מתי מתחיל מרוץ ההתיישנות ? מיום מקרה הביטוח או מיום קביעת הנכות ? תקופת ההתיישנות בתביעות ביטוח קצרה מן הנורמה הכללית, כאמור בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח: 31. התיישנות תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח. הפסיקה קבעה כי מועד שלושת השנים למניין תקופת ההתיישנות, במקרי ביטוח, הינו מועד מיוחד, הנובע מן הרציונאליים לעיל, אשר מקבלים משמעות מחוזקת במקרים אלו, ולצורך הקלה על חברות הביטוח, שלא יאלצו לשמור רזרבות כספיות גבוהות לשם כיסוי חבותם העתידית, לכשתתברר. להלן החלטה בנושא התיישנות ביטוח נכות: החלטה בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות של תביעה לתשלום תגמולי ביטוח על פי שלוש פוליסות לביטוח חיים ונכות. העובדות שאינן שנויות במחלוקת - ביום 24/1/02 ארעה לתובע תאונה הוא נפל מאופניו, כתוצאה מהנפילה נגרם לו שבר במרפק הימני. - התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד וביום 21/10/03 קבעה ועדה רפואית כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בגין התאונה. - התובע ערער על ההחלטה וביום 31/12/03 קבעה הועדה הרפואית לערערים כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% וזאת החל מיום 24/4/02. - החלטת הועדה נשלחה ביום 5/1/04 ועל פי הנטען התובע קיבל את ההחלטה באמצע או בסוף חודש ינואר 2004. ביום 24/2/04 שלח התובע מכתב דרישה לנתבעת לשלם לו תגמולי ביטוח ולא קיבל לטענתו מענה. - ביום 3/5/05 הגיש את התביעה דנן. טענות הצדדים טענות הנתבעת/המבקשת על פי הוראות סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א-1981 (להלן חוק חוזה הביטוח), תקופת ההתיישנות לתגמולי ביטוח הנה שלוש שנים. המועד הקובע לתחילת מניין ימי ההתיישנות על פי פסיקת בתי-המשפט העליון, בעניין צפריר (רע"א 1395/00 צפריר נ. אררט,(טרם פורסם)), לפיו: "מועד קביעת הנכות הצמיתה שיכול להיות מקרי אינו בעל משמעות פרוביטית ואין הוא יכול לשמש כגורם רלונטי לצורך חישוב תקופת ההתיישנות לפי החוק או לפי הפוליסה" לכן, המועד הקובע הוא יום קרות התאונה- דהיינו ביום 24/1/02. לפיכך מאחר שהתביעה הוגשה ביום 3/5/05 הרי היא התיישנה. המבקשת טוענת כי גם אם נאמץ את דעת הרוב בע"א 1105/01 דוד אמיתי נגד סהר שניתן על ידי בית המשפט המחוזי, שהוא שגוי לשיטתה, שקבע שמועד התגלות והתגבשות הנכות הקבועה הוא מקרה הביטוח. גם אז התביעה דנן התיישנה מאחר שעל פי החלטת הועדה הרפואית, הנכות הפכה לצמיתה וקבועה ביום 24/4/02 ולכן היה על התובע להגיש תביעה לא יאוחר מיום 24/4/05. מאחר שהתביעה הוגשה ביום 3/5/05 היא התיישנה במועד הגשתה. מילים אחרות, בעניין אמיתי נקב כי מועד לתחילת מניין ההתיישנות אינו מועד אירוע התאונה אלא דווקא מועד התגבשות הנכות וזו התגבשה ביום 24/4/02. טיעוני הנתבע הנתבע טוען כי מועד תחילת מרוץ ההתיישנות הוא מועד התגבשות הנכות לפי קביעת הועדה הרפואית. אמנם הנכות התגבשה ביום 24/4/02 אולם רק ביום 31/12/03 ניתנה ההחלטה והמשיב נודע עליה רק בחודש