האם יש לצד שלישי המחזיק בנכסי החייב זכות לקזז מהסכום המוחזק על ידו עבור החייב, חוב של החייב כלפיו. שאלה זו, נדונה, בהרחבה, בע"א 1226/90 - בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הסתדרות הרבנים . פ"ד מט(1), 177 (להלן: "פרשת בל"ל"). שם, בוצע עיקול אצל הבנק בו התנהלו חשבונותיו של החייב. טענת הבנק היתה, כי עומדת לו זכות קיזוז בין חשבונותיו השונים של החייב אצלו (הבנק קיזז יתרת חובה אשר היתה בחשבון החח"ד אל מול יתרת זכות, אשר היתה בחשבון מט"ח), גם לאחר שהוטל העיקול וכי העיקול תופס רק את היתרה, אשר נותרה לאחר ביצוע הקיזוז, כאמור לעיל. רק לשם השלמת התמונה יצויין, כי לאחר הטלת העיקול הזמני, ובטרם אושר העיקול על חשבונות החייב אצל הבנק, ניתן צו פירוק כנגד החייב, שכן עובדה זו איננה רלבנטית למקרה אשר בפניי. ביהמ"ש קבע, בפרשת בל"ל, כי על מנת להכשיר את הקיזוז, על הבנק להראות, כי במועד בו בוצע הקיזוז (למחרת יום הטלת העיקול), היתה לו הזכות לעשות כן וכן, כי היתה לבנק זכות לבצע את הקיזוז לאחר קבלת ההודעה על הטלת העיקול. להלן פסק דין בנושא עיקול צד ג - זכות קיזוז חובות: פסק דין בפניי שני ערעורים, אשר הוגשו על החלטת כבוד ראש ההוצאה לפועל בחדרה (כבוד הרשם שמעון רומי), מיום 11.9.07, בתיק הוצל"פ מס' 3-00-13792-12 (להלן: "תיק ההוצל"פ"), אשר ניתנה בעקבות זימון המחזיקה לחקירה, על פי סעיף 46(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: "החוק") ובקשה לחייבה בתשלום החוב הפסוק, על פי סעיף 48 לחוק. בהחלטתו קיבל כבוד ראש ההוצאה לפועל את בקשת הזוכה, לחייב את המחזיקה, היא המערערת בע"א 4825/07 - המשיבה בע"א 4975/07 (להלן: "המועצה"), בתשלום החוב הפסוק, ובהתאם - חייב אותה לשלם לזוכה יחיה שאדר, המשיב בע"א 4825/07 - והמערער בע"א 4975/07 (להלן: "הזוכה"), סך 149,289 ₪, כערכם ביום 23.6.04. החלטת כבוד ראש ההוצאה לפועל ניתנה, לאחר דיון שהתקיים בנוכחות הצדדים, במהלכו נחקר גזבר המועצה. העובדות ; 1. מקור חובה של החייבת למועצה, הוא בפסק דין, אשר ניתן, ביום 5.5.04, בת.א. 3375/99 בבית משפט השלום בחדרה (להלן: "פסק הדין"), לפיו חויבה המועצה לשלם למשיבה הפורמלית, ליר גידור, שהינה החייבת בתיק ההוצל"פ (להלן: "החייבת"), סכום כולל של 372,773 ₪. 1. בתשובת מחזיק לצו עיקול, אשר הוצא בתיק ההוצל"פ, לבקשת הזוכה (להלן: "העיקול השני"), השיבה המועצה, ביום 27.5.04, שהיא מחזיקה, לזכות החייבת, סך של 149,289 ₪ (להלן: "הסכום המעוקל"), בלבד וזאת, לאחר שבוצעו על ידה, כנגד חובה לחייבת, קיזוזים בגין חוב החייבת למועצה (בסך כולל של 141,684 ₪). למרות צו ראש ההוצאה לפועל, אשר הומצא למועצה ביום 23.6.04 והורה לה להעביר לזכות הזוכה את הסכום המעוקל, לא העבירה המועצה סכום זה לזוכה עד שביום 26.7.04 הוטל על זכויות החייבת, אצל המועצה, עיקול נוסף, על פי פקודת המיסים (גביה) (להלן: "פקודת המיסים"), לזכות משרד האוצר, בסכום של 1,712,000 ₪ (להלן: "העיקול השלישי"). כן התברר, כי קיים עיקול קודם על פי פקודת המיסים, לזכות