בית המשפט העליון פסק בדנ"א 5161/03 א.ש.ת ניהול פרויקטים וכוח אדם בע"מ נ' מדינת ישראל, כי אין בכוחה של תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי לשמש מקור נורמטיבי להגשת תובענות ייצוגיות. ביום 12/3/06 נכנס לתוקף חוק תובענות ייצוגיות שביטל את ההסדרים בחוקים השונים להגשת תובענות ייצוגיות, בהם חוק הבנקאות (סעיף 45(ב) לחוק תובענות ייצוגיות). עם זאת, תחת ההסדר שבוטל בדבר הגשת תובענה ייצוגית מכוח חוק הבנקאות, נקבע בחוק תובענות ייצוגיות הסדר חדש, שלפיו ניתן להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית ב"תביעה נגד תאגיד בנקאי, בקשר לעניין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו." (סעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות וסעיף 3 לתוספת השנייה לו). להלן החלטה בנושא תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי: החלטה מבוא: החלטה זו עניינה בטענות מקדמיות שהעלה המשיב בתגובתו לבקשת האישור שהגיש המבקש במסגרת ההליך שבכותרת. רקע: המבקש, הגיש בקשה לאישור תובענה כייצוגית כנגד המשיב, בנק מזרחי טפחות בע"מ, הנסמכת על חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א- 1981 (להלן: " חוק הבנקאות") ועל תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות"). עניינה של בקשת האישור בפירעון מוקדם של הלוואות במט"ח שנטל המבקש מהמשיב בשנת 1998 בסך כולל של 439,300 פרנק שוויצרי, שהיו אמורות להיפרע ביום 16.3.99. בחודשים ספטמבר-אוקטובר בשנת 1998 חלו תנודות ניכרות בשער השקל, תוך שהמטבע הישראלי עובר פיחות משמעותי ביחס למרבית מטבעות החוץ ובכלל זה הפרנק השוויצרי. על רקע זה, פרע המשיב פירעון מוקדם את ההלוואה במט"ח שנטל המבקש, שעה שהאחרון שהה בחו"ל. ביום הפירעון הכפוי של ההלוואה היה שער המטבע השוויצרי כנגד השקל גבוה ב- 40% מהשער ביום נטילת ההלוואה. לפיכך, נותר חשבונו של המבקש ביתרת חוב גבוהה. על פי הנטען בבקשת האישור, פירעונה הכפוי של ההלוואה גרם למבקש לנזקים כבדים, שאף הביאו, לבסוף, להתמוטטותו הכלכלית. לטענת המבקש, פירעון כפוי זה היה מנת חלקם של לקוחות רבים אחרים של המשיב, אותם הוא מבקש לייצג. המבקש מעריך כי מדובר בסכום כולל של הלוואות במטבע חוץ בסך של כ- 100 מליון ₪, כאשר מספר הלקוחות הנפגעים מוערך על ידו בכ- 1,000 לקוחות. המבקש טוען, כי התנהלות המשיב בעניינו (ובעניינם של יתר חברי הקבוצה) עולה לכדי הפרת הסכמים, ובכלל זה הסכם ההלוואה, הפרת חובות מכוח חוק הבנקאות (הטעיה), הפרת חובת תום הלב והפרת חובות הנאמנות והזהירות המוגברות בהם חב הבנק כלפי לקוחו. המבקש סבור כי התובענה שהגיש מתאימה להתברר כתובענה ייצוגית וכי כל תנאי הסף לאישור התובענה כייצוגית מתקיימים בענייננו. בתגובתו לבקשת האישור העלה המשיב שורה של טענות מקדמיות. כך, בין היתר, טען המשיב לחוסר תום לב, שימוש לרעה בהליכי משפט, השתק, מניעות ושיהוי. המשיב גם טען כי לא ניתן להגיש בקשה לאישור מכוח תקנה 29 לתקנות ולא מכוח עילות לבר חוק הבנקאות וכן טען לאי תשלום אגרה ולאי הוכחת עילה לפי חוק הבנקאות. בדיון שהתקיים בפני ביום 21.5.07 חזר ב"כ המשיב על עיקרי טענותיו המקדמיות של המשיב, תוך התייחסות לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו- 