להלן פסק דין בנושא התיישנות ביטוח תאונות ילדים (תלמידים): פסק דין פסק דין זה יעסוק בשאלת ההתיישנות בתביעה לתגמולי ביטוח מכוח פוליסת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים. 1. ביום 27.3.03 הגישה התובעת, ילידת 2.7.78, התביעה בגין האירוע המתואר בסעיף 6 לכתב תביעתה בזו הלשון: "בתאריך 18.7.95 בהיותה נערה בת 17 השתתפה התובעת במופע במסגרת פסטיבל ערד. המון אדם שהתקהל בכניסה למופע גרם להתמוטטות הגדרות והתפרצות הקהל פנימה, כתוצאה מכך הופלו ונמחצו למוות מספר בני נוער והתובעת אף היא הופלה ונמחצה עד אובדן הכרה והיא הובהלה במצב אנוש ומונשמת לבית חולים סורוקה שם אושפזה במחלקת טיפול נמרץ למשך 36 שעות ואח"כ עד ליום 23.7.95". 2. התובעת חזרה על תיאור התאונה בתצהיר עדותה הראשית. עובדות המקרה לא נסתרו על ידי הנתבעות. לפיכך הוגשה התביעה לפיצוי על פי פוליסה לביטוח תאונות אישיות שהייתה בתוקף מיום 1.9.94 ועד ליום 31.8.95, אשר הונפקה על ידי נתבעת 1, באמצעות נתבעת 2 , לטובתם של התלמידים בתיכון עירוני ד' בו למדה גם התובעת. הפרמיה עבור פוליסה זו נגבתה מהורי התלמידים על ידי נתבעת 3. 3. בכתב ההגנה מטעם הנתבעות נטען כי מאחר והתביעה הוגשה רק ביום 27.3.03 , למעלה משלוש שנים ולאחר מועד התיישנותה, הרי שדין התביעה להידחות על הסף לאור סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א 1981. 4. ביום 22.1.04 ניתנה החלטה על ידי כבוד השופט אליהו בכר בהסתמכו גם על ההלכה הקבועה בע"א 2071/99 שמיר נ' כלל (לא פורסם) ובהחלטה מאוחרת יותר בהסתמכו גם על ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח' (4) 554, לפיהן התקבלה טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים ועל כן נדחתה התביעה. 5. על החלטה זו ערערה התובעת בפני בית המשפט המחוזי, וביום 5.7.05 קבעה כבוד השופטת גרסטל הילה כי: "ההחלטה מיום 22.1.04 תבוטל, טענת ההתיישנות תשמר לשלב יותר מאוחר בדיון, לאחר שתונח תשתית עובדתית מספקת ותבחן השאלה האם בנסיבות העובדתיות שיהיו לפני בית המשפט, הייתה הצדקה להארכת תקופת ההתיישנות". 6. במסגרת שמיעת העדויות נחקרו על תצהירי עדותם הראשית: התובעת, גברת מוסיה קרן- אמה של התובעת, מר מיכאל ישיל- מנהל מטעם נתבעת 2, גברת נעמי טיסונה- מנהלת בית הספר בו למדה התובעת. כמו כן הוגשו הפוליסה על נספחיה, תיעוד רפואי בדבר נזקיה הגופניים של התובעת וחוות דעת רפואית. עיקר טענות התובעת: 7. בסיכומיה טוענת התובעת כי יש לדחות את טענת ההתיישנות שכן תביעתה לא התיישנה כל עוד לא התגבשה הנכות הצמיתה. נכות זו נקבעה על ידי המומחה מטעם התובעת פרופ' קורצ'ין ביום 27.3.03 ועל כן עילת התביעה נולדה רק ממועד זה. 8. בנוסף, טוענת התובעת כי הנתבעים לא טרחו למסור לה או להוריה עותק של הפוליסה, לא יידעו אותם על דבר זכויותיהם, ועל כן לא הייתה להם ידיעה כי הכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה תקף גם לפעילות שאין לה זיקה לבית הספר. התובעת טוענת כי נודע לה לראשונה על זכאותה על פי הפוליסה רק בחלוף שלוש השנים הקבועות בחוק, הגם שבית הספר ידע על האסון - נמנע מליידע אותה דבר זכויותיה. 9. עוד טוענת התובעת כי במחדליהם למעשה הונו הנתבעות את התובעת לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, כי קמה לתובעת עילה לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות שעניינו התיישנות שלא מדעת וכאמור וכפי שצוין קודם גם לפי סעיף 3 לחוק חוזה ביטוח בגין העדר הבלטת הסייג בפוליסה. מאחר ולא הודגש הסייג בדבר שלוש שנים להתיישנות הפוליסה הרי שיש לפנות לחוק ההתיישנות הרגיל ולקבוע כי מועד ההתיישנות צריך להיות שבע שנים. 10. לחילופין טוענת התובעת כי אם תידחה הטענה ויקבע כי התביעה אכן התיישנה, הרי שקמה לתובעת עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בגין התרשלותם של הנתבעים בכך שלא דאגו ליידע התובעת על זכאותה לתבוע על פי הפוליסה. התובעת מפרטת באריכות בסיכומיה הטענות שהובאו כאמור בקצרה. עיקר טענות הנתבעות 1-2: 11. מנגד, טוענות הנתבעות כי הטענה לפיה התגבשה נכותה של התובעת ביום קביעת הנכות על ידי המומחה מטעמה הועלתה לראשונה בסיכומיה ועל כן מהווה הרחבת חזית אסורה. יתירה מזו טוענות הנתבעות כי אין לעובדה זו כל משמעות שכן לא הוכח כי במועד זה אכן התגבשה הנכות, לא על ידי תוכן חוות הדעת של המומחה ולא על ידי ראיות אחרות ולפיכך אין לקבל הטענה גם מטעם זה. 12. לדעת הנתבעות המועד לספירת תחילת תקופת ההתיישנות הנו יום קרות מקרה הביטוח ולא יום התגבשות הנכות על פי פסיקת בית המשפט העליון שהיא ההלכה המחייבת. 13. הנתבעות טוענות כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו חל במקרה דנן, שכן העובדות המהוות את עילת התובענה מתקיימות וכי לא הוסתרו או נעלמו מעיני התובעת או מהוריה וכן בזהירות הסבירה יכלו התובעת או מי מטעמה למנוע את הסתרת העובדות כפי הנטען. 14. גם טענת התרמית לפי סעיף 7 אינה חלה, שכן טענה זו לא נטענה בכתב התביעה ולא הונחה תשתית עובדתית מינימאלית להוכחתה. התובעת לא הצהירה מתי לראשונה נודע לה על התרמית לכאורה שממנה יש להתחיל ולספור את ההתיישנות. 15. כמו כן לעניין הטענה לפיה לא הובלטה תקופת ההתיישנות בת שלוש שנים בפוליסה טוענות הנתבעות כי מדובר בהוראת חוק ומשכך לא חלה עליהן כל חובת הדגשה. 16. יש לדחות גם את הטענה בעילה הנזיקית שכן הוכח כי התובעת לא נקטה בפעולה מינימאלית לבירור זכויותיה ועל כן אין מקום להטלת אחריות.לחילופין טוענות נתבעות 1-2 כי האחריות לביטוח התלמידים מוטלת על ארגון ההורים, על בית הספר ועל נתבעת 3 בלבד. עיקר טענות נתבעת 3: 17. הנתבעת טוענת כי עובדת קיום הכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה הובא לידיעת ההורים הן על ידי ארגון ההורים והן על ידי גורמים בבית הספר, כתמיכה לטענה עובדת תשלום הפרמיה שנגבתה מידי שנה וכן עדותה של מנהלת בית הספר הגברת נעמי טיסונה. בנוסף עולה מעדות התובעת ואמה כי לא נקטו בשום פעולה לברר זכויותיהם, עצמו עיניים הגם שידעו על קיום הפוליסה. הנתבעת מצטרפת לטענות נתבעות 1-2 ולפיכך מבקשת לדחות התביעה. ד י ו ן : 18. סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א 1981 קובע את מועד ההתיישנות: "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". ספירה זו מתחילה כפי הוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 - "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה עשרה שנה". 19. את הוראות החוק הרחיבה ההלכה בקובעה כי ככל שהדברים אמורים בנכות מתאונה, מועד תחילת תקופת ההתיישנות הוא המועד שבו נהפכה הנכות לקבועה. יחד עם זאת נקבע ברע"א 1395/00 - אהוד צפריר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ , תק-על 2000(1), 1180 "אין חולקים על כך שהתאונה גרמה למבקש נכות צמיתה; אך לעניין זה מועד קביעת הנכות הצמיתה, שיכול להיות מקרי, אינו אלא בעל משמעות פרובטיבית ואין הוא יכול לשמש כגורם רלבנטי לצורך חישוב תקופת ההתיישנות לפי החוק או לפי הפוליסה". 