להלן פסק דין בנושא חיוב הבנק (צד ג') בחוב הפסוק: פסק דין א. ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל (כב' הרשמת קלמפנר-נבון מירב) מיום 12.3.07, לפיה נדחתה בקשת המערערת לחייב המשיב, במלוא גובה הסכום שעוקל וזאת בהתאם לסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"). ב. העובדות העיקריות הצריכות לענייננו, הן כדלהלן: המערערת היא הזוכה בתיק הוצל"פ 0-04-38673-01 (להלן: "המערערת") שנפתח על ידה כנגד החייבת י.א. מוביל נובה (להלן: "החייבת"). ביום 6.5.04 ניתן במסגרת תיק הוצל"פ זה צו עיקול על זכויות החייבת ע"ס 164,939 ₪ בבנק הפועלים (להלן: "המשיב" או "הבנק"). הצו התקבל ע"י הבנק ונרשם ביום 8.6.04. ביום 11.6.04 ניתנה תשובת הבנק לפיה מחזיק זכויות של החייבת, כדלקמן: א. 70,000 ₪ בפק"מ סגורים עד 26.7.07 ב. 93,930 ₪ בשקים ושטרות. סה"כ 164,930 ₪. הבנק הוסיף וציין כי הזכויות בחשבונות כפופות לזכויותיו בגין חובות והתחייבויות החייבת כלפי הבנק. לאור האמור, הבנק התנגד לעיקול ואישורו, ככל שיש בו כדי לפגוע בזכויות הבנק, הקודמות בזמן ומהות (נספח ב' לערעור). החייבת הגישה התנגדות לביצוע שטר שנדחתה לבסוף ביום 18.1.06. ביום 28.2.06 החליט ראש ההוצאה לפועל לחדש את ההליכים כנגד החייבת. ביום 27.3.06 הודיע הבנק כי לא קיימת יתרת זכות לעיקול והזכויות שדווחו בתשובתו הראשונה שימשו לכיסוי חובות החייבת לבנק (נספח יב לערעור). הזוכה ביקשה לחקור את נציג הבנק בהתאם לסעיף 46 לחוק ההוצאה לפועל. ביום 10.07.06 נערכה בפני ראש ההוצאה לפועל חקירה למנהל הבנק בעת הרלוונטית, שהתבקש להמציא ריכוז יתרות החייבת נכון ליום הטלת העיקול, קרי 6.5.04. הבנק המציא תדפיס יתרות החייבת מ 31.5.04 לפיו במועד הרלבנטי היו חובות וזכויות החייבת כדלהלן: 70,000 ₪ פק"מ, 276,226 ₪ שיקים ושטרות. חובותיה: 24,621 ₪ בחשבון העו"ש, 156,405 ₪ ערבונות. קרי, יתרתה 165,250 ₪ (נספח יד לערעור). ביום 25.7.06 ביקשה המערערת מהבנק להעביר לידיה את סכום העיקול. ביום 30.7.06 השיב הבנק כי לחייבת מסגרת אשראי בסך 50,000₪ והשיקים שהופקדו היו משועבדים להבטחת פרעון סכומי האשראי. המערערת הגישה בקשה לחיוב הבנק בהתאם לס' 48 לחוק ההוצאה לפועל. הבנק הגיש תגובתו בה נטען, בין היתר, כי במועדים הרלוונטיים לעיקול לא היתה לחייבת יתרת זכות בבנק. המערערת הגישה כתב תשובה. ביום הדיון ביקש הבנק לתקן תגובתו כך שתוסף לה הטענה, כי הוטלו עיקולים שונים על כספי החייבת בשנים 2006-2005, וכן הוברר כי נערך הסכם עם המערערת במסגרתו קיבלה סכום של 10,000 יורו מהחשבון המעוקל, ועל כן יש לבטל העיקולים. בדיון שהתקיים ביום 26.12.07 לאור התנגדות המערערת לתיקון, הוחלט על הגשת תגובת המערערת לבקשת הבנק לתיקון תגובתו לרבות תגובה עניינית לנתונים שהועלו בתגובה