מניעת מכירת רכב ע''י הבנק

האם הבנק ובא כוחו מנעו מהנתבעים למכור את רכבם באופן שנגרם להם נזק בגין ההפרש התמורה שהיה מוכן לשלם הקונה הראשון לבין התמורה שהתקבלה בפועל ממכירת הרכב ? להלן פסק דין בנושא מניעת מכירת רכב ע''י הבנק: פסק דין בפני תביעה על סך של 25,857 ₪ שעיקרה תביעת בנק לתשלום יתרת חוב בגין הלוואה שנטלו הנתבעים. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. לאחר דיון בבקשה, הבקשה התקבלה/נדחתה בחלקה (הכול בעיני המתבונן). ניתנה החלטה לפיה ניתנה רשות להתגונן בטענת הקיזוז בסך של 18,215 ₪, הבקשה לגבי היתרה נדחתה וניתן פסק דין חלקי בסך של 7,642 ₪. לאחר שניתנה רשות להתגונן על היתרה כאמור, הפכה התביעה, מחמת סכומה, לתביעה בסדר דין מהיר. הצדדים וטיעוניהם התובע הינו בנק והנתבעים נמנו עם לקוחותיו. טענות התובע ביום 27.10.03 קיבלו הנתבעים מהתובע הלוואה ע"ס - 130,000 ₪, והתחייבו להשיבה במועדים, בשעורים ובהתאם לתנאים המפורטים ב"כתב התחייבות להחזרת הלוואה" בחתימתם, שהעתקו צורף לכתב התביעה. הנתבעים הפרו את התחייבויותיהם ולא פרעו את תשלומי ההלוואה במועדי פרעונם, אף לא בתוך 7 ימים למן המועד שנקבע לפרעונם. לפיכך, טוען התובע כי הם חייבים לשלם לו את יתרת סכום ההלוואה בסך של 25,857.28 ₪. התובע טוען שהנתבעים חייבים לשלם לו ריבית על יתרת סכום ההלוואה בשיעור המירבי הנהוג מעת לעת אצל התובע, דהיינו 16.6% לשנה, כאשר הריבית מתווספת לקרן אחת לרבעון לצורך חישובה ברבעון שלאחריו. הנתבעים חייבים לשלם הריבית כאמור מיום 28.11.04 ועד התשלום המלא בפועל. טענות הנתבעים בתחילה טענו הנתבעים, כי הסכום הנתבע בתביעה דנן היא חלק מהסדר נושים שאליו הגיעו במסגרת חוב של חברה "אס. אידור אופטיק בע"מ" (להלן: "החברה") בשלב מאוחר יותר חזרו בהם מטענה זו (ר' פרוטוקול מיום 4/4/05). וטענו כי החוב נשוא תביעה זו נובע מהלוואה לרכישת רכב שנטלו. הנתבעים מכרו את הרכב אשר בגינו ניתנה ההלוואה, בהסכמת הבנק, והעבירו את מלוא הכספים אשר נתקבלו ממכירתו לבנק. טענתם היא, שבגין הלחץ הכבד אשר הפעיל עליהם הבנק בעניין מכירת הרכב, נגרמו להם נזקים כספיים כבדים ביותר המסתכמים ב כ- 17,000 ₪ וזאת שלא לצורך. הבנק דרש בתחילה סך של 72,000 ₪ לצורך הסרת המשכון הרשום על הרכב, דבר שהווה תנאי לאפשר את מכירתו. הנתבעים פרסמו מודעה למכירת הרכב ומצאו רוכש אשר הסכים לשלם עבורו סך של 89,000 ₪ אלא שהתנאי של אותו רוכש היה, כי השעבוד יוסר בטרם תשולם התמורה . למרות שהנתבע 1 הגיע עם הקונה לבנק במטרה להסדיר את העניין, סרב הבנק לבקשת הקונה ואותו קונה חזר בו מהצעתו לרכוש את הרכב. בנסיבות אלו נאלצו הנתבעים לפרסם מודעה נוספת, אשר רק בעקבותיה מצאו רוכש נוסף אשר הסכים לשלם על הרכב רק סך של 79,000 ₪. בינתיים הסתבר, כי הבנק פתח נגד הנתבעים תיק הוצל"פ, למרות פניית בא כוח הנתבעים לבנק בעניין זה וידיעת הבנק בדבר פרסום המודעה למכירת הרכב. פתיחת הליכי