20. לפיכך עתה יש לבחון את מועד התגבשות הנכות הצמיתה וזאת להבדיל ממועד קביעת הנכות- כטענת ב"כ התובעת. עמדה על ההבחנה כבוד השופטת אסתר קובו (בדעת הרוב) בקובעה הלכה מנחה בע"א (תל-אביב-יפו) 1105/01 - אמיתי דוד נ' סהר חברה לביטוח בע"מ , תק-מח 2003(2), 94 ,עמ' 97- "גישתי לפיה יש לפרש את מועד התגלות והתגבשות הנזק הקבוע כמועד הקובע, נובעת מכך כי רק במועד הזה עלתה הנכות הקבועה למעמד של נכות. שהרי, במועד מוקדם ממועד זה עסקינן בנכות זמנית שבגינה קיבל הניזוק (המערער בענייננו) את שביקש. בנקודה זו אין כל מחלוקת כי הנזק הקבוע טרם התגבש, לשון אחר: כל עוד לא נתגלתה נכותו של המערער ולא באה לעולם נכותו הצמיתה, לא קמה לו עילת תביעה מכוח הפוליסה. יוצא כי המחלוקת כולה תהא טמונה בשאלה האם התקיימה נכות קבועה אם לאו במועד הנטען. הנושא היחיד, אפוא, הינו סוגיית הנכות הקבועה. שאם לא כן, התוצאה תהא כזו שבמועד בו תוגש התביעה לנכות קבועה על בסיס נכות זמנית, עלולים המבטחים להשיב כי התביעה מוקדמת מדי". 21. וכן הוסיפה וקבעה בהמשך כי: "על כן, לדעתנו, עדיפה הגישה הגורסת כי המועד הקובע לעניין חישוב ההתיישנות הוא מועד התגבשות הנכות הצמיתה. מועד זה מצוי, בדרך כלל, בין מועד התאונה מזה ובין מועד קביעת הנכות מזה. ואוסיף עוד, לא כל מצב שבו קיימת נכות זמנית יביא בהכרח לנכות קבועה בכלל. אשר על כן אין מקום לייחס את מועד אירוע התאונה לתחילת מרוץ ההתיישנות באשר לתביעה על פי נכות קבועה". 22. מכל מקום, יש לבדוק האם במקרה דנן הצליחה התובעת להוכיח כי מועד קביעת הנכות הצמיתה על ידי המומחה מטעמה הנו המועד להתגבשות הנכות הצמיתה. לאחר בחינת חוות הדעת שהגישה התובעת אני קובע כי לא ברור מתי חל מועד זה, ייתכן והנכות הצמיתה התגבשה במועד מוקדם מן המועד בו היא נקבעה על ידי המומחה, שכן בחוות הדעת עצמה אין התייחסות לכך. 23. יתירה מזו, נטל ההוכחה רובץ על כתפי התובעת, ומשנשמט הבסיס לטענתה לא ידוע מהו המועד להתגבשות הנכות הצמיתה. טענתה של התובעת לפיה מועד קביעת המומחה הוא המועד ממנו יש להתחיל את הספירה אינה מתיישבת עם מבחני השכל הישר וההיגיון. במועד זה קבע המומחה את שיעור הנכות לשיטתו אולם לא את מועד תחילת הנכות הצמיתה כאמור. על כן דין טענה זו להידחות. 24. טוענת התובעת ל"התיישנות שלא מדעת" כמצוות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 [תיקון אחרון 30/6/04] - "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". 25. סעיף זה למעשה מכיל שלושה תנאים שבהתקיימם הסעיף דוחה הלכה למעשה את תחילתה של תקופת ההתיישנות. התנאי הראשון: שמהתובעת נעלמו עובדות התביעה. התנאי השני: שהיעלמות זו נעשתה מסיבות שאינן תלויות בה. התנאי השלישי: שגם בזהירות סבירה לא יכלה התובעת לגלות את העובדות שנעלמו קודם לכן. רק אם תוכיח התובעת התקיימות שלושת התנאים במצטבר תוכל להישען על סעיף 8 לחוק. 26. טענתה העיקרית של התובעת היא שלא ידעה על קיומה של הפוליסה אלא ידיעה כללית בלבד, ובוודאי שלא הייתה מודעת להיקף הכיסוי הביטוחי ולתקופת ההתיישנות המנויה בו. לא זאת אף זאת, הגם שידעו הנתבעות כי התובעת נפגעה באסון לא טרחו לסבר את אוזנה ולגלות לה דבר זכויותיה על פי הפוליסה. 27. לאחר בחינת העדויות אני קובע כי טענתה של התובעת לא רק שלא הוכחה כנכונה, אלא מדברי התובעת ואמה עולה כי ההפך הוא הנכון (עמ' 14). אם התובעת ידעה על קיום הפוליסה ואף בהגינותה הודתה בכך בתצהיר עדותה הראשית בכך שציינה כי הייתה בה ידיעה כללית על קיומו של ביטוח תלמידים בגינו אף שילמה מדי שנה פרמיה (ראה עמ' 21-22). חוסר הידיעה אמנם מתגלה לענייו היקף הכיסוי הביטוחי, שכן אני מאמין לדברי האם שלא ידעה כי הפוליסה תקפה גם מחוץ לפעילות בית ספרית וללא זיקה אליה. 28. יחד עם זאת נראה כי התנאי השלישי לסעיף 8 אינו חל שכן יכלה התובעת והוריה בזהירות סבירה לברר את היקף הכיסוי הביטוחי. די בהפניית שאלות לגורמים בבית הספר או לבקש לעיין בפוליסה האמורה בכדי לגלות את העובדה כי קיים כיסוי ביטוחי גם ללא זיקה לפעילות בית ספרית. לא הוכחה כל פעולה לפיה ניסו התובעת או מי מטעמה לברר את היקף הכיסוי הביטוחי. משלא הוכחה נקיטה פעולה אקטיבית לא די בטענה כללית לפיה לא ידעו על קיום הפוליסה וההיקף הביטוחי הטמון בה. 29. התובעת טענה בבית המשפט כי עמדה על זכויותיה רק במפגש עם עו"ד לאחר תקופת ההתיישנות. לו הייתה התובעת מבררת זכויותיה לאחר התאונה ובסמוך לה, ובמהלך תקופת ההתיישנות עם גורמים מקצועיים כגון עורך דין כפי שעשתה מאוחר יותר, הייתה יכולה לגלות עובדה זו בזהירות סבירה ובקלות. אולם נמנעה מלעשות כן, כפי העולה מדבריה ומדברי אמה בבית המשפט. לפיכך אני קובע כי הטענה לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינה מתקבלת. 30. התובעת מנסה להישען גם על סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח לעניין הבלטת הסייג בדבר תקופת ההתיישנות המקוצרת. אני מקבל את עמדת הנתבעת לפיה מדובר בהוראת חוק ועל כן אין זה מחובתה לציין הוראה זו ברחל בתך הקטנה. 31. לא זאת אף זאת, נראה כי מדובר בטענה חילופית אסורה של התובעת, שכן מחד מעידה התובעת כי לא קראה את הפוליסה ואף לא ידעה על קיומה מאידך טוענת היא כי ההוראה לא הובלטה. ונשאל- מה יכולה הייתה לעזור הבלטת הוראת החוק כאמור למי שלא ביקש לעיין בפוליסה בסמוך לאחר התאונה, ולמי שמעיד כי לא קרא אותה אף במועד חקירתו הנגדית?! כמובן שדין הטענה להידחות. 32. התובעת מסכמת כי גם אם ידחו טענותיה בדבר ההתיישנות הרי שחלה העילה הנזיקית בגין הפרת חובת הזהירות והתרשלות מצד הנתבעות יחד. התובעת לא הוכיחה קיומה של חובה חוקית להציג את הפוליסה להורי התובעת במישרין מעבר למקובל ונהוג בפעילות הבית ספרית. לא הוצגו נהלים מחייבים לעשות כן, ומשקבעתי כי היה על התובעת לברר בזהירות סבירה את זכויותיה ומשנמנעה לעשות כן - אין לה להלין אלא על עצמה. ממילא לא הוכחה טענת הרשלנות על כל רכיביה. סוף דבר: 33. יש לציין כי טענת התרמית המופנית כנגד הנתבעות, לפי סעיף 7 לחוק, לא הוכחה במידה הנדרשת. הנתבעות פרסו בהרחבה בסיכומיהן טענות רבות המשמיטות את הקרקע תחת תביעתה של התובעת, אולם די באמור לעיל בכדי לקבוע כי דין התביעה להידחות. לפיכך גם אין כל צורך לדון בשיעור הנכות ובגובה הפיצוי על פי הפוליסה שכן התביעה התיישנה. 34. אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעות את הוצאות המשפט. כמו כן לשאת בשכ"ט עו"ד בשיעור של 5,000 ₪ לכל אחת מהנתבעות ובצירוף מע"מ. סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פס"ד ועד ליום התשלום בפועל. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 ימים מיום קבלת פסה"ד.קטיניםהתיישנות תביעות ביטוחביטוח תלמידיםהתיישנות