הפסקת תביעה ביוזמת התובע - תקנה 154 לתקנות סדר-הדין האזרחי

הפסקת תובענה מיוזמת התובע מוסדרת בתקנה 154 לתקנות סדר-הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר זו לשונה: (א) רצה תובע או נתבע שהגיש תביעה-שכנגד, להפסיק תובענה, או לחזור בו מתביעתו, כולה או מקצתה, יגיש בקשה על כך לבית-המשפט או לרשם, ואם רצה לעשות כן תוך כדי הדיון - יכול שהבקשה תהיה ללא הודעה מוקדמת; (ב) בית-המשפט או הרשם רשאי, בתנאים שייראו לו, להרשות למבקש לעשות כמבוקשו, ואם הרשה, יפסוק גם בהוצאות-המשפט; (ג) סירב בית-המשפט לבקשה והתובע, או הנתבע שהגיש תביעה-שכנגד, לא המשיך בתובענה, רשאי בית-המשפט לדחותה". ב-ע"א 302/83 חשולי הכרמל בע"מ נ' נסחלהטשווילי, פ"ד לט(2) 831 נפסק (בעמ' 834 לפסק-הדין): "... יש מקום להתוות תחומים ברורים יותר בסוגיה של הפסקת הליכים, כדי להבהיר, כי הפסקת ההליכים אינה צריכה לשמש פתח לשימוש לרעה בהליכי משפט, וכי אין, כמו-כן, להתיר שתקופח עקב ההפסקה זכות מהותית או דיונית אחרת, אותה רכש הנתבע". ההבדל בין דחיית תובענה לבין מקרים אחרים שבהם מגיעה תובענה לקיצה, נעוץ בשאלה, האם עקב סיום ההליך נוצר מעשה בית-דין, אם לאו. ההיענות לבקשה לפי תקנה 154 דלעיל נתונה לשיקול דעתו של בית-המשפט; ובית-המשפט, המתבקש להפסיק הליכים ייטה, בדרך-כלל, להיענות לבקשה [וראה: פרשת חשולי הכרמל לעיל, בעמ' 833; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (סיגא, מהדורה חמישית, 1999) 226]. העקרון של הכלל בדבר הפסקת הליכים הוא פשוט ועוגן עוד בפסיקה האנגלית (וראה המובאות בפרשת חשולי הכרמל לעיל, בעמ' 835). משמעו, כי לאחר שההליכים הגיעו לשלב מסויים - אין להתיר לתובע, שהביא את יריבו לבית-המשפט, להמלט דרך דלת-צדדית ולהתחמק מן ההתמודדות. להלן פסק דין בנושא הפסקת התביעה ביוזמת התובע - תקנה 154: פסק-דין השאלה הטעונה הכרעה 1. אילו שיקולים יעמיד בית-המשפט לנגד עיניו, בבואו לדון בבקשתו של בעל-דין להפסיק תובענה שהגיש? העובדות 2. ביום 13/8/2002 הגישה התובעת את התובענה שבפנינו, ובה עתרה לפסיקת דמי מזונות ומדור מבעלה, הנתבע. 3. במהלך ישיבת קדם-המשפט, שנערכה ביום 31/10/2002, ביקש בא-כוח התובעת למחוק את התובענה. ואולם, באת-כוח הנתבע הביעה התנגדות לכך והודיעה, כי תסכים לדחייתה של התובענה, ולכך בלבד. לנוכח המחלוקת, סיכם כל צד את טענותיו בעניין, בכתב. סיכומי הנתבע הוגשו ביום 14/11/2002, וסיכומי התובעת הוגשו ביום 1/12/2002. 4. במסגרת הליכים קודמים שבין בעלי-הדין הגישה התובעת, בין-השאר, תובענה למזונותיה ולמזונות בנם המשותף של בעלי-הדין (תמ"ש 29010/01). אותם הליכים הסתיימו עם השגתו של הסכם-גירושין, בעזרת בית-המשפט (להלן: "הסכם-הגירושין"). הסכם-הגירושין אושר וקיבל תוקף של פסק-דין ביום 6/9/2001. בין תניותיו של הסכם-הגירושין נקבע, בין-היתר, כך: "בני-הזוג יתגרשו זמ"ז בגט-פיטורין כדמו"י, בהקדם האפשרי, בבית-הדין הרבני האזורי בפתח-תקוה; ולצורך כך, ישתפו הם פעולה בכל ההליכים הנדרשים למתן פסה"ד לגירושין ולסידור הגט, שם. במועד שייקבע לסידור הגט, יסכים הבעל ליתן לאשה את גטה, ואילו האשה תסכים לקבל את גטה מהבעל" (סעיף 1 להסכם-הגירושין - שלא אושר על-ידי בית-המשפט, בהיותו נתון לגדר הסמכות הייחודית של הערכאה הדתית); "ביום סידור הגט, בפועל, תוותר האשה על מזונותיה ועל כתובתה" (סעיף 11 להסכם-הגירושין). 