המנוח והנתבעת ציוו את כל רכושם למי מביניהם שיוותר בחיים "אך זאת בכפוף לתנאי מפורש, שהנשאר בחיים, יעשה שימוש ברכוש זה לכל צרכיו ומחסורו, אך בשום אופן, לא לשם העברתו לאחרים או לצרכיהם של אחרים. התובע טוען כי הואיל ובצוואה נקבע כי הנתבעת רשאית להשתמש בעזבון אך ורק לצרכיה ולמחסורה, אין היא רשאית "לעשות במה שקיבלה כבתוך שלה" כאמור בסעיף 42 (ב) רישא לחוק הירושה. התובע מסתמך גם על סעיף 45 לחוק הירושה הקובע כי המצווה רשאי להורות בצוואתו דבר שיורש יהיה חייב לעשותו, או להימנע מעשותו, כמה שקיבל מן העזבון; מילויו של חיוב כזה יכול לדרוש כל מי שמעוניין במילויו. סעיף 45 לחוק הירושה "מתייחס לחיוב (MODUS) המופיע בצוואה. החיוב חלש יותר מתנאי במובן זה שאם אי קיום של תנאי עשוי להביא לביטול ההוראה המנחילה, מה שאינו כך באי קיום החיוב - ההוראה קיימת, אולם קיימת זכות אישית לכל המעוניין בקיום החיוב לתבוע את קיומו. להלן פסק דין בנושא הגבלת יורש שימוש בירושה: פסק דין 1. עניינו של פסק דין זה הוא בתביעת התובע לנקוט באמצעים לשמירת זכויותיו על-פי צוואת אביו המנוח ז"ל. 2. המנוח והנתבעת עשו ביום 30.6.97 צוואה הדדית משותפת. המנוח נפטר ביום 26.10.00. הנתבעת היא אשתו השלישית של המנוח. התובע הוא בנו מנישואיו הקודמים. ביום 14.3.01 נתן הרשם לענייני ירושה צו לקיום צוואתו של המנוח. למרות שבצוואה נתבקש מנוי מנהל עזבון וצוין שמו (עו"ד עוזי גולן), לא מונה מנהל עזבון וזאת לנוכח בקשת הנתבעת. הוראות הצוואה הרלבנטיות 3. המנוח והנתבעת ציוו את כל רכושם למי מביניהם שיוותר בחיים "אך זאת בכפוף לתנאי מפורש, שהנשאר בחיים, יעשה שימוש ברכוש זה לכל צרכיו ומחסורו, אך בשום אופן, לא לשם העברתו לאחרים או לצרכיהם של אחרים". (ההדגשה שלי - י.ג). "לאחר פטירתו של בן הזוג שנותר בחיים יעבור עזבון זה שנפטר ראשון וכל רכושו של הנפטר אחריו בשלמותו כמפורט להלן: א. דירת המגורים שלנו בגוש 6146 חלקה 58... ברח' ששת הימים 33 ת"א תחולק באופן הבא:" ערן הולנדר (התובע) - מחצית. כל אחת משתי בנותיה של הנתבעת - רבע. ב. כל יתרת הרכוש תחולק באופן הבא: שליש לתובע ושליש לכל אחת מבנותיה של הנתבעת. (ר' סעיף 3 לצוואה). הסעדים המבוקשים 4. התובע מבקש לא לפרט בכתב התביעה אילו סעדים הוא מבקש, אך טען כי הוא זכאי לסעדים על-פי סעיפים 45, 77 ו- 78 לחוק הירושה. בסיכומים שהגיש התובע הוא מבקש את הסעדים הבאים: א. רישום הערה בפנקס המקרקעין. ב. מתן צו מניעה האוסר על הנתבעת לעשות דיספוזיציה בנכסי העזבון. ג. להורות לנתבעת ליתן פרטה (ניתנה פרטה). ד. לחילופין, למנות מנהל עזבון. טענות התובע 5. התובע חושש, כי הנתבעת לא תקיים את הוראות הצוואה והיא תשתמש בעזבון לא רק לצרכיה ומחסורה, אלא למטרות אחרות שיביאו לכך שהתובע לא יקבל דבר מהעזבון. 