שאלת ההכרה בטעות שבדין כטעם מיוחד נדונה בבש"א 5925/01 ובין היתר נאמר שם כי הגישה שלפיה טעות שבדין אינה יכולה להוות טעם מיוחד להארכת מועד אינה חד-משמעית עוד, ולמעשה לא הייתה כזו מעולם. על רקע זה עולה מאליה השאלה אם יש טעם לשמור על שריד זה של אי-הכרה בטעות שבדין בתחום סדרי הדין. השאלה מתעצמת נוכח העובדה שחרף קביעות מפורשות כי טעות במניין אינה בבחינת טעות העולה כדי טעם מיוחד להארכת מועד בהליכים אזרחיים (בר"ע 45/76 מדינת ישראל נ' פלורנס), היו מקרים שבהם הוכרה טעות עורך-הדין כטעם מיוחד (ע"א 8547/96א אלימלך נ' מנהל מס שבח מקרקעין). התשובה לשאלה זו חייבת להלום את מטרותיו של הדין. לא ניתן להותיר אי מבודד של חוסר התחשבות בטעות שבדין רק בתחום סדרי הדין. סדרי הדין הם משרת יעיל, אך אדון מסוכן. התעלמות מהם היא מסימני ההיכר של שיטה רופפת ופרומה, אך דבקות-יתר במקום שבו נדרשת התחשבות עלולה להיתפס כקפריזית ושרירותית (ראה: בש"א 5925/01 נסימי נגד הודיה מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ פד"י נ"ו (1) 193). להלן החלטה בנושא טעות בדין: החלטה בקשה להארכת מועד. כללי 1. בשנת 1996 הגישה המשיבה לביצוע מספר שיקים. ביום 12/2/97 צורפה המבקשת כחייבת נוספת בתיק ההוצאה לפועל, בשל ערבותה לפירעון השקים מכוח חתימתה בגב השקים. התנגדות המבקשת הוגשה ביום 18/8/04. סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל, נכון למועד הגשת ההתנגדות: 153,605 ₪. תמצית טענות המבקשת 2. המבקשת טוענת כי בפועל לא הומצאו לה בקשה להוספת שמה כחייבת בתיק ההוצאה לפועל, לא החלטה לעניין זה ולא אזהרה. המבקשת נסמכת על "חשיבות העניין", כאשר טענתה העיקרית היא כי אינה חתומה על השקים, כי בשקים בוצעו שינויים וזיופים וכן טענת פירעון. המסגרת המשפטית 3. הואיל והמועד להגשת התנגדות נקבע בתקנות, יש צורך ב"טעם מיוחד" להצדקת האיחור בהגשת ההתנגדות. רבות נאמר ונכתב לעניין סוגיית ה"טעם המיוחד". היטיב לבטא את הדברים כב' השופט בועז אוקון בשפתו הציורית: "טעם מיוחד כמוהו כשקית - היא אינה עומדת עד שלא יוכנס לתוכה משהו..." ובהמשך: "טעם מיוחד הוא עדיין מעיל הקסמים המייחד את הטעמים המבססים הארכת מועד, אך קשה להצביע על שיטתיות כוללת בהגדרתו". עיון בפסק הדין מלמד כי חל ריכוך מסוים בדרישה הנוקשית למתן "טעם מיוחד", כאשר כל מקרה נבחן לגופו תוך התייחסות לנסיבותיו המיוחדות. (ראה: ע"א 6842/00 ידידיה נגד סול קסט, פד"י נ"ה(2) 904). דיון ומסקנות 4. בפני בית המשפט הוצג אישור מסירה למבקשת מיום 24/2/97 (מוצג מש/3). אישור המסירה נשלח לכתובת: "זלמן ארן 10/3 אשדוד" ונחתם על ידי "אלברט". המבקשת אישרה כי במועד הרלבנטי התגוררה עם הוריה וכי שם אביה - "אלברט". 5. מסירה לידי בן משפחה, המתגורר עם המבקשת ואשר נחזה להיות מעל גיל 18, מהווה מסירה כדין (תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984, סעיף 7 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967, ותקנה 105 לתקנות ההוצאה לפועל). 