סמכות ראש ההוצאה לפועל לאחר מתן פסק דין

לטענת בא-כוח המבקשים, אין לראש ההוצאה לפועל סמכות עניינית כלל כאשר נחתם הסכם לאחר מתן פסק-הדין, אף לא סמכות לפרש ההסכם ולקבוע האם נתון הוא בתחום סמכותו, אם לאו. לטענתו, זוהי שאלה משפטית נכבדת וחשובה, אשר טרם הגיעה לפתחו של בית-משפט זה ועל-כן מצדיקה מתן רשות ערעור. בית המשפט פסק כי ראש ההוצאה לפועל מוסמך לבדוק האם ההסכם שנכרת אחרי פסק-הדין נמצא בגדר סמכותו אם לאו. לשם כך הוא נזקק, ברמה מסוימת, לפרשנותו של ההסכם. להלן החלטה בנושא סמכות ראש ההוצאה לפועל לפרש הסכם לאחר פסק דין: החלטה בפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"א 1078/04 מיום 7.3.2006, אשר דחה את הערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל בתל-אביב (תיק 01-31242-02-5) מיום 11.9.2003. המבקשת 1 והמשיבה הינן חברות מסחריות העוסקות בשיווק מוצרי חשמל. המבקש 2 הינו מנהלה של המבקשת 1. בין הצדדים בפרשה התנהלו הליכים משפטיים, אשר בסופם נכרת ביניהם הסכם פשרה (להלן: ההסכם הראשון), אשר קיבל תוקף של פסק-דין בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו ביום 27.3.2001 (ת.א 29220/01). לפי ההסכם הראשון, הודו המבקשים, לצרכי פשרה, בחובם למשיבה בסך 300,000 ש"ח, בכפוף לבדיקת חשבונות נוספת בין הצדדים. כן הוחלט, כי המבקש 2 יהיה ערב לחובותיה של המבקשת 1. ביום 11.4.2001 חתמו הצדדים על הסכם נוסף (להלן: ההסכם השני), במסגרתו מסרו המבקשים למשיבה 25 שיקים על-סך 12,000 ש"ח כל אחד, לשם פריסת החוב. כן צוין, כי טרם בוצעה ההתחשבנות עליה הוסכם בהסכם הראשון. משלא עמדו המבקשים בחובותיהם והמבקשת 1 אף הפכה לחדלת פירעון, חתמו הצדדים ביום 6.5.2001 על הסכם שלישי (להלן: ההסכם השלישי), בו נקבע כהאי לישנא: "הואיל ובמסגרת ת.א 29220/01 נחתם הסכם פשרה בין הצדדים. והואיל והנתבעת 1 (המבקשת בהליך זה- ס.ג') סגרה את עסקה והפכה לחדלת פירעון בתאריך 1.5.2001. והואיל והנתבעים 1-2 (המבקשים 1-2 בהליך זה- ס.ג'), ביחד ולחוד, נקלעו לקשיים כלכליים, סגרו את עסקה של הנתבעת 1 ואין להן יכולת לעמוד בהסכם הפשרה הקודם שנחתם. והואיל ובידי הנתבעת 1 נשארו סחורות ומיטלטלין בשווי של כ-175,000 ש"ח. והואיל והנתבעים 1-2 הציעו למסור את הסחורות הנ"ל, לידי התובעת כנגד הפחתת יתרת חובן בספרי התובעת בסך של 125,000 ש"ח כנגד קבלת הסחורות הנ"ל אצל התובעת. לפיכך הותנה והוסכם בין הצדדים: המבוא להסכם זה מהווה חלק בלתי נפרד ממנו. הנתבעים 1-2, ביחד ולחוד, מתחייבים בזאת להמציא לידי התובעת, לא יאוחר מיום 7.5.2001 סחורות ומיטלטלין (מוצרי אלקטרוניקה) בסך כולל של 175,000 ש"ח לפי ערך קנייה ועל-פי חשבונות קניה של הנתבעת. .. 6. במידה והסחורות והמיטלטלין ישוערכו בשווי של 175,000 ש"ח, תזוכה יתרת חובתן של הנתבעים 1-2 בספרי התובעת בסך של 125,000 ש"ח. 7. במידה ושווי הסחורות והמיטלטלין ישוערך בסך של פחות מ-175,000 ש"ח, מתחייבים הנתבעים 1-2, ביחד ולחוד, להשלים לתובעת את ההפרש שבין שווי הסחורות לסך של 175,000 ש"ח.. 8. למען הסר ספק... ההפחתה בספרי התובעת בסך 125,000 ש"ח תבוצע רק לאחר קבלת סחורות ומיטלטלין ו/או כספים אצל התובעת בסך כולל של 175,000 ש"ח." המבקשים