל לבלום (עמ' 4 שורות 4-5 לפרוטוקול). סובר אנוכי, שתחילת העקיפה, שלמעשה ננטשה, בוודאי לא היתה משמעותית מספיק, כדי להיכלל בתצהירו של התובע, המגולל את עיקרי העובדות. לא ראיתי בשוני בהעלאת הפרטים בין התצהיר לבין החקירה הנגדית אינדיקציה לדברי כזב. הנתבעת הצביעה על שלוש סתירות עקריות בגרסאותיו של התובע. הסתירות מתייחסות לשאלה, אם הנתבע נסע לאחור בשולי הכביש או בכביש עצמו, לשאלה, אם בעת ההתנגשות שתי המכוניות (זו של הנתבע וזו של התובע) היו בתנועה, ולבסוף, לשאלה, רכבו של מי פגע ברכבו של מי. בסעיף 5 לתצהירו בעדות ראשית הצהיר יגאל: "לפתע הגיח ממולי רכבו של הנתבע 1… שנסע נגד כיוון התנועה ברוורס והתנגש בעוצמה בחזית רכבי…" לעומת זאת, בחקירתו הנגדית העיד יגאל, שרכבו של הנתבע נסע רוורס בשולי הדרך (עמ' 4 שורות 18-19 לפרטיכל). (המיקום הזה הודגש על ידי הנתבעת בסעיף ה.7 לסיכומיה). לפי בא כוחו המלומד של התובע, התובע חזר בניסוחיו השונים על תיאורו של אותו האירוע. לשיטתו, המדובר בתובע, שנסע בכביש החוף, כשרכבו של הנתבע נסע רוורס בצד שמאל בשולי הכביש, ביצע סטיה ברוורס לתוך הנתיב ועל ידי כך גרם לתאונה (סע' 23 לסיכומי התגובה הראשונה של התובע). משום מה, לא נשאל יגאל בחקירתו הנגדית באילו שוליים נסע אופיר לאחור, אם בשוליים השמאליים או אם בשוליים הימניים. יחד עם זאת, מיקום הפגיעות בקדמת רכבו של התובע משמאל ובדופן האחורית השמאלית לרכבו של הנתבע (עמ' 5 שורה 1 לפרטיכל), תאורו של התובע - שרכב הנתבע נסע לאחור בשוליים, ביצע פניה לאחור וחסם את דרכו (עמ' 4 שורה 18 עד עמ' 5 שורה 1 לפרוטוקול) - ואמירתו המדווחת של הנתבע, שהחמיץ מחלף ורצה להסתובב במקום, בו מותר הדבר לרכב בטחון (עמ' 5 שורות 19-24 לפרוטוקול) - מצביעים לכאורה על נכונות דברי בא כוחו המלומד, שהנתבע נסע לאחור בשולי הכביש מצד שמאל. נשאלת השאלה מה הבדל בין עדותו של התובע, שהנתבע נסע לאחור בשולי הכביש לבין עדותו, שהנתבע נסע בכביש. האם אין כאן סתירה? לפי התרשמותי, אין המדובר אלא בתאור שלבים שונים של נסיעתו של הנתבע לאחור, תחילה על שולי הדרך ולאחר מכן תוך ביצוע תפנית לאחור על הכביש ממש. בא-כוחה המלומד של המבטחת הצביע על עוד סתירה, לטענתו, בעדות התובע. לפי הטענה, במקום אחד העיד התובע על ההתנגשות ברכב, שנסע לאחור (עמ' 5 שורה 1 לפרטיכל), ובמקום אחר העיד על התנגשות ברכב, שנעמד במקום (עמ' 4 שורות 4-6 לפרטיכל). גם כאן, לדעתי, אין סתירה, כי המדובר בתאור של שלבים שונים של נסיעת הנתבע לאחור. הא ראיה לכך היא תאורו של התובע בתחילת המשפט את נסיעתו ברכבו של הנתבע לאחור ובסיום אותו המשפט את עמידת הרכב הנ"ל [הרי, כבר אמרנו, שהתובע העיד, שהנתבע אמר, שפספס מחלף ונסע לאחור, ושמענו את העדות על רצון הנתבע להסתובב במעבר לרכבי בטחון (עמ' 5 שורות 20-23 לפרטיכל)]. לפניכם המשפט בחקירתו הנגדית של התובע: "... יצאתי לעקיפה ובשלבים המוקדמים של העקיפה הגיח לפני רכב שנסע ברוורס, בלמתי ככל שניתן והאטתי ופשוט (צ.