6. טוענת המבקשת, כי אמנם התגוררה ברח' "זלמן ארן" באשדוד אולם לא בדירה מס' "10/3" אלא בדירה מספר "10/5". טעות שנפלה ברישום שגוי של מספר הדירה, אינה פוגמת בהמצאה, כל עוד המסירה בפועל בוצעה בכתובת הנכונה. מעבר לכך. גם בהנחה שנפל שיבוש קל במספר הדירה, אין בכך כדי לשנות מן העובדה כי המסירה בוצעה לידי האב, עימו התגוררה המבקשת. למעשה, אין דרישה לכך שהמסירה תבוצע דווקא בכתובת המגורים, אלא די במסירה לידי בן משפחה הגר עם המבקשת, אף אם המסירה לא בוצעה בדירת המגורים. מטעם זה, אין מקום לקבל את טענת המבקשת לעניין דיוק במספר הדירה. מכאן שההמצאה מיום 24/2/97 מהווה המצאה כדין. 7. טוענת המבקשת כי לא קיבלה את האזהרה ולא ידעה אודות תיק ההוצאה לפועל שנפתח נגדה עד שנת 2004. ההנחה שביסוד האפשרות לבצע תחליף המצאה לבן משפחה, היא כי המסמך שנמסר לאותו בן משפחה יועבר על ידו לבעל הדין. אלא, שהנחה זו ניתנת לסתירה מקום שבו מוכיח בעל הדין כי לא קיבל את המסמך. על כן, חרף ביצועה של המצאה כדין לאביה של המבקשת, עדיין יתכן כי המבקשת עצמה לא ידעה אודות ההליך. 8. גרסת המבקשת הטוענת להעדר ידיעה אודות תיק ההוצאה לפועל אינה נקייה מספקות. המבקשת לא התמודדה עם העובדה כי האזהרה נמסרה לאביה, ולא פרטה כיצד יתכן שחרף המסירה לאביה, לא נמסרה לידיה האזהרה. מנגד, טענת המבקשת כי לא קבלה אזהרה ולא ידעה אודות תיק ההוצאה לפועל לא נסתרה בחקירתה הנגדית. לא הוצגה כל ראיה אשר יש בה כדי ללמד כי המבקשת ידעה על קיומו של תיק ההוצאה לפועל במשך השנים. חיזוק לטענת המבקשת ניתן למצוא בדו"ח הליכי ההוצאה לפועל, אשר צורף לבקשה. דו"ח זה מלמד, כי במשך שנים רבות, מאז שנת 1998 ועד שנת 2004 לא ננקט כל הליך כנגד המבקשת, ומכל מקום לא הליך אשר היה בידיעתה (אמנם בשנת 1999 התבקש עיקול מיטלטלין אולם בפועל ההליך לא בוצע וממילא לא היה בידיעת המבקשת). בכך יש כדי לתמוך בגרסת המבקשת כי לא הייתה מודעת להליכים נגדה. לא נעלמה מעיני העובדה כי ממוצג מש/4 עולה כי ביום 16/3/98 בוצעה למבקשת מסירה של הודעה בתיק ההוצאה לפועל. לכאורה יש בכך כדי ללמד על ידיעת המבקשת אודות תיק ההוצאה לפועל. עם זאת, הואיל וגם מסירה זו בוצעה על דרך מסירה למשפחה, אין בכך כדי להפריך לחלוטין את טענת המבקשת. לאור האמור, הריני מקבלת את טענת המבקשת כי לא קיבלה את האזהרה לידיה ולא ידעה על קיומו של תיק ההוצאה לפועל, עד לשנת 2004. 9. נוכח הקביעה כי המבקשת לא קיבלה את האזהרה לידיה ולא ידעה על פתיחת התיק נגדה, נסתרה החזקה שביסוד ההמצאה לבן משפחה. ככל שיש בכך צורך, מהווה אי הידיעה טעם מיוחד להצדקת האיחור . אלא, שהצדק זה עומד למבקשת כל עוד לא ידעה על קיומו של תיק ההוצאה לפועל והחל ממועד זה, אינו עומד עוד. מן הראיות עולה, כי לפחות בראשית שנת 2004 ידעה המבקשת על קיום תיק ההוצאה לפועל, עת קיבלה מכתב התראה מב"כ המשיבה, כאשר מיד לאחר מכן, ביום 30/3/04 בוצע בביתה עיקול מיטלטלין. דו"ח פרטי ההליך הוגש כמוצג מש/3 (יצוין, כי הבקשה להטלת עיקול הוגשה ביום 24/2/04). המבקשת אישרה את ביצוע הליך העיקול בביתה (סעיף 28 לתצהירה), כשלטענתה, בעקבותיו פנתה לברר כיצד היא מופיעה כחייבת בתיק ההוצאה לפועל ובהמשך, הגישה בקשה ב"טענת פרעתי" מכוח סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל (עמ' 3 לפרוטוקול). יצוין, כי בסופו של יום, נמחקה הבקשה. טענת המבקשת כי הגישה את