6. התובע מביא לדוגמה את עניין המכונית. בין נכסי העזבון הייתה מכונית והנתבעת מכרה אותה והכניסה את הכסף לחשבונה היא. התובע טוען בנוסף כי גם לגבי דמי השכירות המתקבלים מהשכרת הדירה, לא ברור אם הם משמשים את הנתבעת לצרכיה ולמחסורה. 7. התובע טוען, כי הנתבעת מוגבלת על פי הצוואה, לעשות בעזבון רק לצרכיה ומחסורה ולא להעברתו לאחרים או לצרכי אחרים. 8. התובע טוען כי סעיף 42 (ב) רישא לחוק הירושה, תשנ"ה - 1965 (להלן: חוק הירושה), אינו חל במקרה שלפנינו וזאת לנוכח הוראות סעיף 53 לחוק הירושה הקובע: "53. הוראות הסעיפים 41 עד 52 פרט לסעיף 42 (ד), חלות במידה שאין בצוואה הוראות אחרות". דהיינו, התובע טוען כי הואיל ובצוואה נקבע כי הנתבעת רשאית להשתמש בעזבון אך ורק לצרכיה ולמחסורה, אין היא רשאית "לעשות במה שקיבלה כבתוך שלה" כאמור בסעיף 42 (ב) רישא לחוק הירושה. 9. התובע מסתמך גם על סעיף 45 לחוק הירושה הקובע: "45. המצווה רשאי להורות בצוואתו דבר שיורש יהיה חייב לעשותו, או להימנע מעשותו, כמה שקיבל מן העזבון; מילויו של חיוב כזה יכול לדרוש כל מי שמעוניין במילויו....". טענות הנתבעת 10. טענות הנתבעת הן: א. הבקשה נעדרת עילה בדין ונעדרת אחיזה בצדק, הואיל ומדובר במצב של יורש אחר יורש ואין ליורש שלאחר יורש זכות להשית משטר של פיקוח על היורש שלפניו וזאת אף אם הוראות הצוואה מגבילות את אופן השימוש בנכסי העזבון על-ידי היורש הראשון. ב. סעיף 45 אינו חל במקרה שלפנינו. הנתבע מודה, כי "הצוואה עוסקת בסיטואציה של יורש אחר יורש, עם הגבלות על זכותה של המשיבה לעשות בנכסי המוריש, הגבלות המקנות לה את הזכות להשתמש בנכסי העזבון לכל צרכיה ומחסורה היא, מבלי שתעביר לאחרים או לצרכיהם של אחרים". (ר' עמ' 4 לסיכומי הנתבעת). הנתבעת טוענת כי מדובר בהגבלה "על שימוש בנכסי העזבון, אך לא בפעולה או המנעות מפעולה אקטיבית אליהם מכוון סעיף 45". ג. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי גם אם סעיף 45 היה חל על המקרה, "הרי שהתנאים להפעלתו לא מתקיימים ולכן אינו מועיל למבקש" הואיל ועליו להראות כי המשיבה אינה עושה או עושה דבר בניגוד לצוואה. דהיינו, הטענה היא כי רק אם יתברר שהנתבעת פועלת בניגוד להוראות הצוואה הנ"ל, רק אז תקום זכותו של התובע לאכוף את החיוב (ר' עמ' 5 לסיכומיה). ד. הנתבעת טוענת כי אין למנות מנהל עזבון הואיל וב"כ היועץ המשפטי לממשלה לא ראה שהדבר נחוץ וכן כי מנהל עזבון קבוע מתמנה לחלוקת העזבון. דיון 11. אני סבור שהצדק הוא עם התובע וכי זכותו להגן על זכויותיו על-פי הצוואה. התובע אינו בנה של הנתבעת, אלא בנו של המנוח. לנתבעת שתי בנות שאף הן יורשות את המנוח ממה שיוותר לאחר אריכות ימיה של אימן - הנתבעת. כל בר-בי-רב מבין כי האינטרס של הנתבעת הוא לשפר את מצבן של בנותיה ואפילו על חשבון התובע, שאינו בנה כאמור. מכאן יש ממש בחששו של התובע כי הנתבעת לא תקפיד על שימוש בעזבון רק "לצרכיה ולמחסורה" וכי היא עלולה, בניגוד להוראת סעיף 3 לצוואה, להעביר את העזבון או חלקו לאחרים. לפיכך, מן הדין היה למנות מנהל עזבון שיפעל כאמור בסעיף 82 סיפא לחוק הירושה "... ולעשות כל דבר אחר הדרוש לביצועו של צו הירושה או של צוואה מקויימת". 