אגב נהיגתו, צילצל הטלפון הסלולרי שהיה ברשותו. התובע עצר את מכוניתו לפרק זמן קצר בצד הדרך, על מנת להשיב למתקשר תשובה קצרה, ומשהתכוון להמשיך בנסיעה, פגעה במכונית לפתע מאחור מכונית. להלן פסק דין בנושא עצירה בצד כדי לדבר בטלפון: פסק דין השופט בנימין ארבל: א. רקע; 1. המשיב מספר 3 [להלן יכונה - "התובע"] נהג ביום 13.7.00 במכונית, אשר היתה מבוטחת על ידי המשיבות מספר 1 ו- 2 [להלן - "המשיבות], בפוליסת ביטוח אשר הלמה את הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 [להלן- "החוק"]. אגב נהיגתו, צילצל הטלפון הסלולרי שהיה ברשותו. התובע עצר את מכוניתו לפרק זמן קצר בצד הדרך, על מנת להשיב למתקשר תשובה קצרה, ומשהתכוון להמשיך בנסיעה, פגעה במכונית לפתע מאחור מכונית מסוג טויטה, אשר היתה מבוטחת על ידי המערערת. עקב תאונה זו, נגרמו לתובע נזקי גוף. בעטיים הגיש תביעה לבית המשפט קמא, בה נתבעו, לחילופין, הן המערערת והן המשיבות, לשיפוי נזקיו. 2. במהלך הדיון בבית המשפט קמא, השכילו בעלי הדין להגיע להסכמה, לפיה הדיון יתנהל על פי הוראות סעיף 4 [ג] לחוק - דהיינו בית המשפט הוסמך לדון על דרך הפשרה, כאשר המערערת טוענת במסגרת הערעור דידן, כי סוגיית החבות אמורה היתה להפסק על ידי בית המשפט קמא על פי הדין, ובהתאם הונחה בית המשפט לנמק את פסק דינו בסוגיית החבות. 3. בית המשפט קמא העמיד את סכום הפיצויים, לו זכאי התובע, על סך 7,500 ₪. סכום זה שוב אינו שנוי כיום במחלוקת, כך שלמעשה לתובע אין עניין כיום בניהולו של ערעור זה, ובדין הוא צורף רק כמשיב פורמלי. 4. מאידך, בסוגיית החבות ניתח בית המשפט קמא את הראיות הדלות שהובאו בפניו, וקבע, בהסתמך על ראיות אלה, כי התאונה נגרמה עת חנה כלי רכבו של התובע במקום חניה מותר, בשוליה של דרך עירונית, וכי לא הוכח שחניה זו היתה במקום שאסור לחנות בו, לרבות חניה אשר עלולה היתה כשלעצמה לגרום לסיכון תעבורתי. על כן, משלא התקיימה ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, הקבועה בסעיף 1 לחוק, ואף לא החזקה המרבה הנוגעת ל"מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו", הרי האחריות נופלת על הנוהג ברכב הפוגע, [דהיינו, הטיוטה] ומבטחו. על קביעה אחרונה זו נסוב הערעור שבפנינו. ב. הערעור; 5. הערעור שלפנינו נסוב, כאמור, אך ורק סביב סוגיית החבות. או ליתר דיוק, סביב השאלה האם רכבו של התובע שימש אך ורק כ"זירה" לאירוע התאונה - שאז הדין עם המשיבות, או שמא נגרמה התאונה כחלק משימושו התעבורתי של התובע בכלי רכבו, שאז, חייבות מבטחותיו, דהיינו המשיבות, בשיפוי נזקיו. 6. טענתה העיקרית של המערערת הינה כי טעה בית המשפט בישום הדין על העובדות שהובאו בפניו. על פי עובדות אלה עשה התובע שימוש ברכבו במועד התאונה, ועל כן, חלה החובה לפצותו על מבטחותיו. בית המשפט נכנס אך ורק לבירור סוגיית חנייתו של הרכב, תוך שהוא מדלג על הרישא להגדרת "תאונת דרכים" שבסעיף 1 לחוק, בה מובאת ההגדרה הבסיסית, לפיה תאונה, המקימה חבות על פי החוק הינה: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". במקרה שלפנינו, מעדותו הקצרה של התובע בישיבת קדם המשפט, עולה כי התובע לא הפסיק את שימושו במכוניתו ולא החנה