הבקשה בטענת "פרעתי" לאחר ביצוע העיקול, איננה מתיישבת עם מועד חתימתה על התצהיר התומך בבקשה. התצהיר נחתם ביום 28/1/04 בעוד שהעיקול בוצע כאמור ב - 30/3/04. לאור האמור, מתעורר קושי בקבלת גרסת המבקשת הטוענת כי הגישה את הבקשה בעקבות העיקול. עם זאת, לא ניתן לשלול את האפשרות כי המבקשת חתמה על התצהיר לאחר שקיבלה מכתב התראה מב"כ המשיבה, קודם לביצוע העיקול. יצוין, כי חתימת התצהיר ביום - 28/1/04 מלמדת כי לפחות במועד זה ידעה המבקשת על תיק ההוצאה. 10. בהנחה שהמבקשת פנתה בבקשה ללשכת ההוצאה לפועל מיד כאשר נודע לה על תיק ההוצאה לפועל, נשאלת השאלה, האם הטעות בבחירת ההליך (טענת פרעתי במקום התנגדות) מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. בהקשר זה יצוין, כי לכאורה, חלקן של הטענות שהעלתה המבקשת, היו ראויות להתברר במסגרת בקשה בטענת פרעתי. כך לגבי טענת פירעון שלאחר פתיחת תיק הוצאה לפועל. לעומת זאת, טענת הכחשת החתימה והזיוף, לא היה מקומן במסגרת טענת פרעתי אלא במסגרת התנגדות. 11. שאלת ההכרה בטעות שבדין כטעם מיוחד נדונה בבש"א 5925/01 ובין היתר נאמר שם: "הגישה שלפיה טעות שבדין אינה יכולה להוות טעם מיוחד להארכת מועד אינה חד-משמעית עוד, ולמעשה לא הייתה כזו מעולם... על רקע זה עולה מאליה השאלה אם יש טעם לשמור על שריד זה של אי-הכרה בטעות שבדין בתחום סדרי הדין. השאלה מתעצמת נוכח העובדה שחרף קביעות מפורשות כי טעות במניין אינה בבחינת טעות העולה כדי טעם מיוחד להארכת מועד בהליכים אזרחיים (בר"ע 45/76 מדינת ישראל נ' פלורנס), היו מקרים שבהם הוכרה טעות עורך-הדין כטעם מיוחד (ע"א 8547/96א אלימלך נ' מנהל מס שבח מקרקעין). התשובה לשאלה זו חייבת להלום את מטרותיו של הדין. לא ניתן להותיר אי מבודד של חוסר התחשבות בטעות שבדין רק בתחום סדרי הדין. סדרי הדין הם משרת יעיל, אך אדון מסוכן. התעלמות מהם היא מסימני ההיכר של שיטה רופפת ופרומה, אך דבקות-יתר במקום שבו נדרשת התחשבות עלולה להיתפס כקפריזית ושרירותית" (ראה: בש"א 5925/01 נסימי נגד הודיה מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ פד"י נ"ו (1) 193). 12. אחד המקרים בהם ניתן להכיר בטעות שבדין כטעם מיוחד הוא כאשר לא נפגע אינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד ביחס לסופיות ההליך (ראה: ע"א 6842/00 ידידיה נגד סול קסט, הנ"ל). השאלה האם בענייננו נפגע אינטרס ההסתמכות של המשיבה אם לאו, אינה חד משמעית. מחד, עיון בתצהיר התומך בבקשה בטענת פרעתי (נספח ח' לבקשה) מלמד כי כבר במסגרתו העלתה המבקשת את טענתה בדבר זיוף השקים ובדבר העדר חתימתה עליהם (אם כי הטענה הובלעה בין יתר הטענות). כך שהטענות המועלות שוב כיום, במסגרת ההתנגדות, אינן בגדר טענות מפתיעות. מאידך, מנקודת מבטה של המשיבה, אשר ביצעה מצידה מסירה כדין בשנת 1997, חלפו כ-7 שנים עד המועד שבו העלתה המבקשת לראשונה את טענותיה. בכך יש פגיעה ממשית באינטרס הציפיות של המשיבה. גם אם ייבחן העניין לפי גרסת המבקשת, דהיינו חישוב המועד להגשת התנגדות מיום שנודע לה אודות קיום התיק, הרי גם מועד זה חלף בראשית שנת 2004. הדברים מקבלים משנה תוקף לאחר שהבקשה בטענת פרעתי נמחקה, שאז וודאי הייתה רשאית המשיבה להניח