משרד האוצר, ע"ס 562,614 ₪, אשר הוטל, אצל המועצה, ביום 29.3.00, (להלן: "העיקול הראשון"), אולם סכומו של העיקול השלישי כולל גם את סכום העיקול הראשון. לאור האמור לעיל, פנתה המועצה, עוד ביום 23.8.04, בבקשה אל בימ"ש השלום בחיפה, בדרך של טען ביניים, בה ביקשה כי ביהמ"ש יורה לה למי לשלם את סכום העיקול. בהחלטתו מיום 5.12.04, הורה ביהמ"ש למועצה, להעביר לאוצר המדינה 75.6% מהסכום המעוקל ואל הזוכה - 24.4% ממנו. בעקבות טען הביניים העבירה המועצה אל הזוכה סכום כולל של 48,814 ₪. טענות המועצה ; 2. המועצה טוענת, כי זכויות החייבת כנגדה, על פי פסק הדין, כפופות לחובותיה של החייבת כלפיה, הנובעים מארנונה והיטלים שונים - חובות, על פי דין, אשר היו קיימים עובר להטלת העיקול. לכן, לטענתה, הקיזוזים מסכום פסק הדין בוצעו על ידה כדין וכפי שהעיד הגזבר - בוצעו ע"י איחוד כרטסות הנהלת החשבונות הנוגעות לחייבת. עוד טוענת המועצה, כי מעת שהכספים שולמו על ידה, בהתאם להחלטת ביהמ"ש בטען הביניים וחולק בין שני הזוכים, לא היה מקום לחייבה בתשלום החוב הפסוק על פי סעיף 48 לחוק. לטענתה, היה לה הצדק סביר לעיכוב העברת הכספים על פי צו העיקול, אולם גם אם ייקבע שלא כך הדבר, ההליך של סעיף 48 לחוק אינו ההליך המתאים לחייבה בגין הנזק שנגרם עקב כך. בכל מקרה, היה, לטענתה, על ראש ההוצאה לפועל לנכות מהסכום המעוקל את הסכום אשר הועבר לזוכה על פי ההחלטה בטען הביניים. המועצה טוענת עוד, כי ראש ההוצאה לפועל שגה בכך שלא הפחית מחיובה, את הסכום שכבר העבירה לזוכה על פי ההחלטה בטען הביניים. טענות הזוכה ; 3. הזוכה טוען, כי בטרם השיבה המועצה לצו העיקול, היא לא היתה רשאית לקזז את החובות אשר חבה לה החייבת, אלא היתה חייבת להעביר לזוכה את כל סכום פסק הדין. לטענתו, כאשר קיימים מספר נושים, נתונה רק לתאגיד בנקאי, לאור מעמדו המיוחד כמקור עיקרי להזרמת אשראי לציבור, זכות לקזז חשבונות של לקוח. עוד טוען הזוכה, כי העיקול הראשון לא היה בתוקף בעת שהמועצה קיבלה את צו העיקול והוא "התעורר" רק לאחר מכן וכי גם בעיקול השני אין להתחשב, שכן הוא הוטל בפרק הזמן בו חדלה המועצה מלהעביר את הסכום המעוקל לתיק ההוצאה לפועל, למרות צו המימוש. דיון ; 4. אפתח בטענת המועצה, לפיה מעת שהועברו על ידה הכספים, בעקבות ההחלטה בטען הביניים ובחלוקה האמורה שם, אין לחייבה עוד בתשלום החוב הפסוק ואומר מייד, כי אין מקום לקבל טענה זו; 5. בפסק הדין אשר ניתן בטען הביניים, נתן ביהמ"ש הוראות, בדבר אופן חלוקת הסכום אשר המועצה הודתה בהחזקתו, אולם לא דן, כלל, בטענות הזוכה בנוגע לגובה הסכום בן הודתה המועצה. טענות הזוכה אמנם הועלו בפני ביהמ"ש בטען הביניים, אולם ביהמ"ש לא הכריע בהן והפנה את הצדדים לטעון טענותיהם בפני ראש ההוצאה לפועל. אמנם, מחזיק אשר פונה לראש ההוצאה לפועל בבקשה למתן הוראות או לחלופין בטען ביניים לבית המשפט "יוצא מן התמונה" ופורק מעליו כל סיכון. כל שעליו לעשות הוא לפעול על פי ההחלטה הניתנת בבקשתו. ראו: סעיף 76 לחוק ההוצאה לפועל, ע"א 533/87 - ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך . פ"ד מג(2), 864 ,עמ' 874-875; רע"א 467/99 - קל בניין בע"מ נ' עבד יזבק בע"מ .