הגשת ראיות נוספות בערעור

הכלל הוא, כי בית המשפט לערעור אינו דן בראיות שלא הוגשו בערכאה הדיונית, עם זאת לכלל זה חריג (ראו ע"א 6055/04 אורית לנדאו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ תק-על 2006(3), 514 ,עמ' 518; עמ' 6802, ע"א 488/83 צנעני נ' מ' אגמון ואח', פ"ד לח(4) 141, 147; ע"א 3766/91 פנחס זהבי נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט ואח' פ"ד מז (3) 580, 588). תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה, לפני בית המשפט שלערעור, ואולם אם בית המשפט שבערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, או אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות הנוספות. להלן פסק דין בנושא הגשת ראיות נוספות בערעור: פסק דין ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה א 888/05 (כבוד השופטת אירית מני-גור), לפיו נדחתה התנגדותו של משה שוקרא (להלן: "המערער") לביצוע שטר, ונקבע כי יעקב צדיק (להלן: "המשיב") אוחז כשורה בשיק, ועל המערער לכבדו. רקע: 1. בשנת 1998, מסר המערער שיק ריק, להוציא חתימתו, כעושה השטר לשני מתווכים, הרצל וקלימיאן, (להלן: "המתווכים") כבטחון לעסקת מקרקעין. על פי טענתו המתווכים הורשו למלא בשיק סכום שינוע בין 5,000 ₪ ל-10,000 ₪ לצורך תשלום ראשון בעסקת מכירת מגרש. משלא יצאה העסקה אל הפועל, ביקש המערער בחזרה את השיק מהמתווכים. תשובתם של אלה הייתה לדבריו כי השיק הושמד והמתווך קלימיאן אף מסר לידו "פתק" בו נכתב כי השיק הושמד מאחר והעסקה כשלה. 2. המתווכים כנראה העבירו את השיק במסירה ליעקב פרידון (להלן: "פרידון"). ביום 21.12.98 נמסר השיק, על ידי פרידון למשיב, על חשבון חלק משכר טרחה החב לו בגין שירותים משפטיים שסיפק לו המשיב בין השנים 1997-1998. השיק האמור הינו על סך 84,000 ₪ תאריך פרעונו 21.12.98, נכתב לפקודת פרידון, אשר הסב אותו ומסר למשיב. במרץ 1999 הופקד השיק בחשבונה של אשת המשיב, מלכה צדיק, ולא כובד מחמת העדר כיסוי מספיק. 3. ביום 10.11.04 קיבל המערער אזהרה מלשכת ההוצאה לפועל בה נדרש לפרוע שיק על סך 84,000 ₪. עם קבלת האזהרה פנה בא-כוחו של המערער לנפרע פרידון, על מנת לברר כיצד הגיע השיק לידיו, הלה אמר לו כי השיק הועבר אליו על ידי המתווכים. פסק דינו של בית משפט קמא: טענת המערער בבית משפט קמא הייתה כי נפל פגם בשיק הן מחמת העדר התמורה והן מחמת השלמתו בניגוד להרשאה שנתן למתווכים. המערער לא הצליח לעמוד בנטל הראיה. ה"פתק" שניתן לו על ידי המתווך, נעלם לדבריו עת החליף דירות. ובכל מקרה לא הוצג כראיה לפני הערכאה הדיונית. המערער אף נמנע מלזמן את המתווכים. השופטת המלומדת קבעה כי המערער לא עשה ככל שאפשר על מנת להוכיח את גרסתו בדבר הפגמים שנפלו בשיק. לא היה לו הסבר משכנע לעניין אי זימון המתווכים, ואף לא נתן הסבר משכנע לעניין אי ביטול השיק על ידיו שעה שהעיסקה כשלה. המשיב נתן הסבר מניח הדעת להשתהותו בהתנהלותו סביב השיק, שנתמך במסמכים רפואיים. סופו של דבר נקבע בפסק הדין