הוצל"פ הגדיל את החוב בתוך כשבועיים בסך של 7,615 ₪. הרכב נמכר שישה ימים לאחר פתיחת תיק ההוצל"פ וכספי המכירה הועברו ישירות לבנק. טענת הנתבעים היא, כי הבנק גרם להם לנזק בסך של 10,000 הנובע מאיבוד הקונה הראשון, אשר מוכן היה לשלם על הרכב סך של 89,000 ₪ וזאת מאחר שהרכב נמכר בסופו של דבר לקונה אחר בסך של 79,000 ש"ח. בנוסף לכך טוענים הנתבעים כי יש לחייב את הבנק בהוצאות המיותרות בסך 7,615 ₪ בגין פתיחת תיק ההוצל"פ, שלא לצורך. כך גם עותרים הנתבעים לקיזוז סכום נוסף בסך של 600 ₪ בגין פרסום מודעה נוספת בעקבות איבוד הקונה הראשון. בסיכום סכום כולל של 18,215 ₪. דיון ההכרעה במחלוקת שנפלה בין הצדדים תיגזר מהתשובה למספר שאלות: - האם הבנק ובא כוחו מנעו מהנתבעים למכור את רכבם באופן שנגרם להם נזק בגין ההפרש התמורה שהיה מוכן לשלם הקונה הראשון מר גיל אולרייך לבין התמורה שהתקבלה בפועל ממכירת הרכב ? - האם אכן כטענת הנתבעים לא היה מקום לפתוח נגדם בהליכי הוצל"פ ? - האם שילמו בגין מודעה לעיתון סך של 600 ₪ אותם היה ניתן לחסוך אילו הייתה מתבצעת המכירה למר גיל אולרייך. מאחר שמדובר בטענת קיזוז הנטל להוכחתה מוטל על הנתבעים. יש לתת ראשית תשובה לשאלה מה הסיבה שמר אולרייך לא רכש את הרכב. לעניין זה הומצאו תצהירים של הנתבע מר שמואלזון ומר אולרייך רוכש הרכב אשר גם העידו בפני. על פי סעיף 6 לתצהירו של הנתבע 1 : "אנו פרסמנו מודעה למכירת הרכב, דרשנו עבורו 89,000 ₪ ומצאנו קונה אשר התנה את קניית הרכב, בין היתר, בהסרת השעבוד בטרם תשלום הכסף." הנה כי כן, טענתו היסודית של הנתבע היא שהקונה התנה את רכישת הרכב בהסרת השעבוד תחילה. ברם מתצהירו של הקונה מר אולרייך עולה כי לא רכש את הרכב מהטעם שההליכים נמשכו זמן רב מדי לטעמו ולא מחמת העובדה שדרש להסיר תחילה את השעבוד על הרכב. ובלשונו: "נפגשתי עם מר שמואלזון שדרש עבור הרכב 89,000 ₪, התרשמתי מהרכב מסוג אלפא רומיאו 156 מ.ר. 4900027 (להלן: "הרכב") ברישיונות צויין שהרכב משועבד ומר שמואלזון מסר לי כי השעבוד יוסר בזמן הרלוונטי לקניית הרכב". (סעיף 3 לתצהירו) ובהמשך מצהיר מר אולרייך: "לבסוף לא קניתי את הרכב מאחר והנושא נמשך מעבר לזמן המקובל, דבר שנראה לי לא הגיוני והחלטתי לוותר על קניית הרכב."( סעיף 6 למרות הסתירה בין תצהירו של מר אולרייך ותצהירו של מר שמואלזון בנקודה זו בחקירה הנגדית, מאשר מר אולרייך את תצהירו של מר שמואלזון ואומר כי לא הסכים לשלם עד שלא יוסר השעבוד. הבנק שיעבד את הרכב כערובה לפרעון חוב. לפיכך, אין כל סיבה שיסכים לביטול השעבוד בטרם שולמו לקופתו כספים. הדינמיקה היא שמכירת רכב משועבד לא נעשית על ידי הסרת השעבוד תחילה. היא נעשית על ידי מסירת מכתב התחייבות בנקאי המופנה לקונה. במכתב ההתחייבות נכתב כי הבנק יסכים לשחרר את השעבוד תמורת תשלום סכום זה או אחר. מקובלת עלי טענת הבנק כי היה על הנתבע להצטייד מראש במכתב האמור המופנה לקונה. אם היה הנתבע מצטייד