5. בפועל, בעלי-הדין לא התגרשו זה מזה. יתירה מכך, הם מנהלים ביניהם הליכים רבים ומרים בערכאות-שיפוט שונות. טענתה העיקרית של התובעת היא, כי הסכם-הגירושין נכפה עליה על-ידי בית-המשפט. בקשר לכך, היא עתרה, תחילה, בפני בית-משפט זה, בתובענה לביטולו של הסכם-הגירושין (תמ"ש 29014/01), אך בהחלטה, שניתנה ביום 1/11/2001, נקבע, כי הדרך הנכונה בה היה על התובעת לילך, אם אוחזת היא באותה טענה - היא דרך הערעור [לעניין זה, ראה: רע"א 4976/00 בית-הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1) 577, שם נקבע כי רשאים צדדים לטעון כנגד פסק-פשרה ולומר כי הפשרה נכפתה על-ידי בית-המשפט עצמו, אלא שאז דרך התקיפה של פסק-הפשרה היא על-ידי הגשת ערעור]. התובעת הגישה, איפוא, ערעור לבית-המשפט המחוזי; ועמו, בקשה להארכת מועד להגשתו. לפי מה שנמסר לבית-המשפט בדיון האחרון, המתינו בעלי-הדין להכרעת בית-המשפט המחוזי בבקשה להארכת המועד. טענות בעלי-הדין 6. לדברי בא-כוח התובעת, את התובענה הגיש עורך-דין אחר, אשר השתחרר מהייצוג, לאחר- מכן; והוסיף בא-כוח התובעת, שהגשת התובענה לא היתה על דעתו-שלו. מנגד, טענה באת-כוח הנתבע, כי כל כוונתה של התובעת הינה להגיש תובענה למזונות בבית-הדין הרבני (אותו בית-דין, אשר דחה את תביעת הנתבע לגירושין). בתגובתו, לא הכחיש בא-כוח התובעת את טענת הצד-שכנגד, אם כי הוסיף שאין הוא יכול לומר כעת לבית-המשפט, אם בדעת מרשתו לתבוע מזונות בערכאה הדתית. 7. הנתבע גורס, כי דין התובענה להדחות, באשר התובעת נוהגת בהיעדר תום-לב ותוך שימוש-לרעה בהליכי-המשפט. התובעת, לעומת-זאת, מנסה לשכנענו, כי יהא זה לצודק ולנכון למחוק את התובענה, ולא לדחותה. לדבריה, היא זכאית לבחור את הערכאה שתדון בשאלת מזונותיה ואין בהתנהגותה כל פסול. ההיבט המשפטי 8. הפסקת תובענה מיוזמת התובע מוסדרת בתקנה 154 לתקנות סדר-הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר זו לשונה: "(א) רצה תובע או נתבע שהגיש תביעה-שכנגד, להפסיק תובענה, או לחזור בו מתביעתו, כולה או מקצתה, יגיש בקשה על כך לבית-המשפט או לרשם, ואם רצה לעשות כן תוך כדי הדיון - יכול שהבקשה תהיה ללא הודעה מוקדמת; (ב) בית-המשפט או הרשם רשאי, בתנאים שייראו לו, להרשות למבקש לעשות כמבוקשו, ואם הרשה, יפסוק גם בהוצאות-המשפט; (ג) סירב בית-המשפט לבקשה והתובע, או הנתבע שהגיש תביעה-שכנגד, לא המשיך בתובענה, רשאי בית-המשפט לדחותה". 9. ב-ע"א 302/83 חשולי הכרמל בע"מ נ' נסחלהטשווילי, פ"ד לט(2) 831 נפסק (בעמ' 834 לפסק-הדין): "... יש מקום להתוות תחומים ברורים יותר בסוגיה של הפסקת הליכים, כדי להבהיר, כי הפסקת ההליכים אינה צריכה לשמש פתח לשימוש לרעה בהליכי משפט, וכי אין, כמו-כן, להתיר שתקופח עקב ההפסקה זכות מהותית או דיונית אחרת, אותה רכש הנתבע". וראה, עוד: ע"א 746/88 בוזגלו (קטין) נ' אוחנה, פ"ד מה(3) 690. 10. מאליו מובן, שההבדל בין דחיית תובענה לבין מקרים אחרים שבהם מגיעה תובענה לקיצה, נעוץ בשאלה, האם עקב סיום ההליך נוצר מעשה בית-דין, אם לאו. 11. ההיענות לבקשה לפי תקנה 154 דלעיל נתונה לשיקול דעתו של בית-המשפט; ובית-המשפט, המתבקש להפסיק הליכים ייטה, בדרך-כלל, להיענות לבקשה [וראה: פרשת חשולי הכרמל לעיל, בעמ' 833; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (סיגא, מהדורה חמישית, 1999) 226]. 12. העקרון של הכלל בדבר הפסקת הליכים הוא פשוט ועוגן עוד בפסיקה האנגלית (וראה המובאות בפרשת חשולי הכרמל לעיל, בעמ' 835). משמעו, כי לאחר שההליכים הגיעו לשלב מסויים - אין להתיר לתובע, שהביא את יריבו לבית-המשפט, להמלט דרך דלת-צדדית ולהתחמק מן ההתמודדות. 13. בנסיבותיו של העניין שבפנינו, לא ניתן לומר, כאילו הפסקת התובענה תשלול מהנתבע יתרון דיוני כלשהוא, או שתתן יתרון לתובעת, שיהא בו משום שימוש-לרעה בהליכי-משפט. התובענה שבפנינו טרם החלה להתברר לעיצומה, ולא ניתנה במסגרתה כל החלטת-ביניים שהנתבע יוכל לאחוז בה לזכותו. יש לאבחן זאת מן המקרים שנדונו בפרשת חשולי הכרמל לעיל ