חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967 מונה 4 סוגי החלטות של ראש ההוצאה לפועל עליהן ניתן לערער בזכות: טענת "פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק חיוב נאמן בתשלום חוב פסוק לפי סעיף 25 לחוק חיוב צד ג' בתשלום החוב הפסוק לפי סעיף 48 לחוק חיוב כונס נכסים בפיצוי בגין הנזק שנגרם, לפי סעיף 58 לחוק. בכל אחד מסעיפים אלה נאמר במפורש כי בדיון לפי סעיף זה ינהג ראש ההוצאה לפועל כאילו היה בית משפט הדן בבקשה בדרך המרצה, ולענין ערעור והוצאה לפועל, דין החלטתו כפסק דין של בית משפט שלום. מהותה של טענת פרעתי היא שהחייב סילק את החוב בו חויב על פי פסק הדין. טענה זו יכולה להתברר בפני ראש ההוצאה לפועל במסגרת טענת "פרעתי", להבדיל משאלות הנוגעות לזכויותיהם המהותיות של בעלי הדין או לשאלות הנוגעות לתוקפו של המשכון. להלן פסק דין בנושא ערעור בזכות על החלטות ראש ההוצאה לפועל: פסק דין לפני ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ בחדרה (כבוד הרשם שמעון רומי) שניתנה ביום 9.5.05 בתיק הוצל"פ מס' 12-03794-03-9 ובה דחה שלוש בקשות שהוגשו ע"י החייבים (להלן: "המערערים"). האחת - בקשה בטענת "פרעתי", השנייה - בקשה לחייב את הזוכה להשיב למערערים את הסכומים - שעפ"י הנטען, נגבו מהם ביתר, ובקשה שלישית - לחייב את כונסי הנכסים לפצות את המערערים על הנזקים שנגרמו להם אגב פעולת מימוש המשכון. רקע הזוכה היא חברה פרטית המפעילה משחטת עופות ועוסקת בשחיטה ושיווק סיטונאי של פטמים (להלן: "המשיבה" או "הזוכה"). המערערים הם חקלאים העוסקים בגידול מידגרי עופות בלולים פרטיים. בין הצדדים התנהלו קשרי מסחר שבמסגרתם נהגה הזוכה למכור לחייבים את התשומות (אפרוחים ומזון). החייבים גידלו את העופות ובתום כל מחזור גידול הם מכרו למשיבה את העופות החיים במחיר שנקבע מראש בחוזי שיווק שנתיים שנחתמו בין המשיבה למערערים. בשנת 2001 ביקשו המערערים להשקיע במשקם, לשפץ את הלולים הקיימים ולבנות לולים חדשים, לשם כך הם פנו אל המשיבה וביקשו ממנה להעמיד להם הלוואה לממון הבנייה. המשיבה נאותה לבקשת המערערים וביום 1.5.01 נחתם בין הצדדים הסכם הלוואה (להלן: "ההסכם"). עפ"י ההסכם, הלוותה המשיבה למערערים סכום של 1,400,000 ₪. כדי להבטיח את החזרת ההלוואה חתמו המערערים על הסכמי משכון, שבמסגרתם הם שעבדו לטובת המשיבה- בין היתר, גם את להקות הפטמים. המשכונות נרשמו כדין אצל רשם המשכונות. כעבור זמן, הפרו המערערים את חובותיהם עפ"י ההסכם, ובתגובה להפרה, הגישה המשיבה את שטר המשכון על להקות העופות למימוש בלשכת ההוצל"פ. לצורך המימוש, מינה ראש ההוצל"פ את באי כוחם של המשיבה ככונסי נכסים (להלן: "הכונסים") וקבע כי מימוש המשכון ייעשה בתנאי מכרז מקובלים. צו הכינוס התעלם מהיותם של הנכסים שבכינוס, נכסים פסידים, אי לכך, שלושה ימים לאחר מינוים, עתרו הכונסים וביקשו לתפוס לאלתר את להקות העופות ולהתיר להם לממשם שלא בדרך של מכרז. ראש ההוצל"פ נעתר לבקשת הכונסים וקבע ביום 16/3/03 כי "נוכח היותם להקות עופות שהגיעו לגיל שחיטה, ניתן יהיה לבצע הפעולות ללא מכרז ובתנאי שתיערך שומה ע"י שמאי מוסמך". מימוש להקות העופות התבצע ע"י הכונסים במהלך חודש מרץ 2003 כאמור - ללא מכרז, הפטמים נמכרו למשיבה עצמה, מחיר המימוש היה אותו מחיר חוזי שנקבע בחוזה שיווק בין הצדדים אשר היה תקף לשנת 2002. טענות הצדדים עיקר טיעונם של המערערים, סב סביב תקינות הליך מימוש העופות. לטענתם, נפלו פגמים בהתנהלות הכונסים שהסבו להם הפסד כספי של יותר מ - 500,000 ₪. לדידם, טעה ראש ההוצל"פ בקביעתו שהכונסים פעלו כדין עפ"י החלטתו מיום 9.5.05 בעניין מימוש המשכון. שכן, עפ"י הטענה, חרף החלטת ראש ההוצל"פ, מכירת העופות על-ידי הכונסים הסתיימה טרם הייתה בידיהם שומה מוסמכת להערכת שווים כמצוות החלטת ראש ההוצל"פ. גם המחיר שבו נמכרו העופות היה נמוך לאין שיעור ממחיר השוק האמיתי באותה העת. ולבסוף טוענים המערערים עוד, כי הכונסים התעלמו מרצונם לממש את זכותם לפדות בעצמם את להקת העופות. המשיבה תומכת בהחלטת ראש ההוצל"פ, ומבקשת לדחות את הערעור על הסף. בקשתה לדחות הערעור על הסף, מבוססת על שני טעמים: האחד, הערעור לא הוגש במועד, אלא לאחר שחלף המועד הקובע. הטעם האחר, עניינו העדר בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ בדבר דחיית בקשתם של המערערים לחייב את המשיבה להשיב להם סכומים שעפ"י הטענה נגבו מהם ביתר. שכן, ערעור על החלטה מעין זו אינו ניתן בזכות אלא ברשות. על כן היה על המערערים לבקש רשות להגישו, ומשלא עשו כן, הרי שההליך לא היה נכון והערעור הוגש שלא כדין. דיון והכרעה כאמור, המערערים מעלים בערעורם דנן שלוש טענות: א. טענת "פרעתי" . ב. טענה לזכותם לפיצויים מאת הכונסים. ג. טענה לזכותם להשבת סכומים שנגבו מהם ביתר. טרם אכנס לעובי הקורה במחלוקות שבין הצדדים, אדרש לטענתם המקדמית של המשיבים בדבר דחיית הערעור על הסף מן הטעם שבקשת המערערים לערער על החלטת ראש ההוצל"פ בנוגע להשבת סכומים - שעפ"י הטענה, נגבו מהם ביתר, הוגשה לא כדין וללא שקדמה לה בקשת רשות ערעור. חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967 (להלן: "החוק"), מונה ארבעה סוגי החלטות של ראש ההוצאה לפועל עליהן ניתן לערער בזכות (טענת "פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק, חיוב נאמן בתשלום חוב פסוק לפי סעיף 25 לחוק, חיוב צד ג' בתשלום החוב הפסוק לפי סעיף 48 לחוק וחיוב כונס נכסים בפיצוי בגין הנזק שנגרם, לפי סעיף 58 לחוק). בכל אחד מסעיפים אלה נאמר במפורש כי בדיון לפי סעיף זה ינהג ראש ההוצאה לפועל כאילו היה בית משפט הדן בבקשה בדרך המרצה, ולענין ערעור והוצאה לפועל, דין החלטתו כפסק דין של בית משפט שלום. מה דינה של טענה להשבת סכומים שנגבו ביתר ? סעיף 20 לחוק מהווה הסדר מיוחד לעניין תשלומי יתר שנגבו מהחייב, מעל לסכום החוב; הסעיף קובע כי : "כל סכום שנגבה מהחייב מעל לחוב הפסוק ישולם לחייב, ואם נמסר לזוכה, רשאי ראש ההוצאה לפועל לצוות על החזרתו; הצו ניתן להוצאה לפועל כאילו היה פסק דין לטובת החייב נגד הזוכה". אמנם, להבדיל מארבעת