האם ניתן לראות בפניית המשיבה לבית הדין הרבני, בבקשות לצווים זמניים, הסכמה לשיפוט בית הדין הרבני בענייני הרכוש ? להלן החלטה בנושא בקשה לצו זמני בבית דין רבני: החלטה 1. החלטה זו מתייחסת לבקשת המבקש למחוק על הסף (בטענת חוסר סמכות עניינית והעדר עילה) תובענה שהגישה נגדו המשיבה למתן פסק דין הצהרתי. 2. המשיבה הגיבה לבקשת המבקש בתגובתה מיום 20.8.02. 3. טענת חוסר הסמכות העניינית טענת חוסר הסמכות העניינית מתבססת, בין היתר, על הטענה שהמבקש הקדים את המשיבה בפנייתו לבית הדין בתביעת גירושין, בה כרך את ענייני הרכוש שבין בני הזוג. על כן אדון תחילה בשאלה מי קדם למי בהגשת התביעה. א. לטענת המבקש, ביום 5.6.02, בשעה 09:00 לערך, הוגשה מטעמו לבית הדין הרבני האזורי בירושלים תביעה לשלום בית ולחילופין לגירושין ונכרכו בה ענייני הרכוש וכי תובענת התובעת לבית משפט זה הוגשה באותו יום אך בשעה מאוחרת יותר. ב. להוכחת שעת הגשת כתב התביעה לבית הדין הרבני, הוגש תצהיר מטעם שליח משרד ב"כ המבקש. ג. הואיל והמשיבה לא נקבה בתגובתה בשעת הגשת התובענה לבית משפט זה (ראה סעיפים 32 - 33 לתגובה), הוריתי למשיבה, בהחלטתי מיום 26.8.02, להגיש תצהיר התומך בטענות העובדתיות שבתגובתה האמורה ולללות אליו כל הוכחה שיש בידה לגבי שעת הגשת התובענה לפסק דין הצהרתי לבית משפט זה. במענה להחלטה זו הוגש מטעם המשיבה תצהיר, מיום 2.9.02, בו נאמר שכל הפרטים המופיעים בתגובה הינם אמת למיטב ידיעתה של המשיבה אך לא הוגשה מטעם המשיבה כל ראיה לגבי שעת הגשת התובענה. ד. ב"כ המשיבה לא פנה אל ב"כ המבקש על מנת לבקש ממנו להזמין לחקירה את השליח וזאת למרות המחלוקת הקיימת בין הצדדים לגבי שעת הגשת התביעה. עפ"י תקנה 522 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, על מי שרוצה לחקור עד, שאינו בעל דין, להודיע על כך לבעל הדין שהגיש את התצהיר ולדרוש את התייצבותו לחקירה. משבחר ב"כ המשיבה שלא לזמן עד זה, הרי שיש לקבל את תצהירו של השליח על כל האמור בו. ה. בעדותה בבית המשפט (עמ' 12 שורה 7) אישרה המשיבה שהתובענה הוגשה לבית משפט זה בשעה 11:00. ו. אני דוחה את טענתה החילופית של המשיבה שהואיל והתובענה הוגשה לבית משפט זה בו ביום, הרי שגם אם יוכח שתביעת המבקש קדמה, אין להתייחס להפרשי השעות. השאלה היא מי קדם למי ואין חשיבות למשך הזמן שחלף בין הגשת כל תביעה ותביעה. ז. המשיבה לא צרפה לתובענה שהוגשה לבית משפט הרצאת פרטים בתיק עיקרי, כקבוע בתקנה 358 ד(ה) לתקנות סדה"ז. עפ"י תקנה זו: " לא תקובל תובענה בבית המשפט אלא אם כן צורף לתיק העיקרי טופס כאמור שכל הפרטים הנדרשים בו מולאו כהלכה". יצוין שהתצהיר התומך בתובענה הוגש רק ביום 17.6.02 ואילו הוצאת פרטים בתיק זה, לא הוגשה מעולם. ח. לאור האמור לעיל אני קובע שהמבקש הגיש את תביעתו לבית הדין, הרבני עוד לפני שהגישה המשיבה את התובענה לבית משפט זה. 4. א. עוד טען המבקש שהמשיבה פנתה בעצמה לבית הדין הרבני