ל. "הוא פשוט" - ג'ט"ל) נעמד באמצע הכביש ופגעתי בו" (עמ' 4 שורות 4-6 לפרטיכל). עוד סתירה בעדות התובע, לטענת בא-כוחה המלומד של הנתבעת, היא בשאלה, אם רכבו של התובע התנגש ברכבו של הנתבע או ההיפך. בתצהיר התובע העיד יגאל, שרכבו של הנתבע נסע לאחור והתנגש בעצמה רבה בחזית רכבו שלו (סעיף 5 לתצהיר התובע בעדות ראשית). לעומת זאת, בחקירתו הנגדית העיד התובע על כך, שנעמד רכבו של הנתבע ושרכבו (של התובע) פגע בו (עמ' 4 שורות 4-6 לפרטיכל). לטעמי, המדובר בנואנסים של אותה התאונה. טכנית, רכבו של הנתבע, אשר נסע לאחור, ביצע תפנית ונעמד (כשפעמיו לחציית המעבר לרכבי בטחון) ובכך חסם את דרכו של התובע. בו זמנית התובע האט עד אשר התנגש ברכב, שחסם את דרכו (עמ' 4 שורה 18 עד עמ' 5 שורה 1 לפרטיכל). השתכנעתי, שמבחינה טכנית, מטבע הדברים, הרכב, שנסע ברוורס, נעצר וחסם את הדרך לרכבו של התובע, גרם לרכבו של התובע להתנגש בו. ואולם, במבטו של ההדיוט הנסיעה לאחור גרמה להתנגשות ובנסיבות אלו אין לראות בהתבטאות האחרת של התובע, שרכבו של הנתבע התנגש ברכבו, אינדיקציה לאמירת שקר. בזאת סלקנו מן הדרך את טענות הנתבעת לענין הסתירות בעדותו של התובע. לא מצאנו בטענות אלו פגיעה במהימנותו הרבה ביותר של התובע, לפי התרשמותנו ממנו על דוכן העדים. אי הבאת עדים 6. לדידי הנתבעת, משנמנע התובע להביא עדים להעיד ובראשם חברו, נדב ויצמן, שנסע ברכבו בעת התאונה, חזקה, שאילו היה חברו עולה לדוכן העדים, הוא היה מעיד לרעתו. זאת, כשלכאורה לא היתה מניעה להעיד את מר ויצמן (עמ' 5 שורות 3-4 לפרטיכל). לזאת השיב בא-כוחו המלומד של התובע, בין היתר, שאין להפעיל את החזקה הזאת, כשהנתבעת הודיעה מפורשות (בהודעתה לבית-המשפט, אשר נושאת את התאריך 7.12.04 בתחתיתה), שהיא תזמין את הנוסעים לעדות ובהמשך נמנעה מלהזמינם. החזקות העובדתיות הן כלים לשימוש במצבים הנכונים. כדברי המלומד א' הרנון: "חזקה שבעובדה היא הסקה מותרת של מסקנה הנובעת מנסיון החיים, ללא צורך בהבאת ראיות להוכחתה. אין כל חובה להגיע למסקנה כזאת, אפילו לא הובאה כל ראיה נוגדת" [א' הרנון דיני הראיות (חלק ראשון, תשל"ט) 194]. בענייננו, כשעדותו של התובע היתה כה מהימנה, לא ראיתי להסיק מסקנה לרעתו מן העובדה, שלא העיד מר נדב ויצמן לפנינו. ההכרעה על-פי עדות יחידה 7. א. בהסתמך על סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971 טענה הנתבעת, שאין מקום להכריע לטובת התובע על-פי עדותו היחידה. כפי שנפסק ב-ע"א 224/78 חמשה יוד תכשיטנים בע"מ נ' פיירמנס פאנד אינשורנס קומפני, פ"ד ל"ג (2) 90, 93 (מול האות "ה") מפי כב' השופט שמגר (כתוארו אז): "בית-המשפט קמא סבר כי אינו רשאי לבסס הכרעתו על עדות יחידה של בעל-דין מאחר שחזקה עליו מצוותו של סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) המונע זאת, כביכול. בכך נתפס בית-המשפט קמא לכלל טעות: סעיף 54 הנ"ל אינו מונע הכרעה שיפוטית על-פי עדות יחידה, אולם אם מבקש בית-המשפט, במשפט אזרחי, לפסוק... על-פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות היחידה אינה הודאת בעל-הדין, עליו לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו..." בענייננו כשהתרשמותנו מעדותו של התובע בחקירתו הנגדית היתה כה חיובית, כשניתחנו לפרטים את טענות הנתבעת לקיומן של סתירות בעדותו ודחינו אותן וכשגרסת הנתבעת לא נתמכה בשום עדות, ראינו להכריע את המשפט על בסיס עדות יחידה. ב. כאמור (בסעיף 4) לעיל, כשהנתבעת טענה לקיום