דחיית מועד התיישנות בגלל שביתה בבית המשפט

המשיבה עתרה לדחיית התביעה על הסף בשל התיישנותה שכן לטענתה חלפה תקופת ההתיישנות ביום 16.11.03, בתום 3 שנים ממועד האירוע הביטוחי, כאמור בסעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א- 1981. בתגובה, טענו המערערים שנוכח העובדה שמערכת בתי המשפט הושבתה מיום 19.10.03 ועד ליום 5.1.04, הרי שתקופת השביתה אינה באה במניין תקופת ההתיישנות, והתביעה לא התיישנה. האם יש לראות את תקופת השביתה כתקופה שבה "נסגר בית המשפט המוסמך"? בית המשפט ציין כי לו תתקבל פרשנות המערערים שיש לראות בשביתה משום "סגירה" של בית המשפט הרי שאפילו שביתה בת יום אחד, במהלך השנה האחרונה של תקופת ההתיישנות, תאריך את המועד להגשת התביעה בשנה תמימה נוספת. ברור שלא לכך כיוון המחוקק (וראו לעניין זה גם בר"ע (תל-אביב-יפו) 1686/04 עבדה נ' אקסטרא קאר ליסינגג בע"מ, תק-מח 2005(3) 2963, 2967 (2005); בר"ע (חיפה) 1555/04 המועצה המקומית כפר הורדים ואח' נ' ח'ורי, תק-מח 2004(3) 5379, 5380 (2004)). יתר על כן, נוכח העובדה שבעל דין יכול ורשאי, גם במהלך שביתה, לשלוח את כתב התביעה לבית המשפט מכוח תקנה 7 לתקנות, לא מצאנו שתנאי הנבצרות ("נבצר מן התובע...") הקבוע אף הוא בסעיף 17 לחוק ההתיישנות, מתקיים. להלן פסק דין בנושא דחיית מועד התיישנות בגלל שביתה בבית המשפט: פסק דין ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט דן מור) מיום 17.5.04, בת"א 21115/04 (בש"א 172719/04) אשר קיבל את בקשת המשיבה ודחה את תביעת המערערים על הסף, מחמת התיישנותה. 1. רקע (א) ביום 9.2.04 הגישו המערערים תביעה, הנסמכת על חוזה ביטוח, בגין נזק שנגרם להם מאירוע ביטוחי שהתרחש ביום 16.11.00. (ב) המשיבה עתרה לדחיית התביעה על הסף בשל התיישנותה שכן לטענתה חלפה תקופת ההתיישנות ביום 16.11.03, בתום 3 שנים ממועד האירוע הביטוחי, כאמור בסעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א- 1981. (ג) בתגובה, טענו המערערים שנוכח העובדה שמערכת בתי המשפט הושבתה מיום 19.10.03 ועד ליום 5.1.04, הרי שתקופת השביתה אינה באה במניין תקופת ההתיישנות, והתביעה לא התיישנה. 2. פסק דינו של בית משפט קמא (א) בפתח פסק דינו קבע בית משפט קמא כי לכאורה, על פי תקנה 5 לתקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים), התשמ"א-1981 (להלן: "התקנות") יש להאריך את תקופת ההתיישנות לפחות עד לסיומה של תקופת ההשבתה כאשר מועד סיום תקופת ההתיישנות נפל בתוך תקופת השביתה. גם לפי סעיף 17 לחוק ההתיישנות, התשכ"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") במקום שבו נבצר מן התובע בשנה האחרונה של תקופת ההתיישנות להגיש את התובענה מפני שנסגר בית המשפט המוסמך (ובזמן שביתה ייחשב בית המשפט כסגור) לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה שנה מהיום שבו נפתח בשנית בית המשפט. בית המשפט ציין כי גם לפי הפרשנות המצמצמת של סעיף זה, יש להוסיף לכאורה