המתוקנת. המערערת הגישה תגובתה. ביום 28.1.07 הגיש הבנק תגובתו ובה טען, בין היתר, כי טרם התבקש וטרם ניתן צו מימוש ומשלא חוייב להעביר כספים לא ניתן לטעון כי הפר את הצו. בדיון שהתנהל ביום 12.2.07 עמדה המערערת על חיוב הבנק, מהטעם שהיו כספים לזכות החייבת בבנק וטענה עוד כי "אין לי מה להוסיף לעניין הבקשה". ביום 12.3.07 ניתנה החלטת ראש ההוצאה לפועל בה נקבע כי מקור הסמכות נעוץ בס' 47 לחוק ההוצאה לפועל, שלא יחול אם צד שלישי כלל לא החזיק בנכסי החייב. בענייננו, הוכח ע"י המערערת כי הבנק החזיק בשיקים, פקדונות וניירות ערך לטובת החייבת. באשר לשיקים העתידים - קבעה ראש ההוצאה לפועל כי הזכות קמה למערערת רק לאחר פרעונם, אולם לא הוכח כי השיקים העתידיים נפרעו. גם אם נפרעו כך על פי קביעת ראש ההוצל"פ, לא ניתן להתעלם מהתחייבויות החייבת לבנק, כפי שבאו לידי ביטוי במסמכים שהגיש הבנק המעידים כי מסגרת האשראי של המערערת כפופה לזכות קיזוז, עיכבון ושיעבוד. באשר לפיקדונות וניירות הערך - קבעה ראש ההוצאה לפועל כי הבנק הוכיח שטרם הטלת העיקול שועבדו הפיקדונות וניירות הערך לטובת הבנק, שיעבוד הגובר על העיקול המאוחר לו. לפיכך, כך קבעה ראש ההוצאה לפועל, הוכח כי זכויות וכספים של החייבת היו כפופים להתחייבויות החייבת לבנק ובשל 'הצדק סביר' זה לא הועברו כספים לתיק ההוצל"פ. לפיכך, על פי קביעת ראש ההוצל"פ, יש לדחות את בקשת המערערת לחייב את הבנק בהתאם לס' 48. בנוסף, כך קבעה ראש ההוצאה לפועל, לא ניתן להתעלם מהעובדה שלא הוגשה בקשה למימוש העיקול, כשטעמי המערערת שלא להגישה נדחו. כן לא ניתנה החלטת ראש ההוצאה לפועל המורה לצד ג' להעביר את הכספים - על כן אין לחייבו משלא העבירם, ואף מטעם זה יש לדחות הבקשה לחיוב צד ג'. על החלטה זו הערעור שבפני. ג. המערערת טוענת, כי טעתה ראש ההוצאה לפועל בהיבט הפרוצדוראלי משלא קיימה דיון בשאלה האם לאפשר לבנק לתקן את תגובתו אם לאו, ולאחר מכן לא קיימה דיון בבקשה לגופה, לרבות חקירת המצהירים. בהיבט המהותי טוענת המערערת, כי טעתה ראש ההוצאה לפעול בקביעתה כי בעת העיקול לא היו לחייבת בבנק יתרות כספים, הניתנות לעיקול. המערערת טוענת כי העיקול התבסס על דיווח הבנק נכון ל 31.5.04 בו מופיעה יתרת זכות של 165,200 ₪. אולם לאחר הטלת העיקול, אפשר הבנק לחייבת להמשיך לפעול בחשבון, בניגוד לחוק. המערערת טוענת כי החוק אינו אוסר על עיקול שיקים דחויים הכפופים אומנם לפרעונם בפועל, אולם, גם לשיטת הבנק רק שיקים בסך 50,000₪ לא נפרעו ומכאן שניתן היה לעקל את יתרת הכספים לטובת המערערת. בנוסף, לא הוכח שהערבות והאשראי שנתן הבנק מומשו. כמו כן, גם בהנחה כי מומשו, נותרה בעת העיקול יתרת זכות בסך 37,000 ₪. בנוסף, טוענת המערערת כי גם לאחר השעבוד בסך 50,000₪ נותרה יתרת זכות בחשבון. המערערת טוענת עוד, כי בעיקול כספים, להבדיל