כי המערער לא הוכיח שנפלו פגמים בשיק, וגם אם היו כאלה הם נרפאו על ידי אחיזתו כשורה של המשיב. ועל כך הערעור שלפנינו. טענות הצדדים: ואלו טענות המערער: 1. לטענת המערער, המשיב אינו כשיר לעמוד לדין. לתצהיר העדות הראשית של המשיב מיום 1.11.05 צורפו מסמכים רפואיים אשר מעידים על מצבו הבריאותי והנפשי, בהם נקבע כי המשיב אינו מסוגל לעמוד למשפט פלילי בגין עבירת תעבורה ולהבין את הליכי המשפט. המשיב לא הציג בערכאה הדיונית מסמכים רפואיים סותרים ועל כן קיים נגדו "השתק שיפוטי" האוסר עליו לטעון בהליך זה טענה על מסוגלותו לעמוד לדין. ועל כן, בהעדר כשירות משפטית לא יכול היה המשיב להסמיך את בא כוחו להגיש את הבקשה לביצוע שיק בהוצאה לפועל. 2. עוד טוען המערער, כי קיימת קנוניה בין הנפרע למשיב, ומשכך אינם אוחזים כשורה. אוחז כשורה הינו אותו אוחז שקיבל את השיק לפני זמן הפירעון, דהיינו ביום 20.12.98. מה עוד, שהשיק הוצג לבנק על ידי אשתו של המשיב שלושה חודשים לאחר מועד פירעונו והוגש להוצאה לפועל שש שנים לאחר מכן. 3. לדידו, לא היה מנוס מדחיית התביעה בבית משפט קמא לאחר שלא הוכחה תמורה בין המערער לבין הנפרע, בין המשיב לבין המערער, בין הנפרע לבין המשיב ובין המתווכים לבין הנפרע. בהעדר תמורה עבר נטל ההוכחה למשיב, אשר לא עמד בנטל זה. 4. לעניין השיהוי, טוען המערער כי עד לשנת 2000 היה מצבו הרפואי של המשיב כזה אשר אין בו כדי להצדיק את טענת השיהוי. ואלו טענות המשיב: 1. טענת הקנוניה הועלתה לראשונה רק במהלך ההוכחות ומעולם לא נטענה בכתבי הטענות. המשיב התנגד להרחבת החזית, ובית המשפט קיבל ההתנגדות. 2. המשיב הוכיח אחיזה כשורה ולפיכך ככל שהיה פגם בשיק הרי שהפגם התרפא. המערער לא המציא ראיות להוכחת גרסתו כי נפל פגם בשיק. 3. לעניין השיהוי, טוען המשיב, כי הנסיבות נעוצות במצבו הרפואי שהוביל לאשפוזים ולסגירת משרדיו. השיק הופקד לחשבונה של אשתו מאחר ובאותה עת עקב מצבו הרפואי והעדר פעילות עסקית לא היה חשבונו פעיל. רק לאחר שהבריא והתפנה לשקם את חייו המקצועים והפיננסים, פנה בשנת 2004 להגיש את השיק לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. דיון: המערער קובל על הקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא, ובפרט על הקביעות ביחס לאחיזה כשורה של השיק. כידוע, לא בנקל נתערב אנו, כערכאת הערעור, בממצאיה של הערכאה הדיונית, אשר הופקדה על קביעת הממצאים העובדתיים. התערבות מעין זו תיעשה רק במקרים שבהם הוכחה טעות בולטת בשיקוליה של הערכאה הדיונית או פגם אחר היורד לשורשו של עניין (ראו ע"פ 281/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 673, 684 ; ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב, תק-על 2006(4) 3748, 3752). כדי להצדיק התערבות ערכאת ערעור בקביעות מהימנות וממצאי עובדה שנקבעו על-פיהן בידי הערכאה הדיונית, צריך שהן תסטינה מן ההיגיון והשכל הישר במידה כה מהותית ובולטת, עד כדי ביטול העדיפות המוקנית לערכאה שהתרשמה התרשמות בלתי-אמצעית מן העדים (ראו ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פד"י נד(4) 632; ע"פ 8002/99 בכר נ' מדינת ישראל, פד"י נו(1) 135; ע"פ 6295/05 אלי וקנין נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1), 914). ואין זה המקרה שלפנינו. בענייננו, בית משפט קמא מצא כי גרסת המשיב הינה גרסה אמינה, באומרו כי: "התובע נחקר על גירסתו זו ועדותו לא נסתרה. עדות התובע הייתה עקבית, מהימנה וסדורה, לא אוכל לומר כי התובע גילה סימני שקר על דוכן העדים. נהפוך הוא, על אף אי הנוחות לחשוף את מצבו הרפואי והנפשי, העיד התובע בגילוי לב אמיץ והותיר בי רושם מהימן" (עמוד 5 לפסק הדין). התנהלות המערער בכל הנוגע לשיק מעוררת תמיהה. הוא מסר שיק פתוח למעט חתימתו לשני מתווכים מבלי לקבל אישור על כך, מבלי לציין את שם הנפרע ומבלי לרשום את סכום השיק. גם לאחר שהעסקה כשלה נמנע המערער מלקבל לידיו את השיק או לחלופין לבטלו. המערער יכול להלין רק על עצמו במקרה דנן. גלגולו של השיק נובע מטעותו כפי שהודה בעדותו. אף כשנשאל בערכאה הדיונית על ידי ב"כ המשיב אם יש לו טענה כלשהי כנגד המשיב השיב: "אני לא יודע מיהו, אני לא מכיר אותו, פעם ראשונה שאני רואה אותו" (עמוד 8 לפרוטוקול מיום 22.2.06 ). ועל כן, די בעדויות שהיו מהימנות על בית משפט קמא כדי לקבוע כי השיק שעל פניו לא נפל בו פגם, הועבר לידי המשיב דרך צד ג', כתמורה לשירותיו המשפטיים; ובתום לב. בנסיבות אלה הפך המשיב לאוחז כשורה ועל המערער לכבד את השיק. המערער יכול היה לדרוש שיפוי מאותם מתווכים שחרגו מההרשאה שקיבלו ממנו, אם אכן כך פני הדברים. לעניין טענת השיהוי, חסימת תביעתו של אדם מחמת שיהוי הינה צעד דרסטי. הטוען לשיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שמנו תנאי חלופי נוסף, והוא האם נגרם השיהוי עקב חוסר תום לבו של התובע. גם בהתקיימם של תנאים אלו, לבית המשפט שיקול דעת להכריע בדבר המשמעות שראוי להעניק לאלמנט השיהוי במקרה הספציפי שלפניו. במקום בו מתבקש בית המשפט להימנע מלהכיר בזכותו הקניינית של אדם, שיקול הדעת האמור מופעל ביתר צמצום (ראו ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי נ' הועדה המקומית, פ"ד נז(5), 433; ע"א 2576/03 וינברג ואח' נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח', תק-על 2007(1), 2445). המערער סבור כי מצבו הורע עקב חלוף הזמן. איננו סבורות כך. בפסק הדין נקבע: "לטעמי לא עשה הנתבע כל שאפשר על מנת להוכיח את גרסתו בדבר פגמים שנפלו בשיק. לנתבע לא היה כל הסבר משכנע, מדוע לא טרח לאתר את אותם מתווכים ולזמנם, גם לא היה לנתבע הסבר מדוע לא הורה על ביטול השיק שעה שהעסקה לא יצאה לפועל, ומדוע השיק חזר בציון אכ"מ ולא נה"ב. ואולם, נוכח השיהוי הרב בחרתי שלא לדחות את הגנת הנתבע אך ורק מטעם זה, והמשך פסה"ד ייעשה בהנחה שהנתבע הצליח להרים את הנטל לשכנע את ביהמ"ש כי אכן נפלו פגמים בשיק הן מחמת העדר תמורה והן מחמת השלמת השיק בחריגה מהרשאה" (ההדגשות אינן במקור). הערכאה הדיונית נתנה למשיב הזדמנות