אותה. כל שהתרחש היה עצירה רגעית של המכונית, כאשר העצירה אינה מפסיקה את השימוש התחבורתי אשר נעשה בה. 7. המערערת ערה לכללים החלים גבי ערעורים על פסקי דין שניתנו על דרך הפשרה, בין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], ובין לפי סעיף 4[ג] לחוק דידן, וטוענת כי במקרה דידן סוכם כי הפסיקה בסוגיית החבות תעשה על פי הדין בפסק דין מנומק. ואכן, המערערת מצביעה על הודעתה בישיבת יום 27.3.08 ולפיה "לעניין החבות אבקש פסק דין מנומק". כן היא מצביעה על מכתב שהוגש על ידה לבית המשפט, ובו הודיעה על הסכמתה לדיון על דרך הפשרה, [נספח ג' לתיק מוצגיה] בו נאמר: "בהמשך לישיבת קדם המשפט מיום 30.1.08 ולמען הסר ספק, מתכבדת הנתבעת להודיע כי הסכמתה שניתנה בישיבה הנ"ל, לטיעון לפי סעיף 4[ג], מתייחסת לשאלת הנזק בלבד". [ההדגשה במקור ב.א.]. על כן, טוענת המערערת כי פסק הדין, ככל שהוא נוגע לסוגיית החבות, הינו פסק דין רגיל, לכל דבר ועניין, ואין לראותו כפסק דין שניתן על דרך הפשרה לעניין קביעות אלה. ג. טענות המשיבות; 8. טענתן הראשונה של המשיבות הינה, כי פסק הדין ניתן על דרך הפשרה, וככזה, אינו נתון לביקורת שיפוטית, אלא במקרים ספורים ונדירים, אשר לא התקיימו במקרה דידן. עצם העובדה כי בעלי הדין ביקשו הנמקה של פסק הדין, עדיין אין בה כדי לפגוע באפיו של פסק הדין, כפסק דין שניתן על דרך הפשרה. יתר על כן, כבר בישיבת יום 30.1.08, הודיעה המערערת כי הינה מסכימה, באופן בלתי מסוייג, לניהול התיק על דרך הפשרה לפי סעיף 4[ג] לחוק. על הסכמתה זו חזרה שוב בעת טיעוניה בבית המשפט קמא בישיבת יום 27.3.08. לו לא היתה המערערת מסכימה לניהול התיק כולו על דרך הפשרה, היה עליה לנהל את הדיון "על דרך המלך - תוך שמיעת ראיות לעניין החבות". 9. לגוף העניין, טוענות המשיבות כי בדין קבע בית המשפט קמא כי התאונה אירעה עקב פגיעה ברכב חונה במקום מותר לחנייה, מבלי שחנייתו גרמה לסיכון תעבורתי. ד. פסיקה על דרך הפשרה; 10. מן הצד העקרוני, מקובלת עלינו גישת המשיבות, לפיה גדרי התערבותו של בית משפט של ערעור בפסק דין, אשר ניתן על דרך הפשרה, יהיו צרים ומצומצמים, ויתוחמו אך ורק למקרים נדירים. שכן, הרציונל העומד מאחורי הסכמת בעלי הדין כי בית המשפט הדיוני יפסוק את הדין על דרך הפשרה, הינו העמדת הסוגייה שבמחלוקת לשיקול דעתו של בית המשפט הדיוני, אשר ישקול אף שיקולי צדק, מוסר והגינות, על פי אמות מידה שאינן חופפות תמיד את אמות המידה הנוקשות הקבועות בדין. יפים לעניין זה דברים שנאמרו על ידי כב' השופט אילן בע"א 1639/97 - אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה פ"ד נג(1), 337 ,עמ' 347-348. "נראה לי שברוח זו יש לפרש את הנוסחה "על דרך הפשרה" שבסעיף 79א' לחוק בתי המשפט. פרושו של דבר הוא כי בית משפט אשר בעלי הדין מסרו לו הכרעה בסכסוך "על דרך הפשרה", אינו חייב לפסול את הפסיקה הנראית לו צודקת בנסיבות הענין רק משום שהיא "נגועה" בחסרון שהיא חופפת את הדין המהותי. יחד עם זאת, גם אם הפרוש הנכון הוא רחב מספיק כדי לכלול פסיקה החופפת לדין, ברור כי בעלי הדין יכולים למקד את העניינים בהם מבקשים הם את הכרעתו של בית המשפט על דרך הפשרה, על-ידי אמירה מפורשת בהסכם