תק-על 2000(2), 1776 ,עמ' 1777. כן ראו: בר אופיר "הוצאה לפועל הליכים והלכות", מהדורה שישית, עדכון מס' 4 (אוקטובר 2007) (להלן: "בר-אופיר"). אולם, הדברים אמורים במצב בו אין מחלוקת בנוגע לגובה הסכום המוחזק. כאשר יש מחלוקת בנוגע לסכום המוחזק והמחלוקת לא נדונה במסגרת פנייה, כאמור (בין בטען ביניים ובין בפנייה למתן הוראות), רשאי זוכה לפנות לראש ההוצאה לפועל, על פי סעיפים 46 (א) ו- 48 לחוק הוצאה לפועל. 6. כפי שיובהר להלן, עולה מהעובדות אשר הובאו בפני בימ"ש קמא, כי הקיזוז בוצע ע"י המועצה, לאחר הטלת העיקול. זכות הקיזוז, מכוחה מבקש המועצה לקזז את חובותיה של החייבת, בגין ארנונה והיטלים אל מול חובה שלה אל החייבת, מכח פסק הדין, מצויה בסעיף סעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), הקובע: "חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים." אין בפניי טענה, כי לא הגיע המועד לתשלום הארנונה וההיטלים וברי, כי על אף שאין מדובר בחיובים מתוך עסקה אחת, מדובר בחיובים קצובים ובכך מתמלאים תנאי סעיף 53(א), באופן שעומדת למועצה זכות קיזוז, כאמור. אולם, קיזוז נעשה, כאמור בסעיף 53(א) הנ"ל, "בהודעה של צד אחד למשנהו" ובענייננו לא נטען ואף לא הוכח שהמועצה שלחה לחייבת הודעת קיזוז. בהקשר לכך, יש לומר, כי אין כל משמעות לעובדה שהמועצה "איחדה שתי כרטסות", כטענתה, ואף אין משמעות למועד איחוד הכרטסות. בהעדר הודעה - לא בוצע קיזוז. אמנם, ניתן ללמוד קיזוז גם בהעדר הודעה "פורמלית", כגון מהתנהגותו של צד - ע"א 636/89 כחולי ואח' נ' בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ ואח, פ"ד מה(3) בעמ' 281, אולם בענייננו לא הובא כל נתון ממנו אפשר להסיק הודעה ולא צויינה התנהגות כלשהי, בהתייחס למועד עובר לקבלת צו העיקול אצל המועצה, אשר מהם ניתן ללמוד קיזוז. נהפוך הוא - מדברי הגזבר עולה, שאיחוד הכרטסות נעשה רק לאחר קבלת צו העיקול וממילא לא ניתן לראות באיחוד הכרטסות, שהוא הליך פנימי אצל המועצה, משום תחליף להודעה. מכאן המסקנה, כי הקיזוז נעשה ע"י המועצה לאחר קבלת צו העיקול. 7. וכעת באים אנו אל השאלה המרכזית אשר בערעורים דנן והיא שאלת "התחרות" בין זכותו של מעקל אצל מחזיק, לבין זכותו של המחזיק לקזז מהסכום המוחזק על ידו עבור החייב, חוב של החייב כלפיו. שאלה זו, נדונה, בהרחבה, בע"א 1226/90 - בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הסתדרות הרבנים . פ"ד מט(1), 177 (להלן: "פרשת בל"ל"). שם, בוצע עיקול אצל הבנק בו התנהלו חשבונותיו של החייב. טענת הבנק היתה, כי עומדת לו זכות קיזוז בין חשבונותיו השונים של החייב אצלו (הבנק קיזז יתרת חובה אשר היתה בחשבון החח"ד אל מול יתרת זכות, אשר היתה בחשבון מט"ח), גם לאחר שהוטל העיקול וכי העיקול תופס רק את היתרה, אשר נותרה לאחר ביצוע הקיזוז, כאמור לעיל. רק לשם השלמת התמונה יצויין, כי לאחר הטלת העיקול הזמני, ובטרם אושר העיקול על חשבונות החייב אצל הבנק, ניתן צו פירוק כנגד החייב, שכן עובדה זו איננה רלבנטית למקרה אשר בפניי. 