2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"), שנכנס, בינתיים, לתוקף. בסופו של הדיון מצאתי כי יש טעם לדון תחילה בטענות המקדמיות שהעלה המשיב והורתי לצדדים להגיש סיכומים בטענות המקדמיות. סיכומי הצדדים הוגשו ומשכך הבשילה השעה ליתן החלטה באשר לטענות המקדמיות שהעלה המשיב כנגד בקשת האישור. יצוין כי בסיכומיו לא כלל המשיב את הטענות המקדמיות בדבר חוסר תום לב, שימוש לרעה בהליכי משפט, השתק, מניעות ושיהוי, באשר הן מצריכות חקירה נגדית. דיון והכרעה: מסגרת הדיון במועד הגשת בקשת האישור שבפני טרם נכנס לתוקף חוק תובענות ייצוגיות ומשכך בקשת האישור הוגשה מכוח הוראות חוק הבנקאות וכן מכוח תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי. אולם, בעוד בקשה זו הייתה תלויה ועומדת בפני בית המשפט, חלו שני אירועים מרכזיים שנודעת להם השלכה על ההלכה הנוהגת בעניין תובענות ייצוגיות; ראשית, בית המשפט העליון פסק בדנ"א 5161/03 א.ש.ת ניהול פרויקטים וכוח אדם בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.9.05, להלן: "הלכת אשת"), כי אין בכוחה של תקנה 29 לתקנות לשמש מקור נורמטיבי להגשת תובענות ייצוגיות. שנית, ביום 12/3/06 נכנס לתוקף חוק תובענות ייצוגיות שביטל את ההסדרים בחוקים השונים להגשת תובענות ייצוגיות, בהם חוק הבנקאות(סעיף 45(ב) לחוק תובענות ייצוגיות). עם זאת, תחת ההסדר שבוטל בדבר הגשת תובענה ייצוגית מכוח חוק הבנקאות, נקבע בחוק תובענות ייצוגיות הסדר חדש, שלפיו ניתן להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית ב"תביעה נגד תאגיד בנקאי, בקשר לעניין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו." (סעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות וסעיף 3 לתוספת השנייה לו). משכך, חוק תובענות ייצוגיות הפך למקור הנורמטיבי לבקשת האישור שבפני. סילוק על הסף- כללי: הלכה פסוקה היא, כי בדרך כלל אין זה רצוי לפצל את הדיון בבקשת האישור לתת-הליכים ומן הראוי לדון בכל הטענות במכלול, גם מקום שיש בפי המשיב טענות מקדמיות כגון העדר עילה או טענות אחרות שיש בהן כדי להביא לסילוק בקשת האישור על הסף. עמדה על כך כב' השופטת שטרסברג-כהן, כדלהלן: "סילוק על הסף ניתן במקום שבו אין בכתב-התביעה כדי לגלות עילות תביעה כנגד הנתבעים (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי.. בעמ' 387). ככל שעסקינן בבקשה לסילוק התובענה הייצוגית על הסף, הרי ששאלת קיומה של עילת תביעה נבחנת ממילא במסגרת התנאים לאישורה של התובענה כייצוגית, הכוללים בין היתר את הדרישה כי התובע יראה כי קמה לו עילת תביעה אישית נגד הנתבעים (סעיף 54א(א) לחוק). לפיכך אין מקום לדון בנפרד בבקשה לסילוק התובענה על הסף באשר שאלה זו תיבדק במסגרת בחינת התקיימותם של התנאים הקבועים בסעיף 54א לחוק. ככל שעסקינן בבקשה לסילוק הבקשה לאישורה של התובענה הייצוגית על הסף, הרי שצו כזה יינתן, אם בכלל, במקרים חריגים וקיצוניים שבהם ברור על פני הדברים שאין בבקשה ולא כלום, וזאת עוד בטרם נכנסנו לגדרם של סעיפים 54א ו54-ב". (ראה רע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש, פ"ד נה(5) 276, 291 (2001)). בתי המשפט מצאו לנכון לפצל את הדיון ולדון בבקשה לסילוק בקשת האישור על הסף בעיקר במקרים בהם הושגה הסכמה דיונית של