אמנם מסרו את הסחורה המדוברת למשיבה, אולם בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לשווייה של הסחורה, כאשר לטענת המבקשים ערכה הינו 175,000 ש"ח ואילו המשיבה טענה, כי שוויה הינו 60,000 ש"ח בלבד. כן חלקו הצדדים באשר לפרשנות הוראות ההסכם ומהותו. עקב זאת, הגישה המשיבה את ההסכם הראשון, אשר זכה כאמור לתוקף של פסק-דין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב (תיק 01-31242-02-5). ביום 21.5.2002 הגישו המבקשים לראש ההוצאה לפועל בקשה בטענת פרעתי (להלן: הבקשה בטענת פרעתי), לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: החוק), בטענה שפרעו כל חובותיהם למשיבה. לטענתם, על-פי לשון ההסכם, עם מסירת הסחורה בשווי 175,000 ש"ח, אשר לטענתם זהו אכן שוויה, הסכימה המשיבה למחול למבקשים על 125,000 ש"ח הנותרים ולמעשה לראות בכך את סיום הפרשה בין הצדדים. מנגד, טענה המשיבה, כי על-פי לשון ההסכם, בתמורה לסחורה יופחת חובה של המשיבה ב-125,000 ש"ח בלבד, כך שתיוותר למבקשים יתרת חוב בסך 175,000 ש"ח. כן טענה המשיבה טענות בעניין שווי הסחורה כאמור. עוד בטרם הדיון בבקשה בטענת פרעתי, הגישו המבקשים בקשה נוספת לראש ההוצאה לפועל, בגדרה ביקשו הם לסגור את התיק כנגדם, בטענה, כי אין לראש ההוצאה לפועל סמכות עניינית לדון בפרשנותו של ההסכם השלישי, אשר נחתם לאחר מתן פסק-הדין בבית-משפט השלום ואשר לטענתם גרם לכך שפסק-דין זה יחדל, הלכה למעשה, מלהתקיים. בנסיבות אלו, טענו המבקשים, סמכות הפרשנות נתונה היא לבית-המשפט ולא לראש ההוצאה לפועל. בהחלטתו מיום 11.9.2003 דחתה ראש ההוצאה לפועל (כבוד הרשמת וורדה שוורץ) את בקשות המבקשים. ראשית, קבעה היא, כי לא כל הסכם אשר נכרת בין הצדדים לאחר מתן פסק-דין הינו מחוץ לסמכותו העניינית של ראש ההוצאה לפועל, אלא רק הסכם אשר משנה לחלוטין את הוראות פסק-הדין, באופן הפוטר את הצדדים מביצועו. לעומתו, הסכם אשר נועד לביצוע פסק-הדין, מוסמך ראש ההוצאה לפועל לדון בו ולפרשו. מעיון בהסכם שבפניה, קבעה ראש ההוצאה לפועל, כי לא עולה כוונת הצדדים לאיין את תוקף פסק-הדין ועל-כן נמצא הוא בסמכותו העניינית. לגוף העניין קבעה ראש ההוצאה לפועל, כי נטל ההוכחה מוטל על כתפי המבקשים ומבחינת הלשון והנסיבות לא הוכח, כי כוונת המשיבה אכן היתה למחול למבקשים על החוב כולו עם מסירת הסחורה בשווי 175,000 ש"ח. כן קבעה ראש ההוצאה לפועל, כי שווי הסחורה האמיתי הינו אכן 175,000 ש"ח, כטענת המבקשים ועל-כן קבעה, כי חובם של המבקשים למשיבה לאחר השבת הסחורה הופחת ב-125,000 ש"ח ועומד כעת על 175,000 ש"ח. על החלטה זו של ראש ההוצאה לפועל ערערו המבקשים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' שטופמן) דחה את ערעור המבקשים וסמך את ידיו על מסקנותיו של ראש ההוצאה לפועל. בעניין פרשנות ההסכם השלישי קבע בית-המשפט, כי תכליתו של ההסכם ברורה היא מלשון ההסכם ומרוחו וכי אין ממש בטענה, לפיה מדובר בזיכוי מצד המשיבה של 125,000 ש"ח בנוסף על שווי הסחורות. כן קבע בית-המשפט, כי אין מקום לטענת חוסר סמכות עניינית של ראש ההוצאה לפועל במקרה זה, זאת משום שמהות ההסכם הינה לפירעון של החוב הנקוב בפסק הדין ולא לביטולו. בנוסף, קבע בית-המשפט, כי לא ברור כיצד ניתן