8. ביהמ"ש קבע, בפרשת בל"ל, כי על מנת להכשיר את הקיזוז, על הבנק להראות, כי במועד בו בוצע הקיזוז (למחרת יום הטלת העיקול), היתה לו הזכות לעשות כן וכן, כי היתה לבנק זכות לבצע את הקיזוז לאחר קבלת ההודעה על הטלת העיקול. בדונו בשאלת זכותו של הבנק לבצע הקיזוז לאחר קבלת צו העיקול, בחן ביהמ"ש (כבוד השופט קדמי), את טיבו של עיקול וכך אמר: "'עיקול' הוא פעולה משפטית המופנית נגד בעליו של נכס או מחזיק בו, אשר באה להגביל את הסחרות של הנכס ואת יכולת השימוש בו, באופן שהמעקל יוכל להפרע ממנו עבור חוב המגיע לו. העיקול מהווה סעד דיוני בלבד, אשר בא למנוע את בעל הנכס או המחזיק בו מלסכל את פרעון החוב על ידי הברחת הנכס או העברת הזכויות בו לאחרים (ראה: ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' ולך, פ"ד מג(2) 865; ד. בר-אופיר, הוצל"פ: הליכים והלכות (מהדורה 1993 (3), בעמ' 94)." כבוד השופט גולדברג מבהיר את השיקולים, אשר ינחו את בתי המשפט בבואם לקבוע את היקף פעולתם של צווי עיקול באמרו: "... העיקול מהווה מחסום משפטי, שבא למנוע מהמחזיק מלסכל את פרעון החוב, על ידי העברת הזכויות בנכס שברשותו לאחרים. ראה: ע"א 564/73 ביננבאום נ' ביננבאום, פ"ד כח(1) 601. מטרת העיקול היא להבטיח את פרעון החוב לזוכה-המעקל; והחשש מפני סיכול מטרה זו, הוא שמנחה את בתי המשפט בבואם לפרש צווי עיקול ולקבוע את משמעות פעולתם (ע"א 533/87 ארגון מושב הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך, פ"ד מג(875 ,864 (2)." 9. הקיזוז מהווה סעד מסוג 'עזרה העצמית' (SELF HELP), בהיותו פעולה משפטית חד-צדדית המשתכללת מחוץ לכתלי בית המשפט, פעולה המושתתת על אדני צדק והגינות, באשר אין לדרוש מצד לקיים חיובו הכספי כלפי פלוני, בעוד אותו פלוני הפר חיוב כספי כלפיו (שם, בעמ' 202-203) וכן יש במוסד הקיזוז כדי למנוע תביעות הדדיות מיותרות, שכן בעריכת חשבון של חובה וזכות יש פוטנציאל לתשלום היתרה וסילוק המחלוקות - ע"א 41/68 קופלמן ואח' נגד הנאמן בפשיטת רגל של גרבר, פ"ד כב(2), 19. עם זאת מבהיר ביהמ"ש, כי כל זאת יפה ונכון במישור היחסים שבין הצדדים הישירים אולם לא ניתן לגזור מכך עדיפות לבעל זכות הקיזוז על פני נושים אחרים. בהקשר לזכותם של נושים אחרים אומר ביהמ"ש: "הענקת עדיפות לבעל זכות הקיזוז בהכרח גורעת ממעמדם של שאר הנושים, שכן מסת הנכסים העומדת לרשותם קטנה. מכאן, שמדיניות ראויה מחייבת שלא להכיר בתקפות הסדרים הפוגעים בצדדים שלישיים, בלי שהוענקו לאלה כלים לדעת אודות פגיעה זו, או למצער להתנות את תקפות הפגיעה בידיעה (בכח או בפועל) אודות הפגיעה." 