בין מועד מתן צו הירושה הראשון לבין מתן צו הירושה המתוקן, ביום 13.06.97, משכה הנתבעת את כל כספי עזבונו של המוריש. התובע טוען כי על הנתבעת להשיב לו את מחצית כספי העיזבון, בהתאם לצו הירושה המתוקן. להלן פסק דין בנושא החזר כספים לאחר תיקון צו ירושה: פסק דין בפני תביעה כספית ע"ס 64,538.50$ + 6,000 ₪. התובע הינו דודה של הנתבעת, והמחלוקת נעוצה באופן חלוקת עזבונו של המנוח ז"ל, להלן "המוריש", שהוא אביה של הנתבעת ואחיו של התובע. המוריש נרצח בבלארוס ביום 30.09.96. אמם של התובע והמוריש, וסבתה של הנתבעת, להלן "המנוחה", נפטרה אחרי המוריש, ביום 19.11.97. התובע הינו היורש היחיד של המנוחה. אין מחלוקת כי למוריש היה חשבון בנק בישראל, וכי היו בו נכון ליום פטירתו סך 129,077$. ביום 26.05.97 ניתן בביהמ"ש המחוזי בנצרת צו ירושה לפיו היורשת היחידה של המוריש הינה הנתבעת- בתו (להלן:"צו הירושה הראשון"). ביום 25.06.00 תוקן צו הירושה, לבקשת התובע, ונקבע כי יורשי המוריש הינם המנוחה והנתבעת בחלקים שווים (להלן "צו הירושה המתוקן"). הצורך בתיקון נבע מהעובדה כי הצו הראשון ניתן בטעות (או הטעייה כטענת התובע) על פי חוקי מדינת ישראל. בעוד שעל עזבונו של המוריש חלים חוקי מדינת בלארוס, שם התגורר ונפטר המוריש. על פי חוקי בלארוס- יורשים את הנפטר הורי המנוח וילדיו בחלקים שווים ביניהם, ולפיכך יורשי המוריש הינם האם המנוחה ביחד עם הנתבעת. מאחר, וכאמור, התובע הינו היורש היחיד של המנוחה, הוא נכנס לנעליה כיורש של המוריש (ביחד עם הנתבעת- כל אחד יורש מחצית). בין מועד מתן צו הירושה הראשון לבין מתן צו הירושה המתוקן, ביום 13.06.97, משכה הנתבעת את כל כספי עזבונו של המוריש. התובע טוען כי על הנתבעת להשיב לו את מחצית כספי העיזבון, בהתאם לצו הירושה המתוקן. הנתבעת מתגוננת בטענת קיזוז משני סוגים. ראשית, היא טוענת כי היא שילמה את חובות העיזבון, בסך 30,000$ מתוך הכספים שקיבלה. שנית, היא טוענת כי יש לקזז את שווי נכסי העזבון המצויים בבלארוס משווי נכסי העזבון המצויים בישראל. לטענת הנתבעת, בהיות התובע תושב בלארוס, יקל עליו לממש את נכסי העיזבון המצויים שם, מאשר הנתבעת המתגוררת בישראל ואיננה יכולה ליהנות מהנכסים שבבלארוס. מאחר ומדובר בטענה מסוג "הודאה והדחה" עול הראיה מוטל על הנתבעת. על המתגונן בטענת קיזוז להראות, ראשית, כי יש לו זכות קיזוז על פי הדין המהותי, ולאחר מכן, להוכיח את סכום הקיזוז עצמו. ר' ד"ר י. זוסמן "סדרי הדין האזרחי" מהדורה שביעית עמ' 326, ה"ש 102. נדון להלן בשתי טענות הקיזוז, לאו דווקא עפ"י הסדר האמור לעיל. דין הטענה לקיזוז בין נכסי העזבון השונים להדחות על הסף. הנתבעת לא הצביעה על כל זכות שכזו, בין אם על פי דיני ישראל, ובין על פי דיני בלארוס. קיזוז כזה איננו צודק. אין מקום לאפשר לצד אחד לבחור באופן חד צדדי אילו מנכסי