קנוניה בין התובע לנתבע, הנטל מוטל עליה להוכיח זאת ודרושה כמות נכבדה של ראיות, כדי להרים את הנטל הזה. לא רק שהנתבעת לא הציגה לפנינו כל עדות או ראיה לתמוך בגירסתה, שהתאונה נגרמה בשל אי-שמירת מרחק על-ידי התובע, אלא שמצאנו את עדותו של התובע מהימנה עד מאוד. בנסיבות אלו יכריע בית-המשפט לטובת גירסתו של התובע. שיעור הנזקים 8. הוכח הנזק הישיר לרכבו של התובע בסך 24,464.94 ₪ בחוות דעתו של אביב מאיר, שצורפה לתצהירו של התובע בעדות ראשית. חוות-הדעת גם מכמתת את ירידת הערך לרכבו של התובע לאחר תיקונו הסביר בסך 2,069.13 ₪. סה"כ הנזק הישיר לרכבו הוא 26,534 ₪ כולל מע"מ. לענין המע"מ צורפה החשבונית של "מוסכי עדי 2000" לתצהירו הנ"ל של התובע. התובע העיד (בסעיף 17 לתצהירו הנ"ל) שבמשא ומתן למכירת רכבו הקונים הפוטנציאליים הציעו לו 9,000 ₪ פחות ממחיר המחירון. התובע תבע את הסכום הזה בתור ירידת ערך בנוסף לירידת הערך על-פי חוות-הדעת של השמאי מטעמו. זאת תוך ההפניה לרע"א 3577/93 הפינקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, פ"ד מ"ח (4) 70. יש בטענה זו לירידת ערך, העולה על סכום ירידת הערך, שנישומה על-ידי השמאי מטעמו, דבר הדורש הוכחה. בהנחה, שהאמור בסעיף 17 לתצהירו של התובע לענין המשא ומתן למכירת הרכב אמת, הרי אין לפני כל הוכחה, שהסיבה להצעות להפחית 9,000 ₪ ממחיר המחירון היא אך ורק העובדה, שהרכב היה מעורב בתאונה (על אף תיקונו הסביר). עדיפה בעיני חוות-דעתו של המומחה מטעם בית-המשפט לענין ירידת הערך. לנזק לרכבו של התובע בסך 26,534 ₪, כאמור לעיל, יש להוסיף את שכר-טרחתו של השמאי בסך 2,330 ₪ על-פי החשבונית, שצורפה לתצהירו הנ"ל של התובע, ואת עלות גרירת רכבו של התובע בסך 500 ₪ בהתאם לחשבונית הגרר, שצרופה אף היא לתצהירו של התובע בעדות ראשית. סה"כ הנזק הוא: 29,364 ₪ בערכים ליום הגשת התביעה, הוא יום 19.4.04. תוצאת הדיון 9. לטענת הנתבע בסיכומיו אין לחייבו בסכום התביעה, שהרי הנזק, שגרם בתאונה, היה מבוטח בפוליסה של הנתבעת. בסיכומי תגובתה לסיכומי הנתבע התייחסה הנתבעת לגירסת הכזב של הנתבע, לטענתה, ולא העלתה כל טענה חלופית, שיש בה כדי לשלול את דחיית התביעה נגד הנתבע, אם בית-המשפט יעדיף את גירסת התובע על-פני גירסת הנתבעת. משהכרעתי בהתאם לגירסת התובע ודחיתי את גירסת הנתבעת, הרי אדחה את התביעה נגד הנתבע ואקבל את התביעה נגד הנתבעת בשיעור, כאמור בסעיף 8 לעיל. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הריני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 29,364 ₪, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 19.4.04 ועד התשלום המלא בפועל והוצאות משפט בסך 980₪, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. נוכח תוצאת הבקשה בבש"א 4703/04, בהתאם להחלטת בית-המשפט במהלך הדיון ביום 26.10.05 ונוכח דחיית הנתבעת את המלצת בית-המשפט, הנתבעת גם תשלם לתובע שכר-טרחת עורך-דין בסך 6,000 ₪ בתוספת מע"מ, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. התביעה נגד הנתבע נדחית. התובע ישלם לנתבע הוצאות בסך 750 ₪ ושכר-טרחת עורך-דין בסך 3,400₪ בתוספת מע"מ, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.בעלותבעלות רכברכב