מראש במכתב, ומציג אותו בפני הקונה הפוטנציאלי כי אז הייתה העסקה יוצאת אל הפועל - הקונה היה משלם ישירות לבנק והבנק היה מבטל את השעבוד בהתאם למכתב ההתחייבות. עסקאות שנעשות בנכסים משועבדים מעשה יום ביומו. לא זו אף זו, כחלק מהראיות צורף לתצהיר ב"כ הבנק מר שרון מכתב מיום 28/9/04 מב"כ הבנק המופנה לב"כ הנתבעים שבו נכתב, כי הבנק מסכים לביטול המשכון מהמכונית כנגד תשלום סך של 72,000 ₪ בשיק בנקאי או במזומן ישרות לבנק וזאת לא יאוחר מיום 5/10/04. שוכנעתי מדבריו של מר אולרייך כי הוא היה מוכן לשלם סך של 89,000 ש"ח בגין הרכב ואינני סבור כי בנסיבות העניין, היה על הנתבע להביא ראיות נוספות כגון דו"ח בדיקה וכד'. תצהירו של מר אולרייך לא נסתר בעניין זה. באשר למחיר שהרכב נמכר בפועל, טוענת התובעת, כי לא הוכח במשפט שהרכב נמכר בסך של 79,000 ש"ח ב 10,000 ש"ח פחות מהמחיר שהיה מוכן לשלם מר אולרייך. התובעת טוענת בסיכומיה כי לגבי סכום המכר בפועל, מעיד רק הנתבע מר שמואלזון, ולטעמם, מסר לעניין זה מספר גרסאות סותרות. בתחילה טען כי מכר את המכונית תמורת 79,000 ש"ח [סעיף 13 לתצהירו בבר"ל וסעיף 8 לתצהיר עדות ראשית], בחקירתו שינה את גרסתו וטען כי הסכום שנתקבל היה 72,000 ש"ח, ולבסוף שינה פעם נוספת את גרסתו וטען כי הסכום שנתקבל היה 79,615 ₪. אכן יש ממש בטענות התובעת לעניין זה הנתבע העיד בחקירה נגדית: ש. הקונה שרכש בסופו של דבר את המכונית זה מר עוז רנצר? ת. כן. ש. כמה כסף הוא שילם? הוא שילם 72 ו... כל הכסף הועבר אליכם אתה יודע, אני לא זוכר בכמה מכרתי את האוטו. אבל הוא בא ושילם אצלכם את הכסף. אחרי שאתה מראה לי את טופס ההפקדה בבנק הוא שילם 79,615 ש"ח.(פרוטוקול מיום 12/9/05 ע' 10 שורות 13-)19 לכאורה, הטענה שהרכב נמכר בסופו של דבר בסך של 79,000 ₪ ולא בסך של 72,000 ₪ היא טענה שפועלת לרעתו של הנתבע. שכן אם הרכב נמכר בסך של 72,000 ₪ כי אז ההפרש או ההפסד הלכאורי של הנתבעים, היה גדול יותר כ 17,000 ₪ ולא 10,000 כפי שנטען. לפיכך, יש לקבל את עמדתו זו של הנתבע 1 שהיא כאמור בניגוד לאינטרס הכלכלי שלו. אשר על כן ניתן לקבוע כי הוכח בפני שהרכב נמכר בסופו של דבר למר רנצר בסך של 79,615 ₪ סכום הנופל ב - 9,385 ₪ מהסכום אותו היה מוכן לשלם מר אולרייך. האחרון לא רכש את הרכב מאחר שטעה (או הוטעה) לחשוב שהשעבוד יוסר לפני תשלום התמורה והפרוצדורה ארכה יותר מהרגיל. על מי להטיל את האשם לכך שהרכב לא נמכר למר אולרייך כפי שהובהר לעיל, וכפי שעולה מעדותו של הנתבע 1. הפרוצדורה המקובלת למכר רכב משועבד הוא מסירת מכתב התחייבות לקונה מהבנק ותשלום כספים ישירות מהקונה לבנק, כפי שהדבר נעשה בפועל על ידי מר רנצר שרכש את הרכב, ואשר שילם כאמור ישירות לבנק. אשר על כן, היה על הנתבעים להצטייד מראש במכתב מהבנק המעיד שאם יקבל סכום זה או אחר יסכים להסרת השעבוד, להציג המכתב לקונה ולהסביר לו שמאחר שהרכב משועבד, יש לשלם את התמורה ישירות לבנק אשר יסיר