ביום 30.5.02, דהיינו כשבוע לפני מועד הגשת תביעתו לבית הדין בבקשה למתן צו עיקול על חשבונות הנתבע נ/1 ומכך משתמעת הסכמתה לשיפוט בית הדין בעניינים נושא בקשה זו. ב. אכן הוכח שהמשיבה הגישה לבית הדין הרבני "בקשה דחופה למתן צו עיקול". בסעיף 1 לאותה בקשה טען טו"ר א' וייס, אשר ייצג את המשיבה באותה עת, כי הוגשה מטעם האשה תביעת גירושין. עוד נטען שם שנודע למשיבה שהבעל מנסה להעלם מן הארץ תוך שלילת כל זכויותיה ולהותירה עגונה. לדבריה, "הבריח" המבקש כספים רבים לחשבונות עלומים בחו"ל וכי אף אם יפקיד ערבות להבטחת התייצבותו לדיון, הרי שהיא "תישאר בערום וחוסר כל והיא והילדים יהיו רעבים לפת לחם". לפיכך התבקש בית הדין להטיל עיקול על מספר חשבונות בנק, של הנתבע, שפרטיהם צוינו בבקשה. ביה"ד נעתר לבקשה. 5. א. טענה נוספת היא שהמשיבה פנתה לבית הדין הרבני בבקשה לעיכוב יציאתו של המבקש מן הארץ וזאת לא רק לצורך הבטחת הגירושין, שכן, לטענת המבקש, הוא הציע למשיבה להשליש את הגט בבית הדין והמשיבה סירבה "שכן לטענתה אף אחד לא יבטיח את חלוקת הרכוש ותשלום המזונות". ב. מפרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני מיום 10.6.02 נ/2, דיון שנועד, ככל הנראה, לדון בעיכוב היציאה מן הארץ שהוטל כנגד המבקש, ניתן להסיק שפניית המשיבה לבית הדין נועדה להטיל עיקול אשר ימנע מהמבקש הברחת כספים וימנע את יציאתו מן הארץ וזאת לשם מניעת עיגון והבטחת תשלום מזונות. עוד מלמד הפרוטוקול שב"כ המשיבה ניסה להימנע מדיון בבית הדין לגופו של עניין, הן במזונות והן ברכוש, וכל שרצה להשיג מבית הדין היה סעדים זמניים והפעלת לחץ על המבקש. כך, כאשר הציע בית הדין לדון בפירוק השיתוף ובאיזון משאבים דחה זאת ב"כ המשיבה בטענה "לא רוצה לדון בזה כי זה תיאטרלית (הכוונה כנראה לתיאורטי, הערה שלי, ש"א) אין לנו רכוש, אני רוצה שיחזיר את זה לפה". ג. עוד הוגש במהלך הדיון מסמך שכותרתו "בקשה (שלישית) דחופה לקביעת דיון" מוצג נ/3. בבקשה זו אף שב"כ המשיבה טען שהכריכה אינה כנה, התבקש בית הדין "לקבוע מועד דחוף ככל האפשר בתביעתה לדמי מזונות" (ההדגשה לא במקור). 6. יוצא, שלא רק שהמבקש הקדים את המשיבה בפניה לבית הדין אלא שהמבקשת פנתה לבית הדין הרבני בבקשות למתן סעדים, בקשר לסכסוך, עוד לפני פנייתה לבית משפט זה. 7. המשיבה טענה בתגובתה (בסעיף 50) שאין לראות בבקשות לסעדים זמניים שהוגשו לבית הדין הסכמה לברר את תביעותיה בפני בית הדין. לטענתה, הבקשה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נועדה למנוע עיגון והוכחש כאילו הסכים המבקש להשליש גט בבית הדין. 8. האם ניתן לראות בפניית המשיבה לבית הדין הרבני, בבקשות לצווים זמניים, הסכמה לשיפוט בית הדין הרבני בענייני הרכוש? א. עפ"י תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 בקשה לסעד זמני מוגשת לאחר שהוגשה תובענה והחריג הוא מתן סעד זמני לפני הגשת תובענה (תקנה 363(א)) ואף זאת תוך התניה שתובענה תוגש בתוך 7 ימים. "המקבילה" של תקנה מעין זו בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל - התשנ"ג, היא תקנה קח(1) (א) הקובעת שניתן להטיל עיקול על נכסים "להבטחת זכויות בנכסים שלגביהם הוגשה תביעה בבית הדין..." אליאב שוחטמן, בספרו - סדר הדין, הוצאת ספרות המשפט העברי, התשמ"ח - 1988 קובע (עמ' 407) שאף שלהלכה מוסמך בית הדין לתת צו עיקול גם טרם הוגשה התביעה, מכל מקום, לאור המציאות הממשית השוררת בארץ כיום, אין בתי הדין נזקקים לבקשה להוצאת צו עיקול אלא בקשר עם תביעה שהוגשה. לבי"ד יש סמכות, למען הצדק, ליתן צו עיקול גם בלי תביעה "כאשר לא הייתה למבקש שהות להגיש את התביעה ויש חשש שעד להגשתה "ייעשה מעשה". יחד עם זאת, כאשר ניתן עיקול ולאחר מכן פנתה האשה לבית המשפט נפסק "שאין זה מתפקידו של בית הדין לתת צו עזר להבטחת תביעות הנדונות בערכאה אחרת". כזכור, במקרה דנן לא ביקשה המשיבה מבית הדין הרבני לאפשר לה לקבל סעדים זמניים בטרם הוגשה תביעה, אלא להפך, נטען על ידה שתביעה כבר הוגשה על כן מנועה המשיבה לטעון בפני שלא הוגשה על ידה תביעה לבית הדין. ב. הסדר דומה חל בתקנות הדיון בבתי הדין הרבני לגבי עיכוב יציאה מן הארץ לשם הבטחת זכויות שהוגשה עליהן תביעה, ראה תקנה קו(1). לעומת זאת ההסדר לגבי בקשה לעיכוב יציאה מהארץ, מתוך טענת חשש עיגון, שונה. בתקנה קו (2) העוסקת בעניין זה, לא נקבע במפורש שיש צורך בהגשת תביעה (וראה שוחטמן שם, עמ' 416), לא רק זאת אלא שעפ"י תקנה קו(2) רשאי בית הדין לדון בבקשה לעיכוב יציאת אדם מהארץ מתוך טענת חשש עיגון, גם אם הבקשה הוגשה שלא על ידי בעל הדין, אם נראה לבית הדין שמטרת הבקשה היא למנוע עיגון. יוצא שלכאורה אין צורך להגיש תביעה לבית הדין לצורך עיכוב יציאה מן הארץ כאשר המדובר בחשש עיגון. אומנם עפ"י תקנה קז(א)(6) במקרים מסוימים יכול שיתקיים הדיון במעמד שני הצדדים בבקשה לעיכוב יציאה במועד שנקבע לדיון בתיק העיקרי אך יתכן שהסדר זה אינו חל כאשר אין תיק עיקרי. ג. בנוסף כתב שוחטמן (שם בעמ' 405) "במדינת ישראל, אין בתי הדין הרבניים מוסמכים להוציא צווי עיקול אלא לשם הבטחת זכויות בעניינים השייכים לתחום שיפוטם הייחודי", ובהמשך מצוטט קטע מפסק דין בבג"צ 127/64 רייצ'יק נ' אב בית הדין הרבני האזורי פ"ת , פ"ד יח (3)337, 339 לפיו "אין ספק בכך שבית הדין הרבני מוסמך להטיל עיקול... ובלבד שהעניין בו דן בית הדין יהיה בגדר סמכותו". לפיכך, משנמצא שבית הדין הרבני הטיל צו עיקול ביחס לרכוש שלא נכרך בתביעת הגירושין, בוטל הצו ע"י בית המשפט העליון. ד. בעניין שבפנינו הודתה המשיבה בעדותה שהבקשה להטלת עיקול בבית הדין הרבני הוגשה במסגרת תביעת הגירושין, (עמוד 12, שורה 12). ה. התובעת לא פנתה לבית משפט זה בבקשות ליתן צוים לסעדים זמניים. ו. לאור האמור לעיל ניתן לקבוע שהמשיבה העניקה לבית הדין סמכות לדון ברכוש שעה שפנתה לבית הדין בבקשה להטיל עיקול על הנכסים נושא המחלוקת שבפני. 