12. המנוח והנתבעת קבעו בסעיף 5 לצוואה, כמפורש: "הננו ממנים את עו"ד עוזי גולן להיות מנהל עזבון למטרת מילוי כל הוראות צוואה זו" (ההדגשה שלי - י.ג.). דהיינו, כוונת המנוח ואף של הנתבעת הייתה שמנהל העזבון, יפעל גם למילוי הוראת סעיף 3 לצוואה בעניין שימוש בעזבון "לכל צרכיו ומחסורו" של הנותר בחיים. 13. מדובר בהתחייבות הדדית שהמנוח סמך שכוונתו לא תעשה פלסתר, לפיכך אי מנוי מנהל עזבון שיכנוס את נכסי העזבון ויספק לנתבעת את כל צרכיה ומחסורה מתוך נכסי העזבון, מהווה הפרה חמורה של כוונת המנוח ושל הנתבעת. הסכמתה של הנתבעת שאין צורך במנוי מנהל עזבון, למרות התחייבותה למנותו, מלמדת אף היא על כך שיש בסיס לחששו של התובע לשימוש בנכסי העזבון שלא למטרה שלה יועדו. ראה בעניין זה רע"א 5715/95 ויינשטיין נ' פוקס, פ"ד נ"ד (5) 792, שם מונה מנהל עזבון לשם ביצוע הוראות הצוואה, ולאחר מכן הועברו נכסי העזבון לנאמנות לטובת היורשים. 14. אין מחלוקת בין הצדדים כי סעיף 3 לצוואה אינה דורש כל פרשנות והוא מובן על ידי שניהם ואת ההבנה הזאת ניסחה הנתבעת בסיכומיה בכותבה: "הצוואה עוסקת בסיטואציה של יורש אחר יורש, עם הגבלות על זכותה של המשיבה לעשות בנכסי המוריש, הגבלות המקנות לה את הזכות להשתמש בנכסי העזבון לכל צרכיה ומחסורה היא, מבלי שתעביר לאחרים או לצרכיהם של אחרים" (ר' עמ' 4 למטה לסיכומי הנתבעת). 15. סעיף 45 לחוק הירושה "מתייחס לחיוב (MODUS) המופיע בצוואה. החיוב חלש יותר מתנאי במובן זה שאם אי קיום של תנאי עשוי להביא לביטול ההוראה המנחילה, מה שאינו כך באי קיום החיוב - ההוראה קיימת, אולם קיימת זכות אישית לכל המעוניין בקיום החיוב לתבוע את קיומו". (ר' ש. שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965, עמ' 405, וה"ש 1 המפנה לספרות משפטית ולפסקי דין בעניין). בהמשך עומד פרופ' שילה על הקושי להבחין בין חיוב לתנאי. עם כל הקושי בדבר אני סבור שמדובר בחיוב. במקרה שלפנינו יש ללמוד מפרשת רע"א 5715/95 הנ"ל, שם מונה נאמן לטובת היורשים על מנת לקיים את רצון הנפטר ותנאיו. מכיוון שהצדדים לא העלו אפשרות זו לא אכנס לדיון בשאלה האם היה מקום למנות נאמן במקרה שלפנינו. 16. כידוע מוסמך בית המשפט ליתן צו מניעה מסוג QUIA TIMET "הקדמת תרופה למכה", כאשר קיים סיכון סביר כי יש לחשוש להפרת הוראות המצווה על ידי היורשת (ר' וינוגרד, צווי מניעה, חלק א' עמ' 54). אני סבור שהתובע הוכיח כי חששו מבוסס; עצם טענות הנתבעת שהיא לא מתכוונת להפר את הוראות הצוואה אינן מונעות את מתן הצו. 17. כמו בכל נושא של סעד מן הצדק, וזה המקרה שלפנינו, יש לאזן בין חומרת הנזק הצפוי לתובע לעומת הסיכון שהוא יסבול אם בקשתו לא תענה. לנתבעת לא יגרם כל נזק אם יקבע אמצעי שישמור על זכותו העתידית של התובע, יתכן שתגרם לה טירדה, בכך שיהיה עליה לשכנע את מנהל העזבון לגבי צרכיה או את התובע אם ינתן צו מניעה או אם תרשם הערת אזהרה, אולם לתובע עלול להגרם כאמור נזק ממשי רב אם נכסי העזבון שהיו יכולים להגיע אליו, לאחר מילוי צרכיה ומחסורה של הנתבעת, ישללו ממנו על ידי הנתבעת, בניגוד לצוואה. 