הפשרה ובכך למנוע פסיקה שעל-פי הדין המהותי; כך, למשל, יכולים הם להסכים מראש על תשלומם של פיצויים לצד אחד מן הצדדים ולהשאיר את שאלת גובה הפיצוי לפסיקתו של בית המשפט על דרך הפשרה. אולם משלא עשו כן ומסרו את כל העניין להכרעתו של בית המשפט יכול בית המשפט לדעתי לפסוק על-פי שיקול דעתו בין לדין ובין לפשרה". על כן: "בבואנו לפסוק את הדין בערעור זה, מניחים אנו כנר לרגלינו את ההלכה, הידועה מימים ימימה, לפיה לא תתערב ערכאת הערעור בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, אלא במקרים חריגים ונדירים. מקובל עלינו כי שיקול דעתנו לעניין זה מצומצם הוא. (ראה למשל ע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה בטרה סנטה הנ"ל, וכן רע"א 4044/04 יצחק ועמוס בוקרה קבלנים בע"מ נ' אסתר ואורי סגל (טרם פורסם); וכן ר"א 9311/04 אלי רונן נ' אלישבע סמואל פדאור (לא פורסם) 05(2), 714 ורבים אחרים. חרף הכלל לפיו בית המשפט של ערעור לא ימהר להתערב בפסק דין כאמור, הרי הפסיקה לא שללה את אפשרות התערבותה של ערכאת הערעור, במקרים חריגים ונדירים. יש לזכור כי הכלל הוא, כי בית משפט, הפוסק על דרך הפשרה אינו נוהג לנמק את פסק דינו. במקרה מעין זה, לא תוכל ערכאת הערעור לבקר את נימוקיו של בית המשפט שכן נימוקים אלה כמוסים המה. מאידך, כאשר ניתן לדלות מפסק הדין את שיקוליה של הערכאה הדיונית, יוכל אף בית המשפט של ערעור לבחון שיקולים אלה, ביחס לחומר הראיות וטיעוני הצדדים, ובהתאם לבחון את סבירותם. ואכן, מצאנו כי בית המשפט העליון לא היסס להתערב בפסק דינה של הערכאה הדיונית, שעה שניתן היה לדלות מפסק הדין את ההנמקות. וכך מצאנו בע"א 6423/03 בית הארחה כפר גלעדי ואח' נ' כנרת חברה לבניין ופיתוח 1999 בע"מ, תק-על 2004(2), 3166: "אכן, כלל ידוע הוא כי בית משפט שלערעור ימעט להתערב בפסקי דין שניתנו על דרך של פשרה. ואולם במקרה שלפנינו, על פני הדברים ובתיתנו דעתנו להנמקתו של בית המשפט ולחומר הראיות שהוצג לפנינו, שוכנענו כי יש ממש בטענות המערערים על אודות טעות שנפלה בפסק הדין ביישום ובחישוב. סבורים אנו כי אף במקרה דנן, הנימוקים המפורטים אשר ניתנו בפסק הדין, מאפשרים לנו לבוחנם, ובהתאם לקבוע האם עומדים הם באמות המידה הקבועות בחוק אם לאו. 11. במקרה שלפנינו, נראה לנו כי אכן הצדדים או לפחות המערערת, הדגישו בפני בית המשפט כי בסוגיית החבות חפצים הם כי הפסיקה תעשה על פי הוראות הדין. הדברים נאמרו מפורשות על ידי ב"כ המערערת, הן בדבריו בישיבת יום 27.3.08 והן בהודעה שנשלחה חודש קודם לכן. עובדה היא, כי בסכמם את טענותיהם בפני בית המשפט, התייחסו בעלי הדין לסוגיית החבות על פי הוראות הדין. אף נראה כי בית המשפט נטל על עצמו את המשימה להכריע בסוגיית החבות על פי הוראות הדין. פסק דינו בסוגייה זו של החבות אינו מנומק קצרות, כפי המקובל בפסיקה על דרך הפשרה, אלא כולל ניתוח מעמיק ומפורט של העובדות והדין. פסק דין מעין זה, בפרק הנוגע לסוגיית החבות, אינו פסק דין העושה פשרה בין בעלי הדין, אלא פסק החותך את הדין על פי הדין המהותי. סבורים אנו במקרה מעין זה, בו העובדות ברורות ונהירות, ואין צורך להתערב בקביעות העובדתיות, הרי רשאית אף ערכאת הערעור לבחון