10. חשיבות פומביות הזכויות, לצורך יצירת זכות שתהיה תקפה כלפי צדדים שלישיים, הובהרה בע"א 180 ,143/86 806 ,740/85 רשות שדות התעופה נ' גרוס, כונס הנכסים ואח', פ"ד מד(3), 190 בעמ' 212, כלהלן: "כלל הוא בדיני הבטוחות ובדיני הקניין בכלל, שכדי ליצור זכות תקפה כלפי צדדים שלישיים יש לתת לזכות זו פומביות כלשהי, להזהיר נושים אחרים של החייב או רוכשי הנכס על קיומה של הזכות הקודמת שעשויה לפגוע בהם." כך בדיני משכונות (סעיף 4(3) לחוק המשכון, תשכ"ז-1967, כך גם בדיני נאמנות (סעיף 5 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979. לגבי זכות קיזוז אין בדין הוראה דומה, וביהמ"ש קובע בפרשת בל"ל, כי מאחר שבנסיבות אלה, "אין זה סביר לייחס לצדדים שלישיים ידיעה על כך שקיימת מערכת חיובים הדדיים בלתי תלויים בין הצדדים, או לדרוש מהם לחקור אם קיימת מערכת חיובים הדדית, הרי שהכרה בעדיפותו של בעל זכות הקיזוז אינה עולה בקנה אחד עם מדיניות ראויה." ביהמ"ש מתייחס, שם, להוראת סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, המאפשרת זכות קיזוז לנושה בפשיטת רגל, אל מול חובות החייב כלפיו, אולם מבהיר, כי "המקור ההיסטורי של סעיף 74, המהווה שריד מפקודת פשיטת הרגל המנדטורית ואופיה של פקודת פשיטת הרגל כחוק מיוחד, מאפשרים לסווג את סעיף 74 לפקודה כהוראה הקובעת דין מיוחד. על כן, אין ללמוד בהכרח מהוראת סעיף 74 כי העדפתו של בעל זכות קיזוז - מעבר לגבולות הברורים שנקבעו בסעיף 74 - הינה המדיניות הראויה" ומוסיף, כי "אין הצדקה, על כן, כי בכל מקרה שאינו נכלל בגדר סעיף 74 לפקודה, ייפגעו יתר הנושים." מסכם ביהמ"ש, בפרשת בל"ל ואומר: "העולה מן המקובץ, כי בשל העדר מרכיב הפומביות, המאפיין את הזכויות הקנייניות - בכלל, והבטוחות - בפרט, והיעדר הצדקה עניינית למתן עדיפות לבעל זכות הקיזוז, אין מקום להכיר, ככלל, באלמנטים הקניינים של זכות הקיזוז." 11. יצויין, כי בפרשת בל"ל הוכרה זכותו של בנק לבצע קיזוז, אולם זאת לאור מעמדו המיוחד של בנק, אשר משמש כלווה ומלווה. מעמדו המיוחד של הבנק איפשר לביהמ"ש לקבוע, כי קיימת ידיעה מובנית של צד שלישי, על קיומה של מערכת חיובים הדדית בין הבנק לבעל החשבון ועל נוהג הבנקים להכליל במסמכי פתיחת החשבון הוראת קיזוז. לאור כך וכן לאור התועלת החברתית הצומחת מההכרה בעדיפות זכות הקיזוז של הבנק, אשר, בין היתר, מסייעת להגברת זרימת האשראי לחייב ומוזילה את מחירו ואף גורמת ליציבות מתן אשראי ע"י הבנקים, המהווים מקור מרכזי לקבלת אשראי, תועלת ה"מתקזזת" כנגד הנזק החברתי הנובע מהכרה בזכות הקיזוז, בנוגע לבנק, כעדיפה על עיקול, הכיר ביהמ"ש בזכותו של בנק לבצע קיזוז, כאמור. סבורתני, כי מכלל "ההן" של מתן זכות קיזוז מפורשת, בסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, יש ללמוד, עקרונית, "לאו" מהעדר סעיף דומה בחוק ההוצאה לפועל. עו אציין, כי גם על זכות הקיזוז הקבועה בסעיף 74 לפקודה, שהינה זכות שבדין, מתח ביהמ"ש העליון ביקורת, בשל הפגיעה אשר היא פוגעת בשוויון בין הנושים, באמרו, בע"א 7954/03 - אמדאוס דוולופמנט אינק. נ' הבנק למסחר בע"מ בפירוק ואח' . תק-על 2005(3), 3668, עמ' 3672: "לצד ההצדקות שבקיומה של זכות הקיזוז, כרוך בה קושי, שכן היא פוגעת בעיקרון השוויון בין הנושים. עיקרון זה הנו אחד העקרונות החשובים בדיני פשיטת רגל ופירוק חברות, וזכות הקיזוז פוגעת בו, בכך שהיא מעניקה לנושה של חברה בפירוק אשר חב לחברה