סעיף 61 לחוק החוזים

סעיף 61 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 מחיל את עקרונות תום הלב והדרך המקובלת על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה. (ר' ע"א 1662/99 פד"י נו(6) 295, 341). הסעיף קובע כי הוראות חוק החוזים יחולו כשאין בחוק אחד הוראות מיוחדות לענין הנדון. הוראות חוק החוזים יחולו, ככל שהדבר מתאים לענין ובשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה. ההלכה המשפטית קבעה לא אחת כי הליכי בית משפט כפופים אף הם לעקרון תום הלב. להלן פסק דין בנושא סעיף 61 לחוק החוזים: פסק דין א. רקע 1) זוהי תביעה כספית בסדר דין מקוצר של בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (להלן: "התובע או הבנק") נגד שני לווים, חיים שלומוביץ ו-נורית שלומוביץ (להלן: "הנתבעים"). 2) כיוון שהתביעה הוגשה בסד"מ, הגיש חיים שלומוביץ (הנתבע) בקשה לרשות להתגונן מלווה בתצהיר. בקשה זו נדונה בפני הרשם בנימין יזרעאלי, ובסופה נתן הרשם החלטה מנומקת ובהירה אשר סיכמה למעשה את כל הקושיות (המועטות, יש לאמר) בתיק זה. חבל שהצדדים ובאי כוחם לא שתו לבם לאמור בהחלטת הרשם, מכיוון שלדעתי המובאה הבאה מהחלטתו היא בבחינת המסגרת המצומצמת הרלבנטית להמשך ההחלטה הנוכחית. וכך כתב הרשם יזרעאלי בהחלטתו: " 6. למרות כל האמור לעיל, אני סבור כי גם טענות המבקשים (הנתבעים- ה.פ.) תתקבלנה במלואן, הרי שאין סבירות כי הן תהוונה הגנה מפני התובענה במלואה, שכן מדובר לכל היותר באשם תורם של המשיב, ומאידך אין חולק על כך כי המבקשים קיבלו את כספי ההלוואה ולא עמדו בהחזרים. כמו כן, אין חולק כי המשיב ניסה לפעול למימוש הדירה, אך יש מחלוקת באשר למאמציו בעניין זה, וכן לגבי שווי הדירה במועדים השונים. מסקנתי כאמור לעיל הינה, כי לפחות לגבי חלק מהתביעה אין למבקשים הגנה של ממש, אלא שקיים קושי בשלב זה לקבוע ולכמת את אותו חלק" (בש"א 1710/03). כל המוסיף בעניינים הנ"ל- גורע. ואם אוסיף משלי- תהא זו תוספת לעניין שנותר פתוח ע"י הרשם יזרעאלי בהחלטתו, ותו לא. ב. החלק העובדתי: 1) כאמור, התובע הינו בנק, אשר כשמו כן הוא, נותן הלוואות ומממן משכנתאות. ביום 27/5/99 נחתם הסכם בין התובע לבין הנתבעים לפיו הלווה התובע לנתבעים סך -.430,000 שקל לצורך מימון רכישת זכויות בדירה שנבנתה על-ידי חברה קבלנית בשם נוף ים כחול השקעות ופיתוח פרוייקטים בע"מ (להלן: "החברה"). לא בכדי הדגשתי את המילה "נתבעים", מכיוון שעיון בהסכם הנ"ל (נספח א' לתביעה) מלמד כי שני הנתבעים חתומים עליו כלווים. מכאן, שכל אחד מהנתבעים הוא לווה, ואין לקבל את טענת בא-כוחם בסיכומים, לפיה יש לראות בנתבעת ערבה בלבד. הטיעון מתבסס על הסבר בעל-פה שניתן -כך נטען- ע"י פקידת התובע לנתבעת. זו טענה שלא הוכחה, כשם שאיני יכול לשוללהּ, אך בין כך ובין כך אין לה רבותא לגבי מעמד הנתבעת כְלווָה, וזאת משתי סיבות: ראשית, אין אפשרות משפטית לצד לחוזה להעיד בעל-פה כנגד הכתוב בו. כך מצווה סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, והוא עדיין עימנו. שנית, מצינו כלל משפטי לטיני אשר עבר אל המשפט האנגלי וממנו אלינו, וזו לשונו: " quod per recordum probatum non debet esse negatum" ובלשוננו (בתרגום שלי): "אין לכפור במה שהוכח בכתובים" (וראה ע"א 325/88 פד"י מד(1) 341, 348). 