את ישומם של הכללים המשפטיים על עובדות אלה, ובמידה וימצא כי ישום זה של הכללים אינו מסתייע כפי הכללים הקבועים בחוק ובהלכה, רשאית היא לתקן את השגגה שנפלה בפסק הדין. 12. מן הנימוקים שלעיל, וכפי שנבהיר בהמשך, סבורים אנו כי במקרה דידן, בין אם פסק הדין היה כל כולו מבוסס על פשרה, ובין אם רק חלקו הנוגע לסוגיית הפיצויים, מן הראוי כי נתערב בפסק הדין, תוך ישום הכללים הנראים, לדעתנו, ככללים הנכונים. ה. סיווג התאונה; 13. כאמור, הציר עליו נסובה המחלוקת בערעור זה, נוגע לשאלה האם מכוניתו של התובע שימשה אך ורק כזירה לאירוע התאונה, או שמא התאונה אירעה אגב שימושו של התובע במכוניתו לצרכים תחבורתיים. 14. עדותו של התובע קצרה היתה, וממנה יש לשאוב את העובדות הנוגעות להחלת הדין: "היה טלפון, אני עצרתי בצד, הרמתי את הטלפון, אמרתי אני לא יכול לדבר הרבה, הכנסתי הילוך התרוממתי עם הרכב באויר, נכנסה בי טיוטה 4 על 4 מאחור. אני הייתי שבוע אחרי ניתוח לב פתוח. אני לא ישנתי כל הלילה. הכנסתי הילוך והוא הכניס [הרים] אותי באויר". הנה, רואים אנו, כי ברגע התאונה ביצע התובע פעולת נהיגה של "הכנסתי להילוך" שמשמעו, שילוב תיבת ההילוכים באופן שתעביר את כוח המנוע אל גלגלי המכונית. פעולה זו כשלעצמה, אינה עולה בקנה אחד עם מצב של "חנייה". לכל היותר ניתן לראות בה משום מצב של "החניה", ומצב כאמור נכלל במסגרת "שימוש ברכב מנועי" שבסעיף 1 לחוק. 15. גבינו, אין הביטוי "חניה", מתיחס לכל פעולה בה עוצר כלי רכב במהלך נסיעתו, עצירה זמנית, וממשיך מיד בנסיעה. המונח "חניה" מתייחס לעצירה ממושכת יותר, שבה, ובדרך כלל - אם כי לא בהכרח, יוצא הנהג מכלי רכבו ומותירו במצב נייח. עיון בפסק דינו של בית המשפט קמא מעלה כי בית המשפט קמא יצא תוך הנחה כי עצירתו של כלי רכבו של התובע היה משום חניה, מבלי שבדק ראשית האם אכן הנסיבות שהובאו בפניו מלמדות כי במקרה דידן נעשתה פעולה של חניה. איני רואה עין בעין עם בית המשפט קמא את המשמעות המשפטית אותה הסיק מן הנסיבות שאפפו את אירוע התאונה. בית המשפט קמא ביסס את פסק דינו בעיקר על דברים שנקבעו ברע"א 1958/05, הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק אדרי, פ"ד נח [1] 817. אלא שהנסיבות באותו מקרה היו שונות. שכן, באותן נסיבות החנה נהג הרכב בו שהה הנפגע את רכבו בצד הדרך, עקב תקלה שאירעה, והמתין לבוא אחיו. אגב כך, בעוד הרכב חונה, פגע בו רכב אחר, אשר סטה ממסלולו. באותו עניין לא שנויה היתה במחלוקת העובדה כי הרכב אכן חנה. ואכן בית המשפט קבע, כי בשלב בחינת קיומה של החזקה המרבה - הנוגעת ל"חניה אסורה", יש לבחון ראשית האם החניה היתה אסורה. איני מקבל לעניין זה, את טיעוני המשיבות הנסמכות על הגדרת "חניה" שבתקנה 1 לתקנות התעבורה התשכ"א - 1981, תקנה זו דנה ב"העמדת רכב לזמן כלשהו, שלא לשם העלאת אנשים או הורדתם או טעינת מטען או פריקתו מיד, בלי הפסקות, בין שיש ברכב נהג או אנשים או מטען ובין שאין". לפי הגדרה זו חייב להתקיים יסוד "העמדה" לפרק זמן מסוים. ואכן, התקנות צופות גם את יסוד "העצירה", כיסוד נפרד על שימוש ברכב, ראה למשל תקנה 69, הדנה ב"חניה עמידה ועצירה". אמנם כל חניה כוללת בתוכה גם יסוד העצירה, אך אין כל