ינואר 2004. לפיכך טוען התובע כי מאחר שלא ידע במועד התגבשות על התגבשותה ולכן, מרוץ ההתיישנות מתחיל רק מעת קביעת הועדה דהיינו מיום 31/12/03. המשיב מוסיף וטוען כי לו היה פונה לפני שהייתה בידיו קביעת הועדה בדבר נכות צמיתה כי אז הייתה תביעתו נדחית בדין שכן עילת התביעה קמה לו רק מעת קביעת הועדה שיש לו נכות צמיתה. דיון תקופת ההתיישנות בתביעות ביטוח קצרה מן הנורמה הכללית, כאמור בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח: 31. התיישנות תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח. פרשנות חוזה ביטוח בכלל והוראת התיישנות בפרט ההתיישנות הדיונית יוצרת חיץ המונע מהתובע לממש את זכותו המהותית. בעניין המאירי (ע"א 1254/99 המאירי נגד הכשרת הישוב, מבהירה כב' השופטת שטרסברג כהן את ארבעת הטעמים העיקריים המונחים בבסיס מוסד ההתיישנות: הראשון- שיקולים ראיתיים הקשורים בקושי של הנתבע לשמור על ראיותיו לאורך זמן, השני- הצורך להקנות ודאות לנתבע בדבר זכויותיו וחובותיו וכדי שיוכל לכלכל צעדיו ולהיערך כלכלית לסיכוני תביעות ולא להיות חשוף לסיכון להיתבע לפרק זמן בלתי מוגבל, השלישי נעוץ בעובדה לפיה התובע "ישן" על זכויותיו ונמנע מהגשת תובענה במשך תקופה ארוכה, ויתר למעשה או מחל על זכותו לתבוע. והרביעי- האינטרס הציבורי שהמערכת המשפטית תקדיש זמנה לטיפול בבעיות עכשוויות ולא תעסוק בבירור מחלוקות מהעבר הרחוק. כנגד טעמים אלה עומדת זכותו המהותית של התובע לקבל סעד מבית המשפט. בית המשפט נדרש לאזן בין השיקולים שבבסיס מוסד ההתיישנות ובין זכותו המהותית של התובע (י. אליאס דיני ביטוח בורסי 2002 ע' 773 ואילך; ע"א 244/81 פתאל נ' קופ"ח פ"ד ל"ח (3) 673, 678; ע"א 169/95 רשות הפיתוח נגד ירקוני פ"ד יט' (2) 559, 597; ע"א 611/77 שיוביץ נ' רחמן פ"ד לב' (2) 70). הנה כי כן, הפסיקה קבעה כי מועד שלושת השנים למניין תקופת ההתיישנות, במקרי ביטוח, הינו מועד מיוחד, הנובע מן הרציונאליים לעיל, אשר מקבלים משמעות מחוזקת במקרים אלו, ולצורך הקלה על חברות הביטוח, שלא יאלצו לשמור רזרבות כספיות גבוהות לשם כיסוי חבותם העתידית, לכשתתברר. הכלל הראשוני לעניין פרשנות חוזה קבוע בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, לפיו "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". את אומד הדעת יש ללמוד מלשונו של החוזה, מרוחו ומהתחקות אחר כוונת הצדדים לפי כלל הפרשנות הייחודי לחוזי ביטוח ולחוזים דומים, בהם צד אחד הוא המנסח. כאשר הניסוח בו מדובר הוא דו-משמעי, יש לבחור, בדרך כלל, באותו פירוש מבין שני הפירושים האפשריים המעדיף את המבוטח דווקא. אולם הן כלל זה והן הכלל, לפיו יש לפרש פוליסה על-פי המשמעות המילולית, הפשוטה והסבירה של המלים בהן השתמשו מנסחי הכתב, אינם כללים נוקשים. בפרשנות חוזה ביטוח יש להתייחס לניסוח הכולל ואל המלים שנבחרו למתן הביטוי ולכוונת המתקשרים בראייה כוללת ומעמיקה, החודרת אל מטרת דבר החקיקה או כתב ההסכם ולתכלית שביקשו להשיג. במקרה מתאים, מותר וגם ראוי לתת לכתב פירוש ליבראלי, אפילו הוא