הצדדים לפצל את הדיון ולדון בבקשת הסילוק תחילה ובמקרים שבהם התבססה בקשת הייצוג על תקנה 29 לתקנות וסילוקה על הסף התבקש לאור "הלכת אשת". מקרים נוספים הם אלה שבהם בקשת הסילוק נסמכה על טענה של שימוש לרעה בהליכי משפט, בשל קיומו של פסק דין הדוחה אישורה של תובענה ייצוגית כנגד אותו הנתבע ועל טענת התיישנות (ראה בש"א 1414/00 בת"א 1043/00 רוזנפלד נ' הארגון למימוש האמנה על ביטוח סוציאלי (לא פורסם, 24.10.02), אשר אושרר בע"א 10688/02; ענת בקר ואח' נ' סלקום ישראל בע"מ ואח' (לא פורסם, 7.2.06)). על רקע האמור, מצאתי לנכון לדון במספר מצומצם של טענות מקדמיות, אשר מן הראוי לדון בהן בשלב מוקדם זה. בהקשר זה אעיר, כי לא מצאתי לנכון לדון, בשלב זה, בטענת המשיב, לפיה דינה של בקשת האישור לסילוק על הסף בשל סכומו הנטען של הנזק האישי. טענה זו הינה טענה כבדת משקל כנגד אישור התובענה כייצוגית, אולם אין לדון בה בשלב זה, אלא בשלב הדיון בבקשת האישור לגופה. תקנה 29 לתקנות: המשיב טוען כי על פי ההלכה אין בכוחה של תקנה 29 לתקנות כדי לאפשר הגשת תובענה ייצוגית. אשר על כן, דינן של כל הטענות המבוססות על תקנה זו, כמו גם של כל העילות שאינן על פי חוק הבנקאות, להימחק מבקשת האישור. לא יכולה להיות מחלוקת, כי בקשת האישור שהוגשה מטעם המבקש, ככל שהיא נסמכת על תקנה 29 לתקנות, אינה יכולה לעמוד, זאת בשים לב ל"הלכת אשת". אשר על כן אני מורה על מחיקתה מבקשת האישור. עילות תביעה לבר חוק הבנקאות: בתובענה ובבקשת האישור טוען המבקש כי קמה לו עילת תביעה אישית גם מכוח הפרת חובת תום הלב וחובת הנאמנות והזהירות. המשיב, מצדו, טוען, כי נוכח תנאי ייחודיות העילה שבסעיף 16א(א) ל חוק הבנקאות, לא ניתן להגיש תובענה ייצוגית מכוח עילות חיצוניות לחוק. על פניו, לאחר חקיקת חוק תובענות ייצוגיות, טענתו של המשיב אינה יכולה להתקבל, שכן ההסדר שנקבע בסעיף 3 (א) לחוק תובענות ייצוגיות מגדיר נושאים שבהם ניתן להגיש תובענה ייצוגית, ולא רק חוקים שמכוחם ניתן להגיש תובענה כזו. לפיכך, נראה שכל עוד עומדת העילה במבחן הנושא המוגדר בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, יכול התובע המבקש להכיר בתובענתו כייצוגית לסמוך טיעוניו על כל דבר חקיקה שממנו יוכל לשאוב את העילה המשפטית (השווה לע"א 9590/05 לידיה רחמן נוני נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (טרם פורסם, 30.4.07)). העדר עילת תביעה מכוח חוק הבנקאות: בתובענה ובבקשת האישור טוען המבקש כי קמה לו עילת תביעה אישית מכוח הוראות סעיף 3 ל חוק הבנקאות שעניינו איסור הטעיה על ידי תאגיד בנקאי. המשיב, מצידו, טוען, כי עילת ההטעיה סבה על השלב הטרום חוזי של ההתקשרות בלבד. ברם, הטענות המועלות על ידי המבקש בהליך דנן, שעניינן פירעונה המוקדם של ההלוואה, "בטרם סיום תקופת ההלוואה", תוך "הפרת הסכמים" וכיו"ב, אינן סבות על השלב הטרום חוזי ואינן יכולות להקים את העילה הנטענת לפי חוק הבנקאות. סוגיית מועד ההטעיה הנטענת לא הוכרעה בפסיקת בית המשפט העליון ובבתי המשפט המחוזיים התפתחו גישות שונות בעניין זה. אולם, בין כך ובין כך ביום 22/12/05 פורסם ברשומות תיקון מס' 18 לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א- 1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן"), אשר נותן מענה