להגיש בקשה לסגירת התיק מפאת חוסר סמכות במסגרת בקשה בטענת פרעתי, אשר איננה המסגרת הדיונית המתאימה לשם כך. בהקשר זה, פסק בית-המשפט כי שומה היה על המבקשים לפתוח דווקא בהליך מתאים בפני בית-המשפט המוסמך. מכאן הבקשה שבפני למתן רשות ערעור. לטענת בא-כוח המבקשים, אין לראש ההוצאה לפועל סמכות עניינית כלל כאשר נחתם הסכם לאחר מתן פסק-הדין, אף לא סמכות לפרש ההסכם ולקבוע האם נתון הוא בתחום סמכותו, אם לאו. לטענתו, זוהי שאלה משפטית נכבדת וחשובה, אשר טרם הגיעה לפתחו של בית-משפט זה ועל-כן מצדיקה מתן רשות ערעור. לגוף העניין טוען הוא, כי יש להפעיל פרשנות תכליתית בהסכם השלישי, לפיה אין כל היגיון במצב עניינים בו ניתנת סחורה בשווי גבוה יותר מאשר סכום הזיכוי בחוב. כתמיכה בפרשנות זו מביא בא-כוח המבקשים את סעיף 7 להסכם השלישי, לפיו יש צורך להשלים במזומן את שווי הסחורה- לטענתו, במידה ושווי הסחורה הינו נמוך מ-50,000 ש"ח, נוצר מצב אבסורדי לפיו המבקשים ישלמו במזומן סכום מסוים אך יזוכו בסכום נמוך יותר. עוד טוען הוא כי מאחר ולא נקבע דבר לגבי יתרת חוב המבקשים, יש לפרש זאת כהסדר שלילי, לפיו לא נותרה כלל יתרת חוב כזו, שכן היא נמחלה על-ידי המשיבה. לטענת בא-כוח המבקשים, הפירוש הנטען על-ידם מתיישב טוב יותר עם ההיגיון העסקי והכלכלי. לבסוף, טוען בא-כוח המבקשים, כי ביצוע ההסכם איננו חוקי ונוגד את תקנת הציבור, שכן ברישום בספרים של זיכוי חוב גבוה יותר מהסכום המתקבל בפועל, תבצע המשיבה למעשה עבירת מס. מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי אין מקום להיענות לבקשת רשות הערעור ולשנות מפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. לטענתו, אין הבקשה מעלה כל שאלה משפטית חשובה שכן ברי, כי ככל ערכאה, מוסמך ראש ההוצאה לפועל להכריע בדבר סמכותו שלו ובמסגרת זו, גם להיזקק לפרשנותו של הסכם בכדי לרדת לשורשו ומהותו. כן מוסיף בא-כוח המשיבה וטוען, כי המבקשים אף מלינים על פרשנותו של ההסכם בידי בית-המשפט המחוזי, אשר הגיע לאותה מסקנה כשל ראש ההוצאה לפועל. בנוסף, טוען בא-כוח המשיבה, כי המבקשים הם אלו אשר ויתרו על האפשרות לתקן את בקשתם וזנחו את טענתם בדבר חוסר סמכות ועל-כן מנועים הם כעת מלטעון כנגדה. כן טוען הוא, כי לא ברור מדוע הגישו המבקשים בקשה בטענת פרעתי, אם סבורים הם כי לראש ההוצאה לפועל אין סמכות לדון בטענותיהם. לגוף העניין, מאמץ בא-כוח המשיבה את פרשנותן של הערכאות הקודמות להסכם ומבסס אותה על-סמך לשון ההסכם וכן על נסיבות נוספות, כגון עצם מסירת שיקים נוספים של לקוחות בסך של 12,000 ש"ח בנוסף לסחורה שנמסרה, דבר אשר אין לו היגיון אם לא נותרה כל יתרת חוב נוספת למבקשים. בעניין טענת האי-חוקיות של ההסכם, טוען בא-כוח המשיבה, כי טענה זו, לא זו בלבד שעולה בפעם הראשונה בבקשה זו, אלא גם אין לה על מה להתבסס, שכן למבקשים אין כל ידיעה בדבר הרישום בספריה של המשיבה. לאחר בחינת נסיבות העניין וטענות הצדדים, נחה דעתי, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. כך נקבע בר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123. (להלן: חניון חיפה) בקשת רשות הערעור שבפני איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקשים לא הצביעו