2) הנתבעים אינם כופרים בקבלת הכספים מהבנק. טענתם היא כי הבנק התרשל באשר לבדיקת שוויה של הדירה מושאת ההלוואה, ועקב רשלנות זו יש להטיל עליו אשם תורם לגבי יצירת החוב של הנתבעים כלפיו. טענה זו, עם כל הכבוד, אינה מובנת שכן הנתבעים, בהגינות רבה, מודים בקבלת הכסף, כפי שטוען הבנק, אך הם לא הציגו טיעון משפטי הפוטר אותם לגמרי מהחזר חובם לבנק. שכן, אם בקשתם של הנתבעים היתה מתקבלת, ובית המשפט היה מחליט על פטור מלא של הנתבעים מהחוב הנתבע, כלום החלטה שכזו היתה עולָה בקנה אחד עם דיני עשיית עושר ולא במשפט? השאלה רטורית והתשובה לשאלה "נחבאת" בלשונה. במילים אחרות: אין לתת יד לפטור מלא מהחוב מפני שהנתבעים קיבלו את הכספים מהבנק ועשו בו שימוש. רלבנטי, אם-כן, המונח האנגלי לעֳשיָת עושר ב- common law: "Money had anD received" ומסביר בקצרה המילון black`s law dictionary: "gist of action for money had anD received” is that defendant has received money which, in equity and good conscience should have been paid to the plaintiff under such circumstaces that he ought to pay it over" (מהדורה חמישית, 1979). כך, כאמור, כָתב הרשם יזרעאלי בהחלטתו הנ"ל, ולו טרחו הצדדים לאמץ את דבריו AS IS היו חוסכים לעצמם את ניהולו הארוך של משפט זה. ג. הדיון המשפטי: 1) ראשית דבר, בל נשכח כי גבולות המשפט הותוו ע"י הרשם עת נתן לנתבעים רשות להתגונן בשלוש טענות בלבד, וממילא אל לצדדים לפרוס ולפרוש מעברן. ואלו הן הטענות לגביהן ניתנה רשות להתגונן: א. טענת חוסר תום לב ורשלנות של הבנק בעת נתינת ההלוואה לנתבעים. ב. טענת הפרת חובתו של הבנק להקטין את הנזק בכך שלא השכיר את הדירה במשך תקופה ארוכה. ג. טענת הנתבעת בלבד, לפיה יצר הבנק כלפיה מצג כי רק הנתבע מקבל את ההלוואה ורק הוא רכש את הדירה, ולכן אין לתובעהּ. התשובות לטענות אלו הן: א) בפועל, לא הוכיחו הנתבעים את טענותיהם לענין הקטנת הנזק שכן הוברר והוכח כי מדובר בפרוייקט חסר תקווה ותוחלת אשר לאיש לא היה עניין בו. בהתאם, נמכרו בסופו של דבר הזכויות בדירה בסכום זעום. כדי להוכיח את הטענה הנ"ל, צריכים היו הנתבעים להביא ראיות לעניין שווי דמי השכירות בדירה; לעניין האפשרות להשכירהּ; (בניגוד לטענת הבנק), ואף יכלו לו רצו, להציג ראיות הקשורות במתעניינים שונים בדירה זו או בשכנותיה בפרוייקט. בפועל, לא הציגו הנתבעים כל ראיות בנדון ועל-כן טענתם זו לא הוכחה כלל. ב) הטענה השלישית (לענין חוסר היריבות עם הנתבעת) נדחתה כבר על-ידי כמפורט בסעיף ב(1) לעיל. ג) נותרה לדיון הטענה הראשונה, אשר חלקה מקובל עלי, כמפורט