כספים יתרון על פני נושים אחרים, שאינם חבים כלפי החברה, בכך שהיא מאפשרת לו להיפרע את חוב החברה כלפיו, או חלקו, בדרך של קיזוז מחובו כלפי החברה. מבקריה של זכות הקיזוז טוענים, בין היתר, שכתוצאה מזכות הקיזוז מושווה מעמדו של בעל זכות קיזוז, למעשה, למעמדו של נושה מובטח, מבלי שנתקיימו תנאי היסוד הנדרשים בדרך-כלל לקיומה של בטוחה, כגון דרישת הרישום (פסק-דינו של השופט ת' אור בעניין הספקה הראשון, 175; ש' לרנר, "קיזוז חיובים מותנים בפשיטת רגל" משפטים כ"ב (תשנ"ג) 219, 227; א' פרוקצ'יה דיני פשיטת רגל והחקיקה האזרחית בישראל (התשמ"ד-1984), 165-168;S.R. Derham The Law of Set-Off (3rd Ed., 2003), at pp. 245) (להלן - Derham)." 12. בענייננו, כזכור, אין מדובר בבנק/לקוח, אלא ברשות מקומית ובחברה, אשר ביצעה עבורה עבודות. עם זאת, טוען ב"כ המועצה, כי יש לאפשר למועצה לקזז את חובותיה של החייבת כלפיה, לאור כך שמדובר בקיזוז חוב ארנונה והיטלים, שהינם חובות על פי דין. בחינת טענה זו אל מול הראציונאל והשיקולים, אשר הובאו בפרשת בל"ל, מביאתני למסקנה, כי גם במקרה זה ראוי לחרוג מהכלל האמור לעיל ולהעדיף את זכות הקיזוז של מיסים והיטלים, אשר חב חייב לרשות מקומית, על עיקול, אשר הוטל על כספים המוחזקים בידי הרשות עבור אותו חייב ולהלן הטעמים לכך; ראשית, כפי שהציבור מכיר את ההסדרים הנוהגים בין בנק לבין מי שמנהל חשבון בבנק ויודע כי, כדבר שבשגרה, כוללים ההסכמים בין הצדדים זכות קיזוז לבנק, בין החשבונות השונים, כך יודע הציבור, כי אזרחים וגופים חבים בתשלום מיסים והיטלים לרשויות המקומיות. מבחינה זו יש לומר, כי מתמלא תנאי הפומביות. שנית, כספי היטלים ומסים, אשר משלם אזרח לרשות, משרתים את כלל תושבי אותה רשות ומאזן הזכות והחובה נוטה לטובת העדפת ציבור רחב על פני נושה ספציפי, אשר הטיל עיקול. לפיכך, סבורה אני שאין להתערב בחלק זה של החלטת כבוד ראש ההוצאה לפועל (אם כי לא מנימוקיו). מכאן, שרשאית היתה המועצה לבצע את הקיזוז, כפי שביצעה. 13. לגופו של ענין קבע כבוד ראש ההוצאה לפועל, כי המועצה הוכיחה את הקיזוז בעדות הגזבר. בקביעה עובדתית כגון זו אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב - ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632 (2000) והאסמכתאות שם ולא מצאתי כי יש מקום לחרוג מהכלל, במקרה דנן. 14. עם זאת, יש ממש בטענת הזוכה בנוגע לסכום פסק הדין. סכום פסק הדין מגיע, נכון ליום הגשת הודעת המחזיק - 27.5.04, לסך כולל של 372,773 ₪ (סכום החיוב - 303,619 + שכ"ט עו"ד, כולל מע"מ - 23,400 ₪ + הוצאות שנפסקו - 45,754 ₪), ולא לסך של 297,482 ₪, כטענת המועצה. המועצה קיזזה סך כולל של 141,684.5 ₪, כך שהיתרה בה החזיקה מגיעה, איפוא, לסך של 231,088.5 ₪. 