עצירה מהווה משום חניה. ואכן, בספרו של ריבלין תאונת הדרכים [מהדורה 3], תש"ס - 1999, החל מעמוד 153, מוצאים אנו את האבחנה בין החניה, לבין מצב "ההחניה" ומגוון שימושי הלוואי בכלי הרכב, אשר יחשבו כחלק מפעולות השימוש ברכב. את גבולות ה"חניה" מבחינת זמני שימוש ברכב, מסכם רבלין כדלקמן בעמודים 161,162: "אשר למצב ה"חניה" עצמה נראה כי גבולותיה הן בין העצירה של הרכב לבין ההתנעה. בפועל כיוון שקיים גם מצב "שימוש" של ירידה מן הרכב וקיים גם שימוש בכניסה לרכב, ניתן לצמצם את גבולותיה באופן שתחילתה של "חניה" - תבוא לאחר סיום הירידה מן הרכב וטרם תחילת הכניסה אליו". דעה זו מבוססת על העובדה כי המחוקק מצא לנכון להוציא את המונח "החניה" מגדר הגדרת "חניה", ולהביאו אל תחומי הגדרת "שימוש ברכב". 16. כאמור, במקרה שלפנינו, מלמדות העובדות כי התובע עסק בפעולת נהיגה - בשלבו את תיבת ההילוכים של המכונית. פעולתו זו נעשתה כמהלך מובהק של שימוש ברכב מנועי. עצירתו נבעה מכורח שנוצר במהלך הנסיעה, עת נאלץ להשיב לטלפון הסלולרי, ולשם כך עצר את מכוניתו, תוך כוונה ברורה להמשיך ולנסוע הלאה מיד בתום השיחה. פעולתו זו כולה משתלבת בתהליך של נהיגת המכונית, תוך שברי, כי התובע לא התכוון לבצע פעולה שיש בה משום חניה של המכונית. 17. לטעמנו, היה על בית המשפט קמא לבחון תחילה את השאלה, האם התאונה באה עקב שימוש ברכב מנועי ל"מטרות התחבורה", בהתאם ליסודותיה של ההגדרה הבסיסית שהינם: [א] - "מאורע", [ב] - "נזק גוף", [ג] "עקב", [ד] "שימוש", [ה] "רכב מנועי", [ו] למטרות תחבורה; [ראה ע"א 8061/95 יצחק עוזר נ' אררט חב' לביטוח, פד נ [3] 532,557]. רק אם אחד המרכיבים הללו לא מתקיים, יש להסיק כי האירוע אינו נופל במסגרת ההגדרה הבסיסית, ובמקרה זה יש לעבור לשלב השני של ההליך הפרשני [שם]. במקרה דידן, נתקיימו כל ששת המרכיבים, ובהתאם היה על השופט קמא לפסוק לפי ההגדרה הבסיסית, ולא להסיק, מן העובדה שהאירוע אינו נכנס בגדרן של החזקות המרבות, כי המכונית שימשה אך ורק כזירה, ובהתאם, לחייב את המערערת, כמבטחתה של המכונית הפוגעת. 18. סוף דבר, לו דעתי תשמע, הערעור יתקבל ופסק דינו של בית המשפט קמא יתוקן, באופן שתבוטל חבותה של המערערת כלפי התובע, ובמקומה תחוייבנה המשיבות לשלם לתובע את אשר פסק בית המשפט לזכותו. במידה והמערערת שילמה לתובע את אשר פסק בית המשפט קמא לזכותו, על המשיבות לשפותה במלוא הסכומים אשר שילמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. המשיבות תחוייבנה אף לשאת בהוצאות המערערת וכן בשכ"ט פרקליטיה בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק. בנימין ארבל, שופט כב' השופט האשם ח'טיב: אני מצרף דעתי לדעתו של חברי כב' השופט ארבל ולמסקנתו כי התאונה ארעה תוך שהמשיב הפורמלי עושה שימוש ברכבו במובן ההגדרה הבסיסית של מונח זה. על כן, המשיבות, שהיו אותה עת המבטחות של רכב המשיב הפורמלי, הן אשר חייבות לפצותו על נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה, כפי שאלה נקבעו על ידי בית המשפט קמא. האשם חטיב, שופט כב' השופט זיאד הווארי: אני מסכים. זיאד הווארי, שופט הוחלט איפוא פה אחד כאמור בפסק דינו של כב' השופט ארבל. טלפוןתאונת דרכים