לתקופת ההתיישנות תקופה שאורכה הוא כאורך קיומה של המניעה מלהגיש את התובענה. כך, בענייננו, יש לכאורה להוסיף 50 יום, מיום סיום תקופת ההתיישנות (16.11.03) ועד ליום סיום השביתה (5.1.04). (ב) עם זאת, קבע בית המשפט שעל פי תקנה 7(א) לתקנות היה באפשרות המערערים להגיש את תביעתם באמצעות משלוח התביעה בדואר רשום, כך שכלל לא נבצר מהם מלהגיש את תביעתם בתקופת ההתיישנות. לכן, לא האמור בתקנה 5 לתקנות ולא האמור בסעיף 17 לחוק ההתיישנות יכולים לשמש הגנה עבורם נגד טענת ההתיישנות. בנסיבות אלו, כך נפסק, הסתיימה תקופת ההתיישנות עוד בטרם הגשת התביעה. (ג) בית המשפט דחה גם את טענת המערערים שהנזק בגין אובדן הכנסות לא התגבש במועד קרות האירוע וכי הוא מתגבש בתום כל חודש, עם אובדן ההכנסה. בית המשפט קבע שעילת התביעה היא הפרת התחייבות המשיבה לשלם את תגמולי הביטוח בהתאם לחוזה הביטוח ואילו הנזק של אובדן ההכנסות הוא סעד שאינו בגדר עילת התביעה. טענת המערערים שבתביעתם עילות תביעה נוספות הנעוצות בהתנהגות המשיב "בחוסר תום לב ובניגוד לדין" נדחתה אך היא ובית המשפט קבע שטענה זו לא פורטה כדבעי, וממילא כל חוסר תום לב נטען הוא בתחום ההתקשרות החוזית שבין הצדדים. (ד) לפיכך, קבע בית המשפט שעילת התביעה שעניינה הפרת חוזה הביטוח התיישנה ועל כן דין התביעה להידחות על הסף. 3. טענות המערערים ואלו טענות המערערים: (א) הוראת סעיף 17 לחוק ההתיישנות גוברת על התקנות בהיותה חקיקה ראשית, לפי פקודת הפרשנות וכללי ברירת הדין. על פי הוראה זו הוארכה התקופה להגשת התביעה למשך שנה מהיום שנפתח בית המשפט עד ליום 6.1.05. יתרה מכך, גם אם ננקוט בשיטתו של בית המשפט ונמנה 50 ימים מסיום השביתה הרי שהתביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות, ולא לאחריה. (ב) גם על פי תקנה 5 לתקנות, אין למנות במניין הימים את תקופת השביתה, ולכן נעצר מירוץ ההתיישנות לכל ימי השביתה. החלטת בית המשפט, מרוקנת מתוכן את הוראות התקנות ואת הוראת סעיף 17 לחוק ההתיישנות ופוגעת בזכותם היסודית של המערערים לפנות לערכאות. (ג) בית המשפט פירש באופן שגוי את המונח "מסמך" שבתקנה 7 לתקנות. כתב תביעה אינו "מסמך" שכן לא ניתן להגישו באמצעות משלוח בדואר רשום הואיל ולהגשתו נחוצים שירותי הגזברות ומזכירות בית המשפט. 4. טענות המשיבה (א) המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית משפט השלום. לטענתה, לא חלה בנסיבות המקרה דנן הוראת סעיף 17 לחוק ההתיישנות, שכן שביתה אינה נכללת בגדר המקרים שבהם "נבצר" מהמערערים להגיש את תביעתם והם יכלו להגיש את תביעתם באמצעות דואר רשום. כמו כן, עמדת הפסיקה היא שמצב של שביתה אינו מצב שבו בית המשפט "סגור". המשיבה מעירה שאם אכן הייתה השביתה אבן הנגף שהניאה על המערערים מלהגיש את התביעה, אזיי היתה אצה דרכם להגישה מיד עם סיומה. העובדה שלא עשו כן, היא הנותנת שלא השביתה היא שגרמה למערערים שלא להגיש את התביעה. בעניין זה, יש לגזור גזירה שווה מהוראת סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק הפרשנות") ולקבוע שבמצב של שביתה תעמוד לבעל הדין זכות התביעה ולא תתיישן כל עוד תוגש התביעה ביום הראשון בחלוף השביתה. (ב) אשר לתחולתה של תקנה 5 לתקנות טוענת המשיבה שאין תחולה להוראה זו בעניינם של המערערים. ואולם, אפילו אם תוחל, הרי שיש להביא בחשבון לעניין הארכת תקופת ההתיישנות רק חלק מימי השביתה. הואיל ובטרם החלה השביתה עמדו לרשות המערערים 27 ימים בטרם התיישנה העילה, הרי שלכל המאוחר עמדו לרשותם 27 ימים עם תום השביתה והיה עליהם להגיש את תביעתם לא יאוחר מיום 2.2.04. 5. דיון והכרעה (א) האם התיישנה תביעתם של המערערים? זו השאלה העומדת להכרעה בערעור זה כאשר אין חולק, כי ממועד האירוע הביטוחי (16.11.00) ועד למועד הגשת התביעה (9.2.04) חלפו זה מכבר שלוש שנים, שהן תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א- 1981. לפיכך, עלינו לבחון האם וכיצד יש להתייחס לתקופה שבה הושבתה מערכת המשפט. (ב) טענתם הראשונה של המערערים היא שיש תחולה בעניינם להוראת סעיף 17 לחוק ההתיישנות, שזו לשונה: "נבצר מן התובע בשנה האחרונה של תקופת ההתיישנות להגיש את התובענה מפני שנסגר בית המשפט המוסמך לדון בה, לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה שנה מן היום שבו חזר ונפתח בית המשפט." (ג) האם יש לראות את תקופת השביתה כתקופה שבה "נסגר בית המשפט המוסמך"? איננו סבורים שלכך כיוון המחוקק בנסחו את סעיף 17 לחוק. אמנם, עיון בדברי הכנסת הרלוונטיים (ישיבות 1.7.57-3.7.57 עמ' 2259-2263, ישיבת 26.3.58, עמ' 1617-1618) אינו שופך אור על כוונתו של המחוקק שעה שבחר לעשות שימוש במילה "נסגר". ואולם, פרק הזמן הקבוע בסעיף, אשר הוארך במהלך הדיון בכנסת מתקופה בת 6 חודשים לתקופה בת שנה שלמה מלמדנו שכוונת המחוקק הייתה שסעיף זה יחול במקרים חמורים דוגמת הריסת המבנה, סגירת בית המשפט בהוראת שר המשפטים או הממשלה וכיוצא באלה. לו תתקבל פרשנות המערערים שיש לראות בשביתה משום "סגירה" של בית המשפט הרי שאפילו שביתה בת יום אחד, במהלך השנה האחרונה של תקופת ההתיישנות, תאריך את המועד להגשת התביעה בשנה תמימה נוספת. ברור שלא לכך כיוון המחוקק (וראו לעניין זה גם בר"ע (תל-אביב-יפו) 1686/04 עבדה נ' אקסטרא קאר ליסינגג בע"מ, תק-מח 2005(3) 2963, 2967 (2005); בר"ע (חיפה) 1555/04 המועצה המקומית כפר הורדים ואח' נ' ח'ורי, תק-מח 2004(3) 5379, 5380 (2004)). (ד) יתר על כן, נוכח העובדה שבעל דין יכול ורשאי, גם במהלך שביתה, לשלוח את כתב התביעה לבית המשפט מכוח תקנה 7 לתקנות, לא מצאנו שתנאי הנבצרות ("נבצר מן התובע...") הקבוע אף הוא בסעיף 17 לחוק ההתיישנות, מתקיים. ויוער, שבסעיף 1 לתקנות מוגדר "מסמך" -"לרבות כתב בי-דין כמשמעותו בתקנות סדר הדין האזרחי...", ובסעיף 6(א) לחוק ניתנה לבעל דין האפשרות לשלם את האגרה מייד עם תום השביתה. טענת המערערים שתקנה 7 אינה חלה על הגשת תביעה נוכח הצורך בפתיחת תיק ובתשלום אגרה, ולכן