לשאלת מועד ההטעיה הרלוונטי בהתייחס לחוק הגנת הצרכן. תיקון מס' 18 מתקן את נוסחו של סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, והנוסח החדש קובע כדלהלן: "לא יעשה עוסק דבר - במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה - העלול להטעות צרכן בכל עניין מהותי בעסקה". אמנם עסקינן בתובענה מכוח חוק הבנקאות ולא מכוח חוק הגנת הצרכן, אך הגדרת המונח "הטעיה" בשני החוקים דומה וניתן לכן להקיש מהאמור בחוק הגנת הצרכן באשר למועד ההטעיה, גם לעניין חוק הבנקאות. התיישנות: המשיב טוען, כי ככל שקמה למבקש עילת תביעה אישית, הרי שהיא התיישנה זה מכבר, זאת הן מכוח הוראות חוק תובענות ייצוגיות והן מכוח דיני ההתיישנות הכלליים. על השאלה האם חלה התיישנות על התובענה משיבה הוראת סעיף 45(ג) לחוק תובענות ייצוגיות. הוראה זו קובעת כדלהלן: "(1) היתה תלויה ועומדת ביום פרסומו של חוק זה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שמתקיים בה אחד התנאים המפורטים להלן, יראו אותה לענין מניין תקופת ההתיישנות כאילו הוגשה ביום פרסומו של חוק זה: (א) הבקשה הוגשה שלא לפי אחד ההסדרים המפורטים בסעיפים 32 עד 43 כנוסחם ערב ביטולם בחוק זה; (ב) עילתה אינה בגדר העילות שהיה ניתן לאשר בשלהן תובענה ייצוגית לפי אחד ההסדרים כאמור בפסקת מישנה (א);". הסדר זה מניח כי עובר לכניסתו לתוקף של חוק תובענות ייצוגיות היו תלויות ועומדות בקשות שונות לאישור כתובענות ייצוגיות. חלק מבקשות אלה התבסס על הוראות חוק ספציפיות בחוקים שונים, אשר אפשרו, בתחומים שהוסדרו על ידם, להגיש תובענות ייצוגיות בכפוף לקיום תנאים מסוימים. לבקשות אלה מכוון סעיף 45(ג)(1)(א) בהפנותו לסעיפים 32 עד 43 לחוק. חלק אחר של בקשות האישור התבסס על מקורות אחרים לאישור תובענות ייצוגיות ובהם תקנה 29 לתקנות. הסדר ההתיישנות המיוחד שבסעיף 45(ג) קובע, אפוא, כי בקשה לאישור תובענה ייצוגית שלא התבססה על אחד מהסדרי החוקים הספציפיים שקדמו לחוק החדש, יראו אותה לצורך התיישנות כאילו הוגשה ביום חקיקת החוק החדש, כלומר ביום 12.3.06. הסדר מיוחד זה חל, בין היתר, על בקשת אישור שהוגשה על פי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי. לעומת זאת, על בקשת אישור שהתבססה על אחד מהסדרי החקיקה הספציפיים, חל הסדר ההתיישנות הכללי, בהעדר הסדר מיוחד, ומכוחו נפסק מרוץ ההתיישנות בעת הגשת הבקשה המקורית ורואים מועד זה כמועד הקובע לצורך הפסקת מרוץ התיישנות. הנה כי כן, בענייננו חל הסדר ההתיישנות הכללי. עילת התביעה האישית של המבקש בענייננו נוצרה במועד הפירעון הכפוי של ההלוואה, דהיינו בחודש אוקטובר 1998. מאחר והתובענה ובקשת האישור הוגשו בחודש מרץ 2005, אזי, על פניו, לא חלה התיישנות. באשר ליתר חברי הקבוצה, הרי שבשים לב לתקופה הנזכרת בבקשת האישור, שתחילתה בחודש ספטמבר 1998 וסיומה בחודש נובמבר 1998, אף היא לא התיישנה. סיכומם של דברים: לא מצאתי ממש בטענות המקדמיות שהעלה המשיב ביחס לבקשת האישור, זולת זו שעניינה בתקנה 29 לתקנות. אני קובעת את בקשת האישור לדיון ליום 27.2.08 שעה 09:30 וכן ליום 28.2.08 שעה 09:30. ב"כ הצדדים, אם יסכימו לכך, יזמנו הקלטה למועדים הנ"ל וישאו בהוצאותיה בחלקים שווים וזאת על מנת שניתן יהיה לסיים את הדיון במועדים שנקבעו. תקסד"א 1984 (הישנות)