את השעבוד. מסעיף 7 לתצהיר הנתבע עולה כי לטענתו: "הגיע לבנק במטרה לקבל מכתב לפיו כנגד התשלום אשר ישולם ע"י הקונה ישירות לבנק יוסר השעבוד על הרכב, סרב סגן מנהל הסניף מר איתן לבקשתי ואותו קונה חזר בו מהצעתו לרכוש את הרכב." האמור בסעיף 7 הנ"ל, אינו מתיישב עם סעיף 6 לתצהיר שבו מצהיר מר שמואלזון כי הקונה התנה את הקניה בביטול השעבוד עובר לתשלום. אם זו אכן היית ההתניה של הקונה, כי אז, מאחר שאינה יכולה להתקיים, הקונה מר אולרייך לא יכול להיות קונה רלוונטי. דהיינו, התנאי למכירת רכב משועבד הוא שהקונה ישלם ישירות לבנק ורק לאחר ביצוע התשלום יבטל האחרון את השעבוד הרובץ על הרכב. קונה שאינו מוכן לעמוד בתנאי זה לא יכול להיות רלוונטי לעסקה מסוג זה כלל ועיקר. לתצהירו של מר שרון מטעם הבנק צורף מכתב מיום 28/9/04 מב"כ הבנק המופנה לב"כ הנתבעים שבו נכתב כי הבנק מסכים לשחרר את המשכון מעל המכונית כנגד תשלום סך של 72,000 ₪ בשיק בנקאי או במזומן ישרות לבנק וזאת, לא יאוחר מיום 5/10/04. יש לראות במכתב זה מכתב כוונות של הבנק. אין מחלוקת שעד המועד האמור לא הפקידו הנתבעים את הסכום של 72,000 ₪ שכנגדו היה הבנק מוכן לוותר על השעבוד. לכן, הגם ששוכנעתי שנותר הפרש בסך של 9,385 ₪, בין המחיר שהיה מוכן לשלם מר אולרייך לבין התמורה שבה נמכר הרכב בסופו של דבר, אין להטיל את החבות בגין הפרש התמורה על התובעת. קיזוז הוצאות פתיחת תיק הוצל"פ מהתכתובות שהוצגו בפני עולה כי ביום 22/8/04 ניתנה ארכה לנתבעים עד ליום 10/9/04 להסדרת חובם. ביום 14/9/04 פונה ב"כ הנתבעים לב"כ הבנק ומבקש ממנו להמתין כדי לאפשר לנתבעים למכור את הרכב. ביום 21/9/04 מקבלים הנתבעים ארכה עד ליום 8/10/04. ביום ,28/9/04 פונה ב"כ הנתבעים בהודעה כי יש קונה לרכב שמוכן לשלם 72,000 ₪ ומקבל תשובה מב"כ הבנק, כי אם ישולם הסך הנ"ל במזומן או בשיק בנקאי בסניף הבנק עד ליום 5/10/04, יוסר העיקול מהרכב. כן מפנה אותו ב"כ הבנק לגב' ריקי שוורץ בסניף. לאחר שהנתבעים לא עשו כן, ביום 20/10/04 נפתחו הליכי הוצאה לפועל. בנסיבות האמורות הייתה הצדקה לבנק לפתוח בהליכי הוצאה לפועל, לאחר שהנתבעים לא הביאו קונה לרכב ולא סילקו את חובם לבנק בדרך אחרת למרות ארכות שקיבלו . כך גם אין להטיל על הבנק כל חבות בקשר לתשלום שנשאו בו הנתבעים בגין פרסום מודעה נוספת בסך של 305 ₪ ולא בסך של 600 ₪ כפי שנטען בתצהיר הנתבע 1. התוצאה היא, שדין טענת הקיזוז להידחות. אשר על כן, הנתבעים ישלמו לתובעת יחד ולחוד סך של 18,215 ₪ בתוספת ריבית בשיעור המרבי הנהוג מעת לעת אצל התובע, דהיינו 16.6% לשנה, כאשר הריבית מתווספת לקרן אחת לרבעון לצורך חישובה ברבעון שלאחריו. הנתבעים חייבים לשלם הריבית כאמור מיום 28.11.04 ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף לכך, ישלמו הנתבעים הוצאות לתובעת ובנוסף לכך שכר טרחת עו"ד בסך של 1,500 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. בנקמכירת רכברכב