מעיקול מיטלטלין, העיקול הוא דרישת התשלום ולא היה מוטל עליה להגיש בקשה למימוש העיקול. כמו כן, משענה הבנק כי אין לו כספים לעיקול, לא ניתן היה לבקש את מימושם ולכן הגישה המערערת בקשה עפ"י סעיפים 47 ו 48 לחוק ההוצאה לפועל. בנוסף, טוענת המערערת, המדובר בטענה מקדמית שעל הבנק היה להעלותה בהזדמנות הראשונה ואילו הבנק העלה אותה רק בכתב טענותיו האחרון, לאחר שהדברים הושמעו על ידי ראש ההוצאה לפועל. מנגד טוען הבנק כי בדיון בפני ראש ההוצאה לפועל, היתה המערערת רשאית לעתור לחקירת המצהיר, אולם המערערת בחרה להצהיר כי אין לה מה להוסיף, לא הזכירה את בקשת התיקון ורק עמדה על בקשתה לחיוב הבנק לפי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל. כמו כן טוען הבנק, כי פעל בהתאם לעיכוב ההליכים ולהתנגדותו לעיקול. השינויים בחשבון לאחר הטלת העיקול והגדלת יתרת החובה, נובעים מפרעון הערבויות ומכתבי האשראי שנתנו לחייבת עוד טרם העיקול. כך נפרע מכתב אשראי דקומנטרי בסך 79,690 ₪ שניתן כבר ביוני 2004, ולכן גדלה יתרת החובה ל 143,000₪, שחרגה ממסגרת האשראי. מאותו מועד הוחזרו השיקים של החייבת והיא הפכה למוגבלת, מלבד זאת, הבנק פעל במסגרת האשראי המאושרת בלבד. בנוסף טוען הבנק, כי התברר כי על נכסי החייבת קיימים עיקולים נוספים. כמו כן טוען הבנק, כי המערערת נהגה בחוסר תום לב כשקיבלה במסגרת הסדר 10,000 יורו וכספי הפיקדון, אך לא הודיעה על כך לראש ההוצאה לפועל. הבנק טוען, כי העיקול אינו חל על שיקים מעותדים בטרם הגיע מועד פרעונם, מה גם, שסכום של 52,609₪ מהשיקים המעותדים שהיו בחשבון לא נפרע ובגין היתרה היתה לבנק זכות קדימה, כנגד מסגרת אשראי בסך 50,000₪ שניתנה לחייבת. הבנק טוען כי מעולם לא קיבל בקשת מימוש ולא צווה להעביר הכספים. עוד טוען הבנק כי המערערת לא פעלה וישנה על זכויותיה במשך שנתיים, כאשר העיקול פקע לאחר שלושה חודשים והמערערת לא עתרה לחידושו. ד. טענות המערערת בהיבט הפרוצדוראלי דינן להדחות. מעיון בהשתלשלות הדברים עולה כי למערערת ניתנה זכות לטעון ולחקור. ביום 10.7.06 נוהל כאמור, דיון בפני ראש ההוצאה לפועל, במסגרתו נחקר מנהל הבנק בעת הרלוונטית הן ע"י המערערת והן ע"י ראש ההוצאה לפועל (נספח ח' לתגובת הבנק). לאחר המצאת תדפיס חשבון מטעם הבנק הגישו הצדדים תגובותיהם. אין חולק, כי בקשת הבנק לתיקון תגובתו הוגשה באיחור ובדין קבעה ראש ההוצאה לפועל בדיון שהתקיים בפניה ביום 26.12.06 כי יש לקבל תגובת המערערת לבקשת התיקון, לרבות התייחסות עניינית לנתונים שהועלו בבקשה (נספח כ' לערעור) והמערערת פעלה בהתאם לכך. משכך הם פני הדברים, בדיון שהתנהל ביום 12.2.07 היתה בפני ראש ההוצאה לפועל תגובת המערערת הן לתיקון והן לגופם של דברים והיה בידה להכריע בכל המחלוקות שעמדו לדיון באותה העת. יתרה מזו. מעיון בפרוטוקול