עומד, לכאורה, בניגוד למלים המפורשות שנכתבו בחוזה, וזאת על-מנת להגיע לאותה משמעות הגיונית ואמיתית, שאליה התכוונו המתקשרים בחוזה, וכך, כמובן, כאשר קריאה כוללת של הכתוב מביאה למסקנה, שהמלים כפשוטן אינן מייצגות את כוונת הכתוב. יחד עם זאת, את הכלל, לפיו יש לפרש חוזה ביטוח כנגד מנסחו ולטובת המבוטח, אין לאמץ באופן עיוור ובמנותק מכלל הדברים, מהמטרה והתכלית שברקע הכתב האמור. כלל זה יפה, בדרך כלל, כאשר ניצבות לפני הפרשן שתי משמעויות סבירות במידה שווה פחות או יותר, שאז יש להעדיף אותה משמעות, שהיא נוחה יותר לצד שלא ניסח את המסמך; אולם כאשר המסמך אינו ברור, ומשמעות אחת, שמסיקים אותה על דרך פרשנות, היא הגיונית ותואמת את רוח המסמך ותכליתו, ואילו משמעות אחרת איננה עומדת בדרישה זו, יועדף הפירוש הראשון, ההגיוני והתואם על פני האחר, אפילו משמעות זו נוחה דווקא למנסח המסמך. מבין הפירושים המילוליים האפשריים של חוזה ביטוח יש לברור אותו פירוש המשתלב בצורה טובה עם הגיון ההסכם ועם תכליתו. כמו כן יש לבחור גם בפירוש הסביר יותר של הפוליסה (ר' ע"א 449/89 אברהם פלוק ואח' נגד פיליפ גייבל רייט פ"ד מו (2) 92; ע"א 631/83 "המגן" חברה לבטוח בע"מ ואח' נ' "מדינת הילדים" בע"מ, פ"ד לט (4) 561). לעניין פרשנות חוזה ביטוח נראה כי הדברים שלהלן מרע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אהרון מוריאנו פ"ד מח (4) 70 (להלן: עניין מוריאנו), משקפים את ההלכה הנוהגת בדבר פרשנות חוזה ביטוח: "כלל הפרשנות כנגד המנסח, שקנה לעצמו אחיזה איתנה בפרשנות חוזי ביטוח, ישים בנסיבות שבהן טקסט מסוים נתון לשני פירושים סבירים. במקרה כזה יועדף אותו הפירוש מבין השניים הפועל לרעת האינטרס של המנסח. הגיון הכלל, טמון בשליטת המנסח על תוכן הטקסט. ההנחה היא שהמנסח טרח להבטיח זכויותיו בעת ניסוח המסמך, בייחוד כשמדובר על בעל דין, אשר לו כוח והשפעה כדוגמת חברת ביטוח, הניצבת מול האזרח, היחיד, הנזקק לשירותי הביטוח. אם המנסח שדאג לענייניו יצר נוסח בעל משמעויות שונות, אין הוא יכול לבחור לעצמו דווקא את החלופה הנוחה לו ביותר. נהפוך הוא, יועדף פירוש אפשרי המבטא הגנה טובה יותר של אינטרס המבוטח" (עניין מוריאנו שם ע' 76 ג-ז). מקרה הביטוח מהו? הבקשה דנן, נעה סביב קביעה משפטית הנתונה למחלוקת, בין הצדדים, ובפסיקה, ולשם הכרעה בה יש לקבוע מהו מקרה הביטוח, אשר ממנו ואילך מתחיל מרוץ ההתיישנות . האם מדובר בקרות האירוע? מועד התאונה, או מועד התגבשות הנכות? או מועד קביעת הנכות הצמיתה? ברע"א 1395/00 אהוד צפריר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, קבע כבוד המשנה לנשיא ש' לוין, כשם שקבעו שתי ערכאות לפניו כי מניין תקופת ההתיישנות על פי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, נמנה מיום קרות האירוע, שהוא מקרה הביטוח ולא מיום קביעת הנכות לצמיתה. פסיקה נוספת התומכת בדעה זו הנה פסיקתו של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין כלל נגד שטרית, (ע"א (חיפה) 1768/00- כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שטרית