העזבון הוא יקח לעצמו. כמו"כ לא הוכח מהו שווי הנכסים בבלארוס. וכך גם, אין ספק כי קיים הבדל מהותי בנזילות הנכסים בחו"ל, לעומת נזילותם המוכחת של הכספים שנטלה הנתבעת לעצמה בלבד. הכלל הוא, כי לכל יורש יש זכות בנכסי העיזבון, זו זכות של ממש בהתאם לאחוז שיש לו בירושה הכוללת, והיא מתפשטת בכל אחד ואחד מנכסי העיזבון. ר' שמואל שילה, "פירוש לחוק הירושה תשכ"ה", עמ' 90-89. וע"כ גם מטעם זה אין כל יסוד לטענת הקיזוז בין נכסי העיזבון השונים. משמע, לגבי טענה זו לא עברה הנתבעת את תנאי הסף, דהיינו כי זכות הקיזוז מוכרת בדין המהותי. אין כל שחר לטענה כי התובע "גזל" את נכסי העזבון שבבלארוס, והטענה כלל לא הוכחה. כך גם נדחית הטענה כי אין לנתבעת נגישות לנכסי העיזבון בחו"ל, ר' דברי הנתבעת בפרוטוקול- עמ' 12 שורות 15-16 "אני נתתי יפוי כח לבן דוד שלי...". דהיינו, הנתבעת מטפלת בזכויותיה בעזבון המצוי בחו"ל. מה גם שכאמור לעיל הטענה איננה רלוונטית, שכן זכות הקיזוז איננה אפשרית על פי הדין המהותי. מכל מקום, גם אם הדבר היה אפשרי, על הנתבעת היה להגיש תביעה מתאימה בבלארוס, מקום הימצאותם של הנכסים. באשר לטענת הקיזוז השניה, לפיה בין מתן הצו הראשון לבין מתן הצו המתוקן שילמה הנתבעת את חובות העיזבון, כאמור לעיל, נטל ההוכחה על הנתבעת להוכיח באופן דווקני ומפורט כל סכום ששולם כדין ע"ח חובות העיזבון. לעניין טענה זו אני מוכנה להניח לטובת הנתבעת כי הקיזוז אפשרי. שכן, לכאורה, כל עוד היתה הנתבעת יורשת יחידה על פי צו תקף, היא היתה רשאית לעשות בעיזבון על פי שיקול דעתה, אם כי עם מתן הצו המתוקן, עליה להשיב את המצב לקדמותו. ואולם, אם יוכח כי חובות העיזבון נפרעו כדין, ממילא לא תחוייב הנתבעת להחזיר כספים אלה לקופת העיזבון עמ"נ להתחלק בהם עם היורש הנוסף. יחד עם זאת, על הנתבעת נטל כבד להוכיח כי אכן היו לעיזבון חובות, וכי אלו אכן נפרעו מתוך נכסי העיזבון. הנטל הוא כבד, שכן גם על פי טענות הנתבעת לא היתה כל תביעה כנגד העיזבון, ולא היה פס"ד. אילו היתה מוגשת תביעה על ידי הנושים, היתה מידת ההוכחה המוטלת עליהם גבוהה- שכן, המדובר בתביעה נגד עיזבון- כאשר בעל הדבר איננו בחיים. ר' לעניין זה ע"א 777/80 קלרה שרייבר נ' מרגוט שטרן פד"י ל"ח(2), 143, סע' 3 לפסה"ד. מעבר לאמור לעיל, על טענת הקיזוז להיות מפורטת כדרך שמפורט כתב תביעה, דהיינו יש לפרט את מהות זכות הקיזוז, אופן הקיזוז וסכום הקיזוז. ר' לעניין זה ע"א 2053/01 מינבר הנדסה אזרחית נ' נוגה חב' לביטוח בע"מ תק-מח 2001(3), 46178: "עם זאת, תנאי הכרחי להחלת הקיזוז הינו, שהטוען לו ... יעמוד בתנאים הדיוניים של פירוט הטענה כיאות. כזכור, טענת קיזוז לסילוק חוב, כטענת הגנה, כמוה כהגשת תביעה. על כן, אין די באמירה גרידא שלטוען קיימת זכות נגדית לגביה ניתנת הודעה על קיזוז. עליו להתכבד ולפרט את מלוא טענותיו