15. נותרו לדיון טענת הזוכה, לפיה עיכוב העברת הכספים על פי צו העיקול אפשר הטלת העיקול השלישי, אשר גרע מחלקו של הזוכה וכן טענתו, לפיה העיקול הראשון בוטל. לא מצאתי ממש בטענות הזוכה בדבר השתהות המועצה יתר על המידה. מהיום בו הומצא צו מימוש העיקול למועצה (23.6.04) ועד הטלת העיקול השלישי (26.7.04), עבר כחודש ימים. בצו המימוש לא נרשם פרק הזמן, אשר במסגרתו על המועצה להעביר את סכום העיקול לתיק ההוצאה לפועל. סעיף 11 לחוק הפרשנות, התשמ"א- 1981 קובע: "הסמכה או חיוב לעשות דבר, בלי קביעת זמן לעשייתו - משמעם שיש סמכות או חובה לעשותו במהירות הראויה ולחזור ולעשותו מזמן לזמן ככל הנדרש לפי הנסיבות". 16. אמנם, ייתכן שניתן היה להשלים את הבירור הדרוש ואת פעולת הקיזוז בפרק זמן קצר יותר, אולם בנסיבות הענין וביניהן התנהלות הזוכה עצמו, אשר (כפי שעולה מהמסמכים, אשר צורפו להודעת הערעור אשר בפניי), לא הזדרז להגיב להודעת הפרטים, אשר קיבל במסגרת טען הביניים ובכך נטל, הוא עצמו, סיכון שמא יוטל עיקול נוסף אצל המועצה/המחזיקה, יש לומר, כי פרק זמן זה אינו חורג מ"המהירות הראויה" ואין הוא כה בלתי סביר, עד שיש מקום לראות בהתנהלות המועצה משום התרשלות או משום פעולה ללא הצדק סביר ואין בכך בלבד כדי להקים עילה לחייבה בתשלום החוב הפסוק, בגין הטלת העיקול הנוסף. מי שמטיל עיקול צריך לצפות, כי נושים נוספים יטילו עיקולים, בטרם יועברו אליו הכספים והמדיניות הראויה של ביזור הנזק והחובה למנוע העדפת נושים מחייבת חלוקת הכספים, אשר הועברו ללשכת ההוצאה לפועל, בגין צו מימוש, בין כל הנושים. ראו, לענין זה - סעיף 76 לחוק ההוצאה לפועל. 17. על פי סעיף 48 (א) לחוק ההוצאה לפועל, רשאי ראש ההוצאה לפועל לחייב את המחזיק בתשלום החוב הפסוק ובלבד שחיוב זה לא יעלה על שווי הנכס, או על הסכום אשר המחזיק החזיק עבור החייב. לפיכך, משקבעתי כי המועצה החזיקה עבור החייב סך של 231,088.5 ₪ ומשחייבת היא, על פי חלוקת הסכומים בטען הביניים (חלוקה עליה הזוכה לא ערער), לשלם לזוכה 24.4%, היה על המועצה לשלם לזוכה סך של 56,386 ₪ (נכון ליום 27.5.04). מסכום זה, יש להפחית את הסכומים שהמועצה כבר העבירה לזוכה על פי ההחלטה בטען הביניים. כל הסכומים (הסכומים אשר שולמו ע"י המועצה לזוכה והסך של 56,386 ₪, אשר קבעתי כי היה עליה לשלם לו, ישוערכו, כדין, להיום והמועצה תשלם לזוכה את ההפרש, אשר יתקבל, בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישא הסכום, הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 18. שתי הערות, לפני סיום. הראשונה - הזוכה לא הוכיח שהעיקול הראשון בטל וממילא "בלע" העיקול השלישי את העיקול הראשון. השניה - לאור אופן החישוב בסעיפים 14 ו- 17 דלעיל, אין עוד צורך להתייחס לסכום שהעבירה המועצה לעו"ד פרזנטי (סך של 20,585.61 ₪), בגין שכ"ט (ביום 22.7.04), שכן לפי החישוב ממילא מקבלת הזוכה את מלוא חלקה בסכום אשר קבעתי כי המועצה החזיקה. 19. בנסיבות העניין, אני מקבלת, בחלקו, את ע"א 4975/07 ודוחה את ע"א 4825/07. המועצה תשלם לזוכה הוצאות הערעורים בסך 6,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, נכון להיום. הוצאות אלה יועברו לזוכה, באמצעות בא כוחו, מתוך הערבון אשר הופקד בע"א 4825/07 ויתרת הערבון בתיק זה תוחזר למועצה באמצעות בא כוחה. הערבון בע"א 4975/07 יוחזר לזוכה. עיקול צד ג'קיזוזחובעיקול