המקרים שעפ"י הסעיפים 19, 25, 48 ו - 58 לחוק, לא נאמר בסעיף 20 הנ"ל כי בדיון לפי סעיף זה ינהג ראש ההוצל"פ כאילו היה בית משפט וכי לענין ערעור והוצאה לפועל, דין החלטתו כפסק דין של בית משפט שלום. אך בסעיף 20 לחוק, קיימות שתי אופציות; האחת, קבלת הבקשה ואז החלטתו תהווה פסק דין ואפוציה אחרת, דחיית הבקשה והחלטה מעין זו, לא תהווה פסק דין. מלשון החוק עולה כי החלטה להחזר סכומים ששולמו ביתר, תהווה פסק דין שניתן להוציאו לפועל, ע"י ראש ההוצל"פ. הסוגיה שבפני לא דורשת הכרעה באם הדרך לתקוף החלטה זו ע"י הגשת ערעור או בר"ע; מה גם, כי טענה של גביית יתר היא חלק בלתי נפרד מטענת פרעתי שעליה הערעור בזכות; כך שאם יתברר כי החוב נפרע ושולמו גם תשלומי יתר, מוסמך ראש ההוצל"פ להורות על החזרתם גם ללא בקשה ספציפית בעניין זה. זוהי תוצאה טבעית ופועל יוצא של פרעון החוב ותשלום סכום העולה על סכום החוב. טענת "פרעתי" מהותה של טענה זו היא שהחייב סילק את החוב בו חויב על פי פסק הדין. (במקרה דנן, שטר משכון שהופקד בידי המשיבים אשר נרשם אצל רשם המשכונות ניתן למימוש כפסק דין -סעיפים 17(2) ו-18 לחוק המשכון, תשכ"ז-1967). טענה זו יכולה להתברר בפני ראש ההוצל"פ במסגרת טענת "פרעתי", להבדיל משאלות הנוגעות לזכויותיהם המהותיות של בעלי הדין או לשאלות הנוגעות לתוקפו של המשכון. מעיון בכתב הערעור, עולה כי המערערים זנחו את הטענה ולא הביאו כל ראיה לתמוך בה. בפני ראש ההוצל"פ וגם בערעור דנן, לא טענו המערערים כי מילאו אחרי שטר המשכון או כי פטורים הם מלמלא אחריו ולא התעמתו כלל עם טענה מסוג זה. טענותיהם התרכזו בדרך שנקטו הכונסים למימוש המשכון ועל "התכלית האמיתית של נקיטת הליכי מימוש המשכון", קרי על עסקת היסוד שעל פיה נרשם המשכון. הלכה מושרשת בדין היא, ששיקול הדעת של ראש ההוצל"פ בבואו לנקוט באמצעים לגביית חוב מתוך הנכס הממושכן, מצומצם לקביעת הדרך היעילה והצודקת למימושו ואין הוא מוסמך לדון בשאלות הנוגעות לתוקף המשכון המוגש לו לשם מימוש. אם רצונם של החייבים להשיג על טענות הנוגעות לתוקף שטר המשכון, יתכבדו נא ויפנו לבית המשפט המוסמך. מהחומר שהוגש בתיק, ברי כי המערערים אינם חולקים על קיומו של הסכם ההלוואה והסכם המשכון, לא-כל-שכן, קיומו של חוב פיגורים. מכאן לא ברור איפה היה המקום להעלות טענה מסוג "פרעתי"! בנסיבות אלו דין הטענה להידחות. אופן מימוש המשכון הכלל הוא שמכירת מיטלטלין בהליכי הוצאה לפועל מתנהלת לפי מכרז כמפורט בפרק ג1 לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם - 1979 (להלן: "התקנות"). לכלל הזה יש יוצא מן הכלל, והוא כאשר ראש ההוצל"פ רואה לנכון - עפ"י שיקול דעתו - ובהתחשב בנסיבות העניין, להורות על מכירה שונה; קרי, שלא במכרז. סמכותו זו של ראש ההוצל"פ לסטות מן הכלל מעוגנת אפוא בתקנה 53 לתקנות שקובעת: "(א) המעוקלים יימכרו במכרז לפי פרק ג1, זולת אם הורה ראש ההוצאה לפועל על אופן מכירה אחר. (ב) נכסים פסידים יימכרו בידי המוציא לפועל בהתאם לשיקול דעתו ובהתחשב בנסיבות הענין". אין ספק