דוד תק-מח 2001(3), 3535 ,עמ' 3537) אשר קבע כדלקמן: "מטעם זה, ועל פי העקרונות שנקבעו בפסיקה, יש לבחון את תקופת ההתיישנות ממועד אירוע התאונה, מועד שאינו שנוי במחלוקת. אם תשמע דעתי הייתי מציע לחבריי לקבוע כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי מרוץ ההתיישנות , בכל הנוגע לתביעה בגין נכות צמיתה, יחל ממועד בו קבע המוסד לביטוח לאומי את הנכות הצמיתה. קביעה זו סותרת את המגמה הברורה שנקבעה בפסיקה לפיה אירוע הביטוח הנו המועד המוקדם ביותר בו יכול הניזוק לדעת על הנזק, גם אם הנזק טרם גובש." כבוד השופטת אסתר קובו בעניין אמיתי (ע"א (תל-אביב-יפו) 1105/01- אמיתי דוד נ' סהר חברה לביטוח בע"מ תק-מח 2003(2), 94 ,עמ' 98), נתנה דעתה לפסיקה זו וקבעה כדלקמן: "בית המשפט העליון פסק, אמנם, כי מועד קביעת הנכות הצמיתה על ידי המוסד לביטוח לאומי אינו המועד הרלוונטי לעניין חישוב תקופת ההתיישנות, אולם לא הביע עמדה, מפורשת או משתמעת, לגבי המועד הקובע מבין שני המועדים הראשונים הנזכרים לעיל. שאלה זו נותרה פתוחה." בעניין אמיתי נדונה סיטואציה דומה העוסקת בנכות צמיתה, כתנאי להתגבשות מקרה הביטוח. השופטת קובו אבחנה את פס"ד צפריר כהאי לישנא: "ענייננו בביטוח מיוחד שבו הנכות היא מקרה הביטוח ולכן לדעתי, המועד הקובע לצורך חישוב תקופת ההתיישנות הוא מועד התגבשות הנכות הצמיתה. מסקנה זו נלמדת, בראש ובראשונה, מהגדרת המושג "מקרה הביטוח", כאמור בסעיף 53 לחוק חוזה הביטוח. "מקרה הביטוח" בביטוח נכות מוגדר בסעיף 53 לחוק כ"נכות שלקה בה" המבוטח. משמע, מקרה הביטוח מורכב משני יסודות מצטברים: תאונה ונכות. באין נכות - אין מקרה ביטוח. על כן, עילת התביעה של המבוטח קמה רק עם התגלות והתגבשות הנכות הצמיתה. הפרשנות לפיה יש להגיש את התביעה שלוש שנים מיום אירוע התאונה יוצרת מצב בלתי אפשרי בו נדרש המבוטח להגיש את תביעתו בטרם קרה מקרה הביטוח... דא עקא, שהלכה זו כפשוטה אינה ניתנת ליישום בתחום ביטוח הנכות, שכן המושג "נכות צמיתה" אינו מושג ליניארי, אלא מושג בינארי. כלומר, בביטוח נכות צמיתה קיימים שני מצבים אפשריים בלבד - קיומה או היעדרה של נכות צמיתה." לדעה זו של כב' השופטת קובו בעניין אמיתי, הצטרפה כבוד השופטת מיכל רובינשטיין בניגוד לעמדתו של כב' השופט גרוס , וקבעה שם: "מה שניתן לקבוע במקרה שלפנינו הוא, שיש למנות את תקופת ההתיישנות כפי שהיא קבועה בסע' 31, וזאת החל מהתגבשות הנכות בה לקה המערער, אותה נכות שעל יסודה ולאור מהותה הוא תובע את זכויותיו מחברת הביטוח. זוהי, לעניות דעתי משמעות המילים "נכות שלקה בה" המובאות בסעיף 53 לחוק חוזה הביטוח." כבוד השופטת ענת ברון קבעה ברוח זו בעניין רוזנברג (ת"א (תל-אביב-יפו) 120330/01- רוזנברג יצחק נ' מגדל חברה תק-של 2002(2), 409 ,עמ' 41) כדלקמן: "סבורתני, כי בנסיבות התיק שבפני, הדין עם התובע וגם הצדק, וכי את מועד תקופת ההתיישנות יש למנות ממועד התגבשות הנכות ולא ממועד קרות התאונה. ודוק: מסקנתי זו אינה עומדת בסתירה להלכה פסוקה כפי שזו קיבלה ביטוי