ברמיזה לעיל, וכמפורט בריש גלי, להלן. 2) הדיון בטענת הרשלנות וחוסר תום לב: 1. הראיות שהוצגו במהלך המשפט מלמדות כי הבנק נתן לנתבעים הלוואה בסך -.430,000 שקל כאשר שווי הדירה מושאת הדיון הוערך בסך 615,000 שקל. סכום זה נובע מתוך החוזה בין החברה לבין הנתבעים אשר עותק הימנו הוגש לבנק. הבנק, כמוסד פיננסי זהיר - לטענתו - נתן לנתבעים הלוואה בשיעור 70% משוויה של הדירה, כמנהגם של בנקים, כדי שיוכל במקרה הצורך, לממש את הזכויות בדירה מבלי להפסיד כספים. בפועל "התברר לבנק כי שווי הדירה, נמוך בהרבה יותר מאשר סכום של 615,000 ₪, המחיר אשר הוצג לבנק ועל פיו ניתנה לנתבעים ההלוואה, וכי כנראה שוויה האמיתי של הדירה הוא 107,000 דולר בלבד". ראה סעיף 27 רישא לתצהירו של מר משה וולך פקיד הבנק התובע "המוסמך ליתן תצהיר" בשם הבנק. (סעיף 2 לתצהירו). במהלך המשפט ובסיכומים, ניסה כל צד להפיל את האשמה על הצד השני באשר למיהותו של מציג החוזה הנ"ל בין החברה לבין הנתבעים, המציין את שווי הדירה כ- 615,000 שקל. הכל מסכימים כי סכום זה אינו ריאלי, כי הסכום הנ"ל אינו משקף את שווי הדירה, אבל הבנק לא הצליח להוכיח טענתו לפיה הנתבעים הם שהציגו את החוזה לבנק. הנתבעים טוענים כי לא הם עשו כן, וכי החוזה הבלתי נכון מבחינת שווי הדירה הוצג לבנק ע"י מי מטעם החברה, אך בודאי שהם, אישית, לא עשו כן. הנתבעים רמזו וטענו למעשים לא כשרים בין החברה לבין הבנק עקב הקשר המשפחתי בין מנהל החברה ופקידת הבנק גב' קלו ציון (אח ואחות). הטענה נטענה, אך לא הוכחה. מכאן, שהדרך בה "התגלגל" החוזה הנ"ל לבנק נותרה ותיוותר עלומה. אבל, מבחינת הבנק, אין -לדעתי- בכך די. ואבאר: מדובר בסכומים נכבדים, מאות אלפי שקלים בשנת 1999 (!). ולפיכך, מתבקש כדבר שבשגרה, כדבר הכרחי, כדבר הגיוני וזהיר, כי הבנק יבדוק מעל ומעבר את הבטחונות אותם הוא מקבל כנגד הלוואות כספיות בסכומים כה גבוהים. אין צורך לפרט את העובדה הידועה לכל אדם בישראל, כי כל המבקש לקבל הלוואה מבנק לצורך רכישת דירה, כולל כמובן, עולים חדשים, חייב לעבור דרך חתחתים לא קלה ולהציג ערֵבִים, עַרֵבות, מסמכים, קבלות ועוד כהנה וכהנה אישורים למיניהם, אשר ירגיעו את נפשו החוששת של הבנקאי. והנה, זו הפעם, "נידב" הבנק הלוואה בסך -.430,000 שקל (או פחות הסכום שהתקבל על-חשבון), מבלי שהבנק ביצע בדיקות של ממש ומבלי שהבנק וידא כי שווי הדירה הוא באמת כמפורט בחוזה. נושא זה הטרידני במהלך המשפט ועל-כן פניתי בשאלה אל גב' דיין במהלך עדותה (עמ' 18). העדה הסבירה כי כאשר מדובר ברכישת זכויות בדירה בפעם הראשונה, ישירות מהקבלן, לא נוהגים לשלוח שמאי לבדוק את שווי הדירה וסומכים על המחיר המופיע בחוזה. אם הסכום "לא נראה" לאנשי הבנק הם שולחים את החוזה למחלקה של מאשרי הלוואה, להם יש הרבה יותר כלים לבדוק מה מחיר הדירה במקום מסויים. אם המחיר לא נראה להם, הם לא מאשרים את ההלוואה. "יושבים שם אנשים שיודעים את מחירי השוק". כך טענה נציגת הבנק, (עמ' 