9. המבקש טען שהואיל והוא כרך בתביעתו וכדין את העניינים אגב גירושין ובמיוחד את ענייני הרכוש, מנוע כל בית משפט אחר לדון בענין זה. המשיבה משיבה שאף אם הוגשה תביעת המבקש לבית הדין קודם להגשת התובענה לבית משפט זה, הרי שתביעת המבקש הוגשה בחוסר תום לב וענייני הרכוש נכרכו בה בצורה לא כנה בעליל ומשכך - לא קנה בית הדין סמכות בעניינים אלה ואין מניעה לבית המשפט לדון בהם. לחלופין, מתבקש בית המשפט לדון בכל הנושאים והרכוש שלא פורטו במפורש בתביעת הגירושין (סעיף 43 לתגובה). 10. בנסותה להוכיח את טענת חוסר הסמכות שבפניית המבקש לבית הדין ובכריכת ענייני הרכוש, טענה המבקשת טענות מטענות שונות. אתייחס להלן לעיקריות שבהן: א. הבעל תבע שלום בית אך בפועל רצה בניתוק היחסים עם המשיבה וזאת בה בשעה שהמשיבה ניסתה לעשות הכל כדי לשקם את היחסים ורק מעשי הבעל מנעו זאת. טענה זו עומדת בסתירה לטענה שהתביעה לגירושין אינה כנה שכן המשיבה מודה שהבעל רצה בניתוק היחסים. לא רק זאת אלא שעל-פי הפסיקה יש לבדוק אם תביעת הגירושין כנה ואין רלבנטיות לשאלה אם טענת שלום הבית איננה כנה. ב. הבעל מלין בתביעתו על האשה כאילו באשמתה נתפרק הקשר בה בשעה שהוא הגורם לגירושין. אף בטענה זו אין ממש. מי שפונה לבית הדין בתביעת גירושין אין הכרח שיטיל על עצמו אחריות לגירושין. עליו לשכנע את בית הדין (ובמקרה זה גם את בית המשפט לענייני משפחה) שתביעת הגירושין מוצדקת בנסיבות העניין. רע"א 9357/96 הר נ' הר פד נ"א(2) 618. מטבע הדברים יש לכל אחד מבני הזוג טענות משלו בקשר לכשלון חיי הנישואין והעובדה שצד אחד מטיל את האשמה על הצד השני איננה מצביעה, כשלעצמה, על חוסר כנות. במקרה דנן, טען המבקש בתביעת הגירושין טענות רלוונטיות רבות המצדיקות לדעתו גירושין, במקרה שהתביעה לשלום הבית לא תתקבל. כן נטענה טענה לגבי רצונה של המשיבה להתגרש (סעיף 8), רצונה של האשה להכתיב לבעל את חייו "לפי ראות עיניה והשקפתה בלבד", "קנאה אובססיבית" וחשדנות "המעבירה אותה על דעתה", סירוב האשה להיוועץ ביועץ נישואין, גידופים וניבולי פה מצד האשה, סירוב לחיי אישות ואיומים שאם הבעל יתקרב אליה תתלונן על הטרדה מינית. יש להוסיף שמשיבה עצמה טענה שהיא הגיעה למסקנה שלא היה סיכוי לשלום בית. עוד טענה המשיבה שאף נערך בינה לבין המבקש, זמן מה לפני הפניה לבית הדין, הסכם גירושין (סעיף 27 לתגובה). הוכח גם שהמשיבה פנתה בעצמה לבית הדין בתביעת גירושין כנגד המשיב. בנסיבות אלה לא יכול להיות חולק שעצם הפניה לבית הדין בתביעת גירושין הייתה מוצדקת וסבירה. ג. לחילופין, ובסתירה לטענה הראשונה, טוענת המשיבה שלו אכן רצה המבקש בשלום בית הרי שעובדה זו מוכיחה שתביעתו לגירושין נועדה רק לכרוך את ענייני הרכוש ולמנוע סמכות מבית המשפט. אף בענין זה כבר נפסק שניתן לתבוע שלום בית ולחילופין גירושין כיון שלעיתים טרם יוצאים ל"מלחמת הגירושין", מקדימים בניסיון לשלום בית. ע"א 328/68 שרפסקי נ' שרפסקי