כי הנסיבות אגב מכירת המיטלטלין שהועמדו למכירה בתיק נשוא ערעור זה, היה בהן כדי לגרום לראש ההוצל"פ להחליט על דרך מכירה מהירה ובעיקר שונה מדרך המכרז המקובלת. להקות פטמים שהגיעו לגיל השחיטה הן נכסים פסידים שנמצאים בתנאי סכנת תחלואה. החלטת ראש ההוצל"פ למכירה בלא מכרז הנה סבירה בנסיבות העניין ואין להתערב בה. טענה אחרת של המערערים נוגעת לדרך שבה נמכרו העופות, טענה זו מטבע הדברים מונפת כנגד הכונסים. לטענתם, מכירת הלהקות ע"י הכונסים התבצעה טרם היה בידיהם שומה של שמאי מוסמך כמתחייב עפ"י החלטת ראש ההוצל"פ. המערערים משיגים על הפירוש שנתן ראש ההוצל"פ, כבוד הרשם שמעון רומי, להחלטתו הקודמת של קודמו, לפיה הכונסים היו מוסמכים לממש את להקות העופות עוד לפני קבלת שומה של שמאי מוסמך. בהתייחסו לעניין עריכת השומה ומועד עריכתה, כך כתב ראש ההוצל"פ בהחלטתו מיום 16.3.03: "אני מורה לכונס לתפוס או לשחוט להקות העופות שהגיעו לגיל שחיטה, תוך רישום עופות שנתפסו ונשחטו, בטרם המצאת האזהרה לחייבים, ו/או במעמד מסירת האזהרה וצו מינויים ככונסי נכסים, והפקדת התמורה בקופת לשכת ההוצל"פ, נוכח היותם להקות עופות שהגיעו לגיל שחיטה, ניתן יהיה לבצע הפעולות ללא מכרז, ובתנאי שתיערך שומה ע"י שמאי מוסמך אשר תוגש לראש ההוצל"פ בדו"ח הכונס הראשון אשר יוגש תוך 20 יום מהיום". בדחותו את בקשת המערערים לחייב את כונסי הנכסים לפצות אותם, קבע ראש ההוצל"פ כי משמעות ההחלטה שניתנה ביום 16.3.03, הנה שעריכת השומה תתבצע אחרי המכירה ולא להפך, שכן מסקנתו הייתה כי הכונסים פעלו בדיוק כפי שהורה להם ראש ההוצל"פ. בהחלטתו מיום 16.3.03 של ראש ההוצל"פ - כפי שהיא מנוסחת, יש בה עמימות מסוימת ביחס למועד עריכת השומה. מצד אחד, נקבעו 20 יום להגשת דו"ח הכונס הראשון, ביחד עם השומה, ומצד שני, משתמעת מן ההחלטה הוראה מיידית לתפיסת העופות ושחיטתם. יש לזכור כי גם אם נוסח ההחלטה כפי שניתנה סובל במידת מה (בהתחשב בנסיבות העניין), את הפירוש שאימץ ראש ההוצל"פ בהחלטתו מיום 9.5.2005. יש לזכור, כי מטרת השומה היא לתת הערכה ואומדן לשווי המכירה המתוכננת בנסיבות הקיימות לפני ביצוע השחיטה, כדי שזו תשמש אמת מידה אובייקטיבית למנהלי המכירה (הכונסים), ועל מנת שיוכלו בעזרתה להחליט למי - ובעיקר, בכמה למכור את הנכס העומד למימוש, מבלי שזכותם של החייבים תקופח. היפוך סדר הפעולות במובן שקבלת השומה תהיה לאחר מעשה המימוש, יש בו כדי לאיין את מטרת השומה ובנסיבות מסוימות אף לפגוע בזכויות החייבים. לאור זאת ובעיקר משום שמחומר הראיות בתיק עולה כי מכירת העופות החלה שמונה ימים לאחר ההחלטה על המימוש שלא בהליכי מכרז, סבורני כי הכונסים יכלו לנהוג ביתר זהירות, ולהמתין לקבלת שומה מוסמכת, במיוחד כאשר היה סיפק בידיהם לפעול לקבלת שומה כזו, לפני תחילת המימוש. השאלה הרלוונטית בנסיבות העניין היא, האם כתוצאה מהתנהגות הכונסים נמכרו הלהקות במחיר שגרם למערערים הפסד כספי ? על שאלה זו יש להשיב בשלילה. ראשית, ייאמר, כי חרף העובדה שהכונסים הזדרזו למכור את הלהקות לפני שהיה