מתקיים תנאי ה"נבצרות"- נדחית על כן. (ה) אשר לתחולתה של תקנה 5 לתקנות- ספק בעינינו אם תקנה זו רלוונטית אף היא לבחינת שאלת ההתיישנות. תקנה 5 קובעת כי: "תקופה שתקנות אלה חלות עליה לא תובא במנין הימים לגבי חישוב מועד או זמן לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג שנקבע בחיקוק או בהחלטת בית המשפט, בהחלטת הרשם או בהחלטת ראש ההוצאה לפועל". (ו) עניינה של תקנה 5 הוא אם כן בהארכת מועדים לגבי "חישוב מועד או זמן לעשיית דבר שבסדר דין או שבנוהג". אמנם, כבר נפסק כי טענת התיישנות מקימה מחסום דיוני ולא מהותי בפני תביעה (ע"א 3812/91 ג'רייס נ' "אריה" חברה ישראלית, פ"ד מח(3) 441, 450-451 (1994)) אך אין לסווגה כעניין שבסדר דין כמשמעות מונח זה בתקנה 5 לתקנות. סדרי הדין מוסדרים בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ואלו אינן מסדירות את שאלת ההתיישנות, המוסדרת בחוק שיוחד לעניין זה, ללמדנו- שעניינה נפרד מסדרי הדין הרגילים. כידוע, אין אדם קונה לעצמו זכויות בדרכי דיון, וסדרי הדין עשויים לחול רטרוספקטיבית (ע"פ 5513,5434,4912/91, תלמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 581, 626-627 (1993)) . אין לומר כן על ההתיישנות, המקנה לנתבע זכות מהותית שלא יהא חשוף לתביעה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. ביסוד ההתיישנות עומדים אם כן טעמים שבמהות ובהם: הקושי של הנתבע לשמור על ראיותיו לאורך זמן; הצורך של הנתבע לדעת מהו מערך זכויותיו וחובותיו מבלי להיות חשוף במשך פרק זמן בלתי מוגבל לסיכון התביעה; ההנחה שהתובע ה"ישן על זכויותיו" למעשה מוחל על זכותו; והאינטרס הציבורי שבתי המשפט יעסקו בבעייות ההווה ולא בעניינים שאבד עליהם הכלח (שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 כרך א' 661 (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, תשס"ה- 2005)). (ז) יתרה מכך, גם אם נראה בהתיישנות עניין שבפרוצדורה, אנו סבורים שיש הגיון וטעם להבחין, לצורך תקנה 5, בין ענייני פרוצדורה הנמנים בפרק זמן של ימים (דוגמת מועד הגשת ערעור, או מועד לתגובה) ובין תקופת ההתיישנות, הנמנית בשנים (השווה: ע"א 5813/96 דיאב נ' תמרה, פ"ד נא(1) 241, 267 (1996)). לפרשנות זו תמיכה בלשון התקנה העוסקת במניין של "ימים". כן מתיישבת היא עם תכלית הסעיף. ודוק, שלא כסעיף 17 לחוק ההתיישנות, תקנה 5 לתקנות אינה מגבילה את תחולתה לשנה האחרונה של תקופת ההתיישנות. אין זה סביר על כן לטעון שיש למנות את כל ימי השביתה בתקופת ההתיישנות (שבע שנים בתקופה רגילה, ושלוש שנים בתביעת ביטוח) ולהוסיפם למניין ההתיישנות. פרשנות שכזו, תיצור אי וודאות ביחס למועד התיישנותן של תביעות ואין בנקיטתה כל הצדקה. (ח) הגיונה של תקנה 5 הקובעת שימי השביתה לא יבואו במניין הימים נעוץ בכך שבעת השביתה נבצר מבעל דין לעמוד בלוחות הזמנים ואין באפשרותו להגיש מסמכים שהוא נדרש להגישם (לעניין זה יוער שאיננו סבורים שתקנה 7 מחייבת הגשתם של