כי בכך בא הקץ לטרוניותיה של המבקשת כנגד החוב. בנסיבות העניין, הריני סבורה כי יש להכיר בטעות שנפלה בבחירת ההליך כטעם מיוחד, אולם זאת בדוחק ובכפוף לפיצוי המשיבה כפי שיפורט להלן. 13. במסגרת השיקולים נשוא החלטה ניתן משקל גם ל"חשיבות העניין". טענת המבקשת כי אינה חתומה על השקים, הינה טענת הגנה טובה שכן בהעדר חתימה לא משתכללת חבות שטרית (יצוין, כי טענת הפירעון המתייחסת למועדים שלאחר המצאת האזהרה איננה בגדר טענת הגנה טובה שכן אין מקומה להתברר בהתנגדות כי אם במסגרת בקשה בטענת פרעתי). ההלכה היא כי חשיבות העניין כשלעצמה אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, אולם ניתן ליתן לה משקל כשהיא מצטברת למכלול הנסיבות (ראה: ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' 6, עמ' 837). הריני מודעת לכך שטענת הכחשת החתימה מועלית במידה מסוימת של "סתמיות" ללא פירוט וללא הסבר כיצד הגיעו פרטיה של המבקשת (כפי שהם מופיעים בגב השקים) אל מי שטענת הזיוף מופנית כלפיו. בנוסף, טענת הכחשת החתימה מובלעת בתוך שורה של טענות, כאשר במקביל להכחשת החתימה מעלה המבקשת טענות נוספות כגון טענת פירעון, אשר, לכאורה, אין מקומה בהתנגדות. יחד עם זאת, לא מצאתי כי די בכך כדי להמעיט מחשיבותה של טענת הכחשת החתימה, אשר ראויה וחיונית לבוא לידי בירור. 14. נדבך מרכזי בסוגיית הארכת המועד הוא "זכות הגישה לערכאות". זכות הגישה לערכאות משפטיות הוכרה כאחת מזכויות היסוד החשובות של משפטנו (ראה: "ע"א 733/95 ארפל אלומיניום נגד קליל תעשיות, פד"י נ"א (3) 577). הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בפניה לערכאה הראשונה. דחיית הבקשה להארכת מועד תינעל בפני המבקשת את דלתות בית המשפט, עוד בטרם באה "במסדרון בית המשפט". שלילת זכותה של המבקשת לבירור טענותיה, ולו באופן ראשוני במסגרת התנגדות לביצוע שטר, איננה תוצאה מידתית. לטעמי, במקרה זה יש להעדיף את השגת המטרה של עשיית צדק על פני שמירת כללי הפרוצדורה בקפדנות וללא פשרנות. (ראה: ע"א 32/83, בר"ע 301/81, אפל נ. קפח, פד"י ל"ז (3) 431, 438). 15. לאחר שבחנתי את המצב המשפטי תוך יישומו לנסיבות המקרה הנדון, ולאחר שנתתי דעתי מצד אחד - לקשיים שבסיס הבקשה ולפגיעה באינטרס המשיבה, ומצד שני - לצורך להגיע לחקר האמת, הריני קובעת כי יש מקום להארכת המועד אולם זאת בחסד ולא בזכות. בנסיבות העניין, קבלת הבקשה, בד בבד עם פיצוי המשיבה, תהווה את האיזון ההולם והראוי בין האינטרסים של הצדדים (לעניין זה ראה: רע"א 9572/01 דדון נגד וייסברג, תק-על 2002 (3) 1621). 16. אציין, כי בקביעת שיעור הפיצוי נתתי דעתי לטענת המבקשת בדבר מצבה הכלכלי הקשה (כפי שנטען בבקשתה מיום 12/9/05). עם זאת, בשים לב למכלול השיקולים כפי שפורטו לעיל, לא מצאתי לנכון לקבל את הבקשה בלא תנאי ההולם את הנסיבות ואת שיעור החוב בתיק ההוצאה לפועל. 17. המבקשת תשלם למשיבה, בלא קשר לתוצאות ההליך, סך של 5,000 ש"ח וזאת בתוך 30 יום מהיום. קבלת הבקשה להארכת מועד מותנית בביצוע התשלום במועדו. על המבקשת להציג העתק קבלה המעידה על ביצוע התשלום. בהעדר תשלום תידחה הבקשה. על מנת לוודא קיום התנאי, ייקבע התיק לתזכורת פנימית ביום 25/1/06. טעות בדין