בנושא ולשכנע לכאורה בקיומה של זכות בת קיזוז". בעניינינו, הטענה בכתב ההגנה סתמית ולקונית. כל שנאמר בה הוא כי סך 30,000$ היה שייך לאנשים שונים אשר הפקידו את כספם בידי המוריש, אשר העביר, לבקשתם, את הכספים לחשבונו בארץ, והנתבעת החזירה להם את הכספים. בתצהיר עדות ראשית מטעמה, מתייחסת הנתבעת לעניין זה ביתר פירוט, וטוענת כי ה"אנשים" הם קרובי משפחתו של המוריש, אחיינו י.נ ואשתו, אשר העבירו לארץ באמצעות המוריש סך 32,000$, והסכום הנ"ל הוחזר להם באמצעות הנתבעת בתחילת שנת 1999, לפני תיקון צו הירושה. הגב' נ.ו. חוזרת על עניין זה בתצהירה, ומצרפת מסמכים, שלא תורגמו, אשר אמורים להיות אסמכתא להעברות אלה. אין מחלוקת כי מסמכים אלה אינם נושאים את שם המוריש או את מס' חשבונו. הגב' נ. בעדותה איננה זוכרת את מס' חשבונו של המוריש, אליו, לטענתה, היא העבירה את הכספים. העדה מודה כי הקבלות הינן ע"ש בעלה, ואולם בעלה לא העיד. העדה איננה יכולה להסביר מהם מס' החשבון המופיעים ע"ג הקבלות, ולמי הם שייכים. העדה איננה מסבירה מה מקור הכסף, והחסר העיקרי בעדותה הוא כי אין לה כל אסמכתא לכך שהכספים אכן הוחזרו לה ע"י הנתבעת. לטענתה הכסף שולם לה במזומן, ר' פרוטוקול עמ' 10 שורה 14. הטענה כי הכסף שולם במזומן איננה עומדת במבחן ההגיון. לא יתכן כי הנתבעת החזירה כספים לנושי אביה המנוח, ללא שנתבעה לעשות כן, ומבלי שתבטיח את עצמה מפני תביעות עתידיות, ואין לה אסמכתא לכך כי הכספים אכן שולמו לנושים. גם לנתבעת עצמה אין ראיות בדבר תשלום הכספים בפועל לידי בנה"ז נ., מעבר לעדותה של הגב' נ.. למעשה, אין בעדותה של הנתבעת כדי לסייע לה להוכחת טענותיה. שכן, הנתבעת עצמה אומרת כי היא נמצאת בארץ משנת 1990 ולא יודעת "מה נעשה שם" (פרוטוקול עמ' 16 שורה 7), עובר לפטירת אביה היא לא התמצאה בחשבונות הבנק שלו (פרוטוקול עמ' 16 שורה 13), ולמעשה, היא העבירה את הכספים לבני הזוג נ., לדבריה, על יסוד אמונתה בהם בלבד, ועל יסוד כך שאביה המוריש "סיפר לי פעם" (פרוטוקול עמ' 14 שורות 24-22 ). התוצאה היא, כי הנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה כנדרש, וע"כ יש לדחות את טענות ההגנה. לפיכך, אני מקבלת את התביעה להשבת מחצית הכספים שהיו בחשבון המוריש בעת פטירתו, לנוכח צו הירושה המתוקן. התביעה ע"ס 6,000 ₪ בגין "הוצאות קיום צוואת המנוחה בארץ" לא הוכחה. לפיכך אני קובעת כדלקמן: א. הנתבעת תשלם לתובע סך השווה בשקלים לסך 64,538.50$ (דולר ארה"ב), בצירוף ריבית דולרית כמפורט בסע' 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א-1961, מיום 13.6.97 (יום פטירת המוריש) ועד התשלום בפועל. ב. בנוסף תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ + מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל. ג. פסה"ד מותר לפרסום.ירושהצו ירושההחזר כספיצווים