מסמכים באמצעות דואר רשום. תקנה זו באה להיטיב עם בעל דין שהגיש מסמכים בדרך זו, כך שיראוהו כמי שהגישם ביום מסירתם לדואר). ומה טעם או הצדקה יש להוסיף את ימי השביתה מהשנה הראשונה לתקופת ההתיישנות למשל, למניין התקופה?! (ט) פרשנות המשיבה שאין להחיל את הוראת תקנה 5 על מניין ההתיישנות, ויש להקיש מהוראת סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות לעניין שביתה כך שתביעה שהמועד להתיישנותה חל בתקופת השביתה, יש להגיש יום לאחר שהסתיימה השביתה, הגיונית ומתיישבת יותר עם טעם זה. כך נפסק למשל בעניין תביעה שהמועד להתיישנותה נפל בתקופת פגרת הקיץ (ע"א 3141/99 מגדל נ' עו"ד פונדמינסקי, פ"ד נה(5) 817, 822-823 (2001)), ולעניין זה אין כל הגיון להבחין בין פגרה לבין שביתה. (י) לפיכך, נוכח לשונה של התקנה, הגיונה והתכלית העומדת בבסיסה נראית לנו פרשנותם של המערערים בלתי סבירה. (יא) ואולם, האמור לעיל נאמר למעלה מן הצורך. בנסיבות המקרה דנן, איננו נזקקים להכריע בשאלה זו שכן, גם אם נקבל את טענת המערערים שיש תחולה בעניינם להוראת תקנה 5, הרי שלכל היותר הוארכה תקופת הההתיישנות במספר הימים שעמדו לזכותם עובר לשביתה. כך נפסק למשל בבש"א 4193/90 עזבון המנוחה שושנה נ' המגן חברה לביטוח, תק-על 90(4) 34, 35 (1990). באותו עניין, נדונה שאלת המועד להגשת ערעור כאשר מניין 45 הימים הסתיים בתוך תקופת השביתה, וכאשר עם תחילת השביתה, נותרו למערערים 5 ימים להגשת ערעורם. וכך נפסק: "כזכור עניין לנו בשביתה שהחלה בתוך התקופה שנקבעה 'לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג' והסתיימה לאחר תום התקופה. הוראות תקנות השביתה בדבר הארכת מועדים מתייחסות - כדבר המובן מאליו - אך ורק לשביתה המתקיימת בתוך התקופה הקבועה ולא לאחריה. לפי זה, רק חמישה ימים מימי השביתה (7.9.90 - 3.9.90) אינם מובאים במניין הימים ואילו תקופת השביתה שלאחר מכן אינה מעניקה ארכה מעבר לכך. במלים אחרות - ימי השביתה שבתוך התקופה מתווספים למניין ימי התקופה ואילו ימי השביתה שלאחר מכן אינם מתווספים אך גם אינם נחשבים כימי תקופה. לפי זה, מיום סיום השביתה (11.9.90) עמדו לרשות המבקש חמישה ימים נוספים (עד יום 15.9.90) ופנייתו לבית המשפט ביום 17.9.90 נעשתה באיחור". (יב) אם נקיש מפסק דין זה לענייננו, הרי שבמועד שבו החלה השביתה, ביום 19.10.03, עמדו לרשות המערערים 27 ימים להגשת תביעתם בטרם תסתיים תקופת ההתיישנות. לפיכך, לכל היותר יש להוסיף לתקופת ההתיישנות 27 ימים שבהם לא היה באפשרות המערערים להגיש תביעתם. לפי פרשנות זו, הסתיימה תקופת ההתיישנות ביום 2.2.07, ואילו המערערים הגישו את תביעתם רק ביום 9.2.07. דהיינו, גם לפי פרשנות זו, התיישנה תביעתם של המערערים. 6. סוף דבר אשר על כן אנחנו דוחים את הערעור. תביעת המערערים נדחית על הסף בשל התיישנותה. המערערים ישאו בשכר טרחת בא כוחה של המשיבה בסך 20,000 ₪ ומע"מ. הערבות תועבר לב"כ המשיבה, על חשבון שכר הטרחה שנפסק. שביתההתיישנות