הדיון (נספח כג לערעור) עולה כי אף ב"כ המערערת לא התייחס לבקשת הבנק לתיקון התגובה, אלא רק לשאלת חיובו של הבנק לגופה, כשהוא מציין לעניין זה כי "אין לי מה להוסיף לעניין הבקשה". קרי, בפני המערערת עמדה האפשרות, במועד הפדיון, להוסיף ולטעון או לבקש חקירת המצהירים, אולם המערערת בחרה שלא לעשות כן אך ביקשה מראש ההוצאה לפועל במפורש "כי ביהמ"ש יתן החלטה ואנחנו נגיש ערעור על ההחלטה". בנסיבות אלה, אין לקבל את טענות המערערת המכוונות למישור הפרוצדוראלי. גם בהיבט המהותי דין בקשת רשות הערעור להדחות. כאמור, קבעה ראש ההוצאה לפועל כי בתקופה הרלוונטית לעיקול היו לחייבת כספים המוחזקים בידי הבנק שמקורם בשיקים מעותדיים, פקדונות וניירות ערך, אולם הבנק הוכיח כי השיקים היו כפופים למסגרת האשראי בו הוסדרה זכות קיזוז, עיכבון ושיעבוד, והפיקדונות וניירות הערך שועבדו לטובת הבנק קודם לעיקול, בשעבוד הגובר על העיקול המאוחר לו. ראש ההוצל"פ קבעה: "צד ג' הוכיח איפוא, כי זכויות וכספים אשר היו לחייבת בזמנים הרלבנטיים לצו העיקול, כפופים היו להתחייבויות החייבת כלפיו" המערערת אינה חולקת על קביעת ראש ההוצאה לפועל לפיה הסכמי קיזוז, עיכבון ושיעבוד שהיו בין החייבת לבנק מהווים 'הצדק סביר' לכך שכספים לא הועברו לידי המערערת, אולם טוענת כי בעת הטלת העיקול נותרה בידי הבנק יתרה הניתנת לעיקול. בערעור מעלה המערערת, בין היתר, טענות המכוונות כנגד קביעותיו העובדתיות של ראש ההוצאה לפועל, טענות אלה דינן להדחות. כידוע בית משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית (רע"א 4398/07 פרילנדר ואח' נ' כאן גולן 1979 בע"מ ואח', טרם פורסם, מיום 27.2.08). יתרה מזו, אין בידי לקבל טענת המערערת לפיה לאחר קיום התחייבות החייבת כלפי הבנק נותרה יתרת זכות לטובת החייבת, שכן חישוב פשוט של חובות וזכויות החייבת אל מול הבנק כפי שנטענו והוכחו ע"י הצדדים בפני ראש ההוצאה לפועל, מוביל למסקנה כי גם אם נותרה החייבת ביתרת זכות לאחר הפחתת חובותיה לבנק, הרי שמדובר ביתרה קטנה מאוד. אולם, אין בידי לקבל טענת המערערת לפיה יש להעביר יתרה זו לידיה משאין חולק כי המערערת קיבלה במסגרת הסכם עם החייבת 10,000 יורו מהחשבון המעוקל (נספח כא פסקה 10 לערעור). כספים אלה יש להפחית מסכום העיקול. בנסיבות הענין, הגעתי לכלל מסקנה כי לא נתפסה ראש ההוצאה לפועל לכלל טעות בדחותה את בקשת המערערת לחייב הבנק בתשלום החוב הפסוק משהוכח כי היה בידו הצדק סביר להימנעותו מהעברת הכספים לתיק ההוצל"פ. משלא נדרשתי לכך, אני משאירה בצריך עיון את הטעם הנוסף לדחיית בקשת המערערת לחיוב הבנק - אי הגשת בקשה למימוש העיקול. ה. סוף דבר - הערעור נדחה. שקלתי את ענין ההוצאות ובנסיבות הענין, אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. חיוב צד ג' בתשלום חובבנקחוב