להוכיח את תביעתו ולא חסמה בפניו מלכתחילה את הדרך לקבל את הסעד המבוקש. מאידך גיסא, בחר בית המשפט שלא להתעלם מאלמנט השיהוי המשמעותי, ולהעניק לעניין זה משקל בבחינת התביעה לגופה. המערער העלה בבית המשפט קמא בסיכומיו את טענת הקנוניה. הלכה פסוקה היא, שכאשר מדובר בטענות משפטיות או בטענות המתייחסות להסקת עובדות מוכחות, אין מניעה להתיר את הבאתן, לא רק במסגרת הסיכומים אלא אפילו במסגרת ערעור על פסק הדין לראשונה. אלא, שבענייננו, אין כך הדברים - טענת הקנוניה היא בראש ובראשונה טענה עובדתית שיש לטעון אותה ולהוכיחה כבר בערכאה הדיונית. זאת ועוד העובדות העולות מפסק הדין הן ברורות, השופטת המלומדת אף נתנה לטיעון זה ביטוי בפסק הדין: "ובמאזן הכללי לא אוכל לומר כי התרשמתי שהתובע ביצע "קנוניה" ביחד עם הנפרע פרידון". לא מצאנו מקום להתייחס לטענת המערער לעניין אי כשירות משפטית של המשיב לאור החלטת כבוד השופטת מני-גור מיום 22.2.06, בה נקבע כי המשיב לא הוכרז בשום שלב כפסול דין, כשרותו נבדקה לצורך הליך פלילי לאור מצב רפואי קשה שנקלע אליו אז ולא לצורך תביעה אזרחית כמי שאוחז בשיק. במצבו כיום - הוא איננו פסול דין, וראוי ליתן אמון בדבריו - כך קבעה. המערער ניסה לתמוך את טענותיו באשר לקנוניה בראיה נוספת אשר צירופה התבקש מבית משפט זה. כידוע, הכלל הוא, כי בית המשפט לערעור אינו דן בראיות שלא הוגשו בערכאה הדיונית, עם זאת לכלל זה חריג (ראו ע"א 6055/04 אורית לנדאו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ תק-על 2006(3), 514 ,עמ' 518; עמ' 6802, ע"א 488/83 צנעני נ' מ' אגמון ואח', פ"ד לח(4) 141, 147; ע"א 3766/91 פנחס זהבי נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט ואח' פ"ד מז (3) 580, 588). תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי: "בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה, לפני בית המשפט שלערעור, ואולם אם בית המשפט שבערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, או אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות הנוספות". בראש ובראשונה אין זה ברור מדוע הוגשה הבקשה לצירוף ראיה נוספת רק ביום 5.11.07 לאור העובדה כי הפתק הועבר לידי בא-כוח המשיב כבר במהלך חודש נובמבר 2006. לאחר עיון בבקשה, שוכנענו, כי אין סיבה מספקת להיענות לה מאחר ואין בראיה הנוספת חשיבות העשויה להעלות או להוריד מתוצאות ההליך בנסיבות העניין. יתר על כן, קבלתה של ראיה חדשה תתאפשר רק בנסיבות שבהן ברור כי יש באותה הראיה כדי לסייע לבעל הדין. ובענייננו, אין בכך כדי להועיל לנוכח טיבה של הראיה המבוקשת. אשר על כן, אין מקום לקבל את בקשת המערער לצרף את הפתק כראיה. סוף דבר: אשר על כן, דין הערעור להדחות. המערער ישא בהוצאות המשיב וכן בשכר טרחת עורך דינו בסכום של 20,000 ש"ח בצרוף מע"מ. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. הפיקדון הכספי שהופקד יועבר לבא-כוח המשיב על חשבון ההוצאות האמורות.הוספת ראיותהגשת ראיותערעורראיות