דיני המחאת חיובים נשלטים בישראל על-ידי חוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969. המחאה נוצרת, בדרך-כלל, על-ידי הסכם בין הממחה לנמחה. על-פי סעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים, זכות ניתנת להמחאה, אף בלא הסכמתו של החייב (ככל שתלויים הדברים במערכת-היחסים שבין החייב לבין הנושה). ניתן לפסול המחאה משיקולים של "תקנת-הציבור", בהתאם לסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; והמקרה החשוב ביותר, בו אפשרית פסילה מטעמים של "תקנת-הציבור", הוא המחאה של תביעה משפטית. הטעם לפסילה, כאמור, הוא החשש שאויביו של נתבע ירכשו, ממניעים פסולים, תביעות משפטיות המתנהלות נגדו, וינצלו את התביעה להשגת מטרות שאינן קשורות לנושא הנדון. על-פי הדין הנוהג כיום, במשפט המקובל האנגלי, להמחאה של זכות תביעה יש תוקף מלא, והנמחה זכאי לנהל את התביעה, ולא רק לקבל את פירותיה. חוק המחאת חיובים מונה שלושה מקרים בהם זכות אינה ניתנת להמחאה; וזאת, כאשר העבירות נשללה או הוגבלה לפי מהות הזכות, מכוח דין, או על-פי הסכם בין החייב לנושה. הדין הישראלי קובע שזכות למזונות אינה ניתנת להמחאה [וראה: סעיף 14 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959]. וכך, הזכות לתרופה בשל עוולה, וכן החבות עליה, אינה ניתנת להמחאה.המחאת חיוביםמזונות