על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה. התשובה לשאלה שהעלו המבקשים ברורה היא: ראש ההוצאה לפועל מוסמך לבדוק האם ההסכם שנכרת אחרי פסק-הדין נמצא בגדר סמכותו אם לאו. לשם כך הוא נזקק, ברמה מסוימת, לפרשנותו של ההסכם. "טענת החייב לפיה נכרת והופר בין הצדדים הסכם מאוחר לפסק הדין, איננה מילת קסם שעל-פיה יפסיק ראש ההוצאה לפועל בכל מקרה את הדיון בטענת פרעתי. ועל ראש ההוצאה לפועל לבדוק שני תנאים: (1) האם פסק הדין חדל מלהתקיים על-פי ההסכם הנטען; (2) האם מתעוררת טענה שההסכם הופר. וכאשר מתמלאים שני תנאים אלה לא ידון ראש ההוצאה לפועל בטענת פרעתי, והצדדים יופנו לבית-המשפט על מנת שיברר אם ההסכם קוים או הופר. אולם כאשר ברור שההסכם שנכרת לאחר פסק-הדין לא ביטל את פסק-הדין ולא בא במקומו- אין מניעה להמשיך ולדון בטענת פרעתי בפני ראש ההוצאה לפועל" (דוד בר-אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות (תל-אביב,2006) 193). אינני מוצא טעם בקביעה, כי מעמדו של ראש ההוצאה לפועל איננו מאפשר לו לבחון את גדרי סמכותו שלו. כל ערכאה והליך שיפוטיים נדרשים לפרשנות מינימאלית, אשר תבחן באם יש לה כלל סמכות לדון בעניין. אם לא נאמר כך, הרי שנעמוד מול שוקת שבורה, בו תיאלץ לעסוק ערכאת השיפוט העליונה שוב ושוב בדברים אשר מלכתחילה נועדו לערכאות נמוכות יותר. דבר זה נכון הוא, בזהירות הראויה, גם כאשר מדובר בערכאה בעלת סמכות שיפוטית מצומצמת כראש ההוצאה לפועל. חזקה על ראש ההוצאה לפועל שיקפיד שלא לצאת מהתחום שנקבע לו בחוק, אך לשם ביקורת על פרשנותו והחלטתו, קיימת ערכאת ערעור וערעור נוסף ברשות. גם במקרה שבפנינו בחן בית-המשפט המחוזי את פרשנותו להסכם של ראש ההוצאה לפועל, ולא מצא בה כל פגם, לא לעניין מהותה ולא בפרשנות הוראותיה הספציפיות. אין מקום לבחון פרשנות זו פעם נוספת, בערכאה שלישית. לגוף העניין, נראה, כי אין פגם בהחלטת בית-המשפט המחוזי. נטל השכנוע בטענת פרעתי קבוע ומוטל על החייב, הנחשב כמוציא מחברו הזוכה ועל-כן עליו הראיה (דוד בר-אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות (תל-אביב,2006) 188-189 והאסמכתאות שם). המבקשים-החייבים לא הצליחו להרים נטל זה. פרשנותה של המשיבה עולה בקנה אחד עם לשון ההסכם השלישי, בו כתוב במפורש כי בעבור הסחורה בשווי 175,000 ש"ח יזוכו המבקשים ב-125,000 ש"ח. לו היה בכוונתם של הצדדים אכן לסיים את התקשרותם ולמחול על כל החובות שנותרו ביניהם, חזקה עליהם שהיו דואגים לציין זאת בפירוש. איני מוצא ממש בטענה, לפיה מניסוח כה מעורפל ניתן להסיק, ברמת השכנוע הדרושה במשפט האזרחי, כי המשיבה אכן מחלה על 125,000 ש"ח, בנוסף לשווי הסחורה עצמה. באשר לפרשנות התכליתית של ההסכם, ניתן בהחלט לחשוב על מציאות עסקית סבירה, המתיישבת טוב יותר עם לשון ההסכם, ולפיה מוכן הזוכה להסתפק בסחורה במקום במזומן, תמורת זיכוי חוב נמוך יותר משווי הסחורה, תוך שהוא מתחשב בקשיי גביית החוב מחד, ומהקושי באבטחת איכות הסחורה ומכירתה מאידך. גם ביתר טענותיהם של המבקשים לא מצאתי ממש. אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. בנסיבות העניין, המבקשים ישאו בשכר טרחת עורך-הדין של המשיבה בסכום של 7,000 ש"ח בצירוף מע"מ. הוצאה לפועל