18. לפיכך אני דוחה את טענת הנתבעת כי הבקשה נעדרת עילה ואני קובע כי יש לפקח על הנתבעת כדי שתשתמש בנכסי העזבון אך ורק לסיפוק "כל צרכיה ומחסורה". 19. אני דוחה את פרשנותה של הנתבעת לסעיף 45 לחוק הירושה וקובע, כי הסעיף נועד גם להעניק לתובע אפשרות לפקח על מילוי הוראות הצוואה כאמור לעיל. הסמכות ליתן סעדים 20. הסמכות ליתן צו עשה, צו לא-תעשה וצו ביצוע בעין וכל סעד אחר נתונה לכל בית משפט מכח סעיף 75 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד - 1984, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו. הסעד שיש להעניק לתובע 21. על-פי פרטת העזבון שהוגשה על ידי הנתבעת, הנתבעת ירשה מהמנוח: א. מחצית מזכויות חכירה בדירה מס' 24 בקומה ו' ברח' ששת הימים 33 תל-אביב, הידועה כחלקה 58 בגוש 6146 (להלן: הדירה). דירה זו מושכרת והנתבעת מקבלת את שכר הדירה. ב. מחצית מהכספים בחשבון העו"ש ופקדונות וני"ע בסך של כ- 120,000 ₪ (מחצית מ- 240,000 ₪). ג. מכונית שנמכרה על ידי הנתבעת ואת התמורה בסך 30,000 ₪ היא הכניסה לחשבונה (כנראה שלנתבעת היו מחצית הזכויות במכונית). 22. אני סבור שלגבי הכספים ודמי השכירות אין צורך לנקוט בצעדים וחזקה על הנתבעת כי היא תשמש בהם אך ורק לצרכיה היא. אין מדובר בסכום גבוה במיוחד (מדובר בסך של 135,000 ₪ לכל היותר). 23. לגבי הדירה אני סבור שיש ליתן סעד לתובע. התובע ביקש לרשום הערת אזהרה על חלקו של המנוח בדירה. אני סבור שאף סעד כזה יכביד מדי על הנתבעת. אולם יש להבטיח לתובע אפשרות להתנגד למכירת הדירה אם תהיה בידיו תשתית עובדתית לכאורה, לכך שהנתבעת מתכוונת להעביר את הזכויות בדירה שלא לצרכיה של הנתבעת ומחסורה. 24. לפיכך אני קובע כי בפנקס המקרקעין, ו/או במינהל מקרקעי ישראל תרשם הערה, לפיה הזכויות בדירה לא יועברו לפני שרשם המקרקעין או פקיד המינהל המטפל בהעברת זכויות חכירה ישוכנע כי הבקשה להעביר את זכויות החכירה בדירה נמסרה כדין לתובע. לאחר שיוברר כי ההודעה נמסרה לתובע כאמור לעיל, תינתן לתובע שהות של 30 יום לפנות לבית המשפט על מנת לקבל צו המונע את העברת הזכויות בדירה. לא הוצג כל צו מניעה (קבוע או זמני) בפני רשם המקרקעין או מינהל מקרקעי ישראל תוך 30 יום מיום מסירת ההודעה לתובע, יועברו הזכויות בדירה על פי בקשת הנתבעת. 25. האמור בסעיף 24 דלעיל מהווה צו מניעה כלפי הנתבעת וצו עשה כלפי רשם המקרקעין ומינהל מקרקעי ישראל. 26. בנסיבות העניין ישא כל צד בהוצאותיו. ירושה