בידיהם שומה מוסמכת, המחיר שמכרו בו את הלהקות היה זהה למחיר שעליו המליץ השמאי בחוות דעתו המאוחרת, כך שלכל הפחות עפ"י הערכה שמאית לא נגרם למערערים נזק כספי כתוצאה מהאופן שבו נהגו הכונסים. שנית, ייתכן מאד כי בפועלם בדרך בה הלכו הכונסים, לקחו על עצמם סיכון. כי אם היה מסתבר כי המכירה הייתה חפוזה מדי וכי המחיר שהשיגו אינו מחיר אופטימאלי בנסיבות העניין (שווי המכירה דה-פקטו היה פחות משווי הערכת השמאי), עלולים היו למצוא את עצמם חבים עפ"י הדין. הוראת סעיף 58 לחוק מסמיכה את ראש ההוצל"פ לחייב את כונס הנכסים בפיצוי בגין הנזק שגרם, אם סטה ממילוי חובותיו ללא הצדק סביר. גם לבית המשפט נתונה סמכות לעניין הפרת חובותיו, כגון חובת תום הלב והחובה שלא לנהוג ברשלנות. שלישית, העובדה כי המערערים נהגו במשך תקופה ארוכה - עד סמוך מאד לפתיחת תיק ההוצל"פ נשוא תיק זה, למכור את העופות (בלי קשר לזהות הקונה) במחיר שהכונסים מכרו, יש בה כדי ללמד על סבירות פעולת הכונסים, מה גם שהכונסים פעלו תחת תנאי מכירה כפויים, להבדיל מתנאי מכירה חופשיים יותר. רביעית, בקשתם של המערערים לצרף שומה נגדית נדחתה ובצדק ע"י ראש ההוצל"פ, הואיל ונמנעו לזמן לדיון שנקבע בפניו את עורך השומה מטעמם וזאת חרף כך שהדיון נועד לשמיעת כל עדי החייבים. כך שלא עלה בידי המערערים להציג חוות דעת נגדית אשר תסתור את השומה של השמאי מטעם הכונסים. מכל האמור לעיל, סבורני כי בצדק קבע ראש ההוצל"פ כי למערערים לא נסב כל נזק. הואיל וכך, גם הבקשה לחיוב הכונסים בפיצויים דינה להידחות. טרם אניח את עטי אתייחס בקיצור נמרץ לטענתה המקדמית של המשיבה בדבר איחור בהגשת הערעור ע"י המערערים. בפתח תשובתה לכתב הערעור ביקשה המשיבה לדחות את הערעור על הסף, הואיל והוגש באיחור ומבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד. המשיבה חזרה על בקשתה זו גם בטיעונים בפני בית משפט זה והיא מסתמכת על כך שביום 10.5.05 היא העבירה את החלטת ראש ההוצל"פ (ההחלטה נשוא ערעור זה) למשרדו של ב"כ המערערים, כאשר הערעור עליה הוגש רק ביום 26.5.05 (קרי באיחור של יום אחד). המשיבה בטענתה זו מסתמכת על תקנה 120(ב) לתקנות בשילוב עם ההלכה שנתנה עדיפות ל"מועד הידיעה" על פני "מועד ההמצאה" (ראה לעניין זה רע"א 1113/97 אסמעיל נ' סלימאן ואח', דינים עליון נ"א 534). אכן, תכלית ההמצאה היא הבאתו של עניין מסוים לידיעתו של בעל דין או של בא כוחו, אם תכלית זו התקיימה אין מקום לטענה שההמצאה לא נעשתה. המשיבה הוכיחה כי העבירה בפקס את החלטת ראש ההוצל"פ לב"כ המערערים ביום 10.5.05, דא עקא, לא הוכיחה כי המערערים או בא כוחם קיבלו את ההחלטה באותו יום וכי תכלית ההמצאה - במובן של הבאת ההחלטה לידיעתם של המערערים או בא כוחם, אכן התקיימה (לעניין זה השוו עם בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון בע"מ נ' אוליצקי כריה בע"מ, פ"ד נד(2) 840). סוף דבר הערעור נדחה, המערערים ישאו בהוצאות משפט בסך 3,000 ₪. רשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעורהוצאה לפועל