פד כ"ב(1) 227. גם התנגדותו של המבקש שבית הדין הרבני יגרש בין בני הזוג לאלתר ובקשתו שתחילה ייעשה נסיון לשלום בית תואמת את העיקרון האמור. בשלב זה לא ניתן לקבוע שתביעת המבקש לגירושין היא בבחינת כסות עיניים בלבד. ד. טענה נוספת היא שהמבקש לא התייחס בתביעתו לרכוש רב אשר בני הזוג צברו במהלך הנישואין וכאן פורטה רשימה ארוכה של חשבונות בנק בארץ ובחו"ל, מוסך וחברות בארצות הברית וכו'. משלא פורטו הנכסים בכתב התביעה, הרי שאין הכריכה חלה עליהם. אכן במהלך חקירת המבקש בפני התעוררו שאלות רבות בדבר היקף הרכוש, המוחזק או שהוחזק בידי המבקש. עמדת המבקש היא שהוא החזיק ברכוש רב כנאמן ואילו המשיבה טוענת שהמדובר בכספים ובזכויות השייכים למבקש ולה, אשר המבקש "הבריח" אותם. יצוין שטענה זו נטענה גם בפני בית הדין. אני מקבל את טענת ב"כ המבקש שהיעדר פירוט בתביעת הבעל אין בו כדי לפגוע בסמכותו של בית הדין הרבני וכי וכ"א מהצדדים יוכל להגיש בקשה לבית הדין ולהוסיף רכוש שלא נכלל בשלב קודם בכתב התביעה. לא מצאתי מקום להפריד בדיון בין נכסים שפורטו בתביעה לבית הדין הרבני לבין נכסים שלא פורטו שכן פיצול שכזה עומד בסתירה לרעיון של מניעת פיצול תביעה בין הערכאות השונות, מכביד על הדיון ומסרבל אותו ועלול להביא להחלטות סותרות בין ביה"ד הרבני לבין ביהמ"ש לענייני משפחה. ה. עוד טוענת המשיבה שכל הכריכה לא באה כדי להביא לבירור יעיל וצודק של הדיון אלא על מנת להשיג יתרון דיוני ובמטרה לחסום הדרך בפני המשיבה לפנות לבית המשפט. טענה זו אין לה מקום כשהיא נשמעת מפי המשיבה, אשר בעצמה פנתה לכב' בית הדין הרבני בתביעת גירושין, דרשה להטיל עיקול ועיכוב יציאה מן הארץ והכל לפני פנייתה לבית המשפט לענייני משפחה. זכותו של בעל דין לחפש לעצמו את הערכאה הדיונית בה יהיה לו יתרון דיוני. המשיבה בחרה בתחילה בבית הדין הרבני כערכאה המתאימה ואף השיגה שם צוים זמניים. בשלב מסוים שינתה את טעמה ואולם בינתיים בחר המבקש באותה ערכאה כדי שתמשיך בדיון בסכסוך ולא ניתן לאלצו לעבור לערכאה אחרת רק משום שהדבר נח למשיבה. 11. לאור העובדה שקיבלתי את טענת המבקש בדבר כריכת ענייני הרכוש בתביעת הגירושין, מתייתר הצורך לדון בטענת העדר עילה. 12. לסיכום: א. תביעת הבעל לבית הדין הרבני קדמה לתביעת האשה לבית משפט זה. ב. האשה פנתה לבית הדין הרבני בתביעת גירושין עוד לפני שפנתה לבית משפט זה ולא עלה בידה להוכיח שלא קיבלה את סמכותו של בית הדין לדון בבקשותיה לצוים זמניים. ג. טענת חוסר הכנות נדחית. ד. לפיכך, ובהתאם לסמכותי עפ"י סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984, אני מורה על העברת הדיון בתובענה בתמ"ש 11700/02 לבית הדין האזורי בירושלים. כדי שהדיון בתביעת המשיבה ימשיך להתברר שם, אין החלטה זו חלה לגבי התביעות בתמ"ש 11701/02 ובתמ"ש 11702/02. בנסיבות העניין כפי שהם משתקפים מפרוטוקול הדיון, אינני מחייב את המשיבה בהוצאות המשפט.צוויםבית דין רבני