18). ייתכן; אם אין כל ראיה כי כך נעשה במקרה הנוכחי. זאת ועוד; מה פשוט יותר מאשר לבקש ממבקש הלוואה כי יציג עותק של תשלום מס הרכישה, מכיוון שלית מאן דפליג כי משרד האוצר, על שלוחותיו הרלבנטיות, יודע טוב מכולם את מחירה הּריאלי של כל דירה ודירה?!. נושא אחרון זה לא נטען ע"י מי מהפרקליטים, אך בבואי ליתן פסק-דין איני יכול להתעלם ממנו. ר' ע"פ 4839/92 פד"י מ"ח(4) 749, 764. שוב, אין טיעון ואין ראיה של הבנק כי בדק את תשלום מס הרכישה. הנה כי כן, המפורט לעיל מוליך אל המסקנה כי הבנק לא דק פורתא בעניין שוויה של הדירה ותרם, אם-כן, להסתבכות מושאת הדיון. למען הסר ספקות אציין כי איני מקבל את טיעון הנתבעים לפיו הם היו תמימים וסמכו בעיניים סגורות על הבנק. לא כך הם פני הדברים. הנתבע הוא קבלן, ויד ורגל לו במהלכי בניה ומימון, ואילו הנתבעת, אשר "שִידְרַה" בעדותה אִי ידיעה כללית, סמכה על בעלה אשר לא שכנע כי הוא זר לפעולות הבנקאיות השונות. 2. אם אסכם בקצרה, משפטית, את האמור לעיל, אומַר כי יש ממש בטענות הנתבעים לעניין רשלנותו של הבנק. כל שנותר הוא לכמת רשלנות זו על רקע הדין, המאפשר לבית המשפט כך לעשות. והדין? כוונתי לסעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 המחיל את עקרונות תום-הלב והדרך המקובלת על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה. (ר' ע"א 1662/99 פד"י נו(6) 295, 341). עקרון תום-הלב מחייב לקצץ בנטיעותיה של תביעה זו, וההלכה המשפטית קבעה לא אחת כי הליכי בית משפט כפופים אף הם לעקרון זה. ר' ספרו של ש. לוין "תורת הפרוצדורה האזרחית" (ירושלים, 1999) בעמ' 47 ואילך. לכלל חוקי זה יש לצרף את דבריו הקלסיים של השופט ברנזון, אשר לֵייחָם לא נס עד היום, בזו הלשון: "אכן הלכה פסוקה היא, כי התנהגותו הרעה של התובע, כשהיא "גורם וסיבה" למעשה עוולה של הנתבע, מצדיקה שלילת הפיצויים או הפחתתם כפי שבית המשפט יראה לנכון ולצודק" (ע"א 608/71 מורגנשטרן נ' דימנשטיין פד"י כ"ו(2) 841, 844). יִישומָם של החוק והפסיקה לענייננו יוביל לתוצאה הבאה: סכום הקרן הנתבע הוא 430,000 שקל. משה וולך, מטעם הבנק, צירף לתצהירו אישור של החברה, המופנה אל הבנק לפיו שילמו הנתבעים לחברה, על-חשבון רכישת הזכויות בדירה, סך 180,000 שקל. אם הבנק טרם קיבל סכום זה, עליו לפנות לחברה ולא לנתבעים, מהם אין לדרוש תשלום כפול של אותו סכום. מכאן, שיש להפחית את הסך הנ"ל, (180,000 ₪) מקרן ההלוואה, ותתקבל מנה בסך 250,000 שקל. בניגוד לעמדת הבנק ולעמדת בא-כוחו בסיכומיו, ובשים לב לסמכותִי עפ"י החוק והפסיקה לדחות תביעה או להעתר לה באופן חלקי, ובשים-לב לקביעותי לגבי התנהגות הבנק, אני סבור כי הצדק מחייב להעמיד את סכום התביעה על סך 250,000 שקל בלבד. ולפיכך, אני מחייב את הנתבעים (כמפורט בס' 11 לתביעה) לשלם לתובע סך 250,000 שקל. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום פסה"ד ועד התשלום המלא בפועל. אין צו להוצאות. חוזהחוק החוזים