בהחלטתו של המשנה לנשיא בפרשת צפריר ואף עולה בקנה אחד עמה." כבוד השופטת בוסתן קבעה בעניין טייש (ת"א (רמלה) 1677/02- טייש שמעון נ' סהר חברה לביטוח בע"מ תק-של 2003(1), 500 ,עמ' 501): "העמדת תקופת ההתיישנות על שלוש שנים מיום התאונה לא ניתנת ליישום בתביעות בגין ביטוחי נכות, בהם טרם התגבשה הנכות בחלוף שלוש שנים שכן נכות צמיתה היא מצב סופי ולא ניתן לתבוע על "חלקי נזק"." בסיטואציה שונה בה התגבשה הנכות במועד מאוחר יותר, וטרם התגבשותה לא היתה ידועה, קבע כבוד השופט דן ארבל בעניין מנולייף בר"ע (תל-אביב-יפו) 3036/02 - מנולייף נ' עווני דראושה פ"מ סב' (2) 903, עמוד 905 "בהתאם לאמור לעיל, מורכב מקרה הביטוח מקיומה של תאונה והיווצרותה של נכות צמיתה כתוצאה ממנה. בטרם נקבעה הנכות הצמיתה ו/או בטרם נעשה המבוטח ער לנכותו לא ניתן כלל לפנות לחברת הביטוח בתביעה לקבלת תגמולים שכן פניה שכזו תידחה מן הסתם בשל חוסר עילה... הסעיפים האמורים לעיל מכניסים את המבוטח למבוי סתום, אם לא יפנה לחברת הביטוח מיד כשמתרחשת התאונה, תיטען נגדו חברת הביטוח טענת התיישנות. אם יפנה בטרם ידוע לו כי קיימת נכות תטען חברת הביטוח כי אין עילת תביעה ואין הוכחה סבירה לנכות." בעניין מנולייף הנ"ל דחה כב' השופט דן ארבל בקשת רשות ערעור על החלטה של בית משפט השלום שהחליט שלא לדחות תביעה על הסף בשל התיישנות. בין היתר קובע השופט ארבל בעניין מנולייף: "בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אם נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת תביעתו מסיבות שלא היו תלויות בו, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלו. במקרה דנן, רק לאחר החמרת מצבו נודע לתובע דבר חומרת פגיעתו וכי הדבר כרוך גם בנכות צמיתה. לפיכך גם מטעם זה תחל תקופת ההתיישנות מהיום שבו נודע למשיב דבר נכותו (שם עניין מנולייף בע' 912ב - ג). מן הכלל אל הפרט אמנם הנכות הצמיתה התגבשה אליבא דוועדה רפואית ביום 24/4/02 אולם אין מחלוקת כי ההחלטה של הועדה הרפואית לערעורים ניתנה רק ביום 31/12/03 ונודעה לתובע רק בחודש ינואר 2004. המקרה דנן הולם את הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות לפיו נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע לא ידע עובר לינואר 2004 שנקבעה לו נכות צמיתה על ידי הועדה הרפואית לערעורים. אין גם מחלוקת כי מרגע שהגיש את הערעור לא הייתה לו כל שליטה על המועד בו תינתן החלטת הועדה. לפיכך, מאחר שלתובע נודע רק בחודש ינואר 2004 או למצער ביום 31/12/03 על החלטת הוועדה הרפואית העליונה מתחיל מרוץ ההתיישנות מכאן ואילך. התוצאה היא שהואיל והתביעה הוגשה ביום 3/5/05 הרי היא הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות. אשר על כן הבקשה לדחיית התביעה מחמת התיישנות נדחית המבקשת/התובעת תשלם למשיב/לתובע שכר טרחת עו"ד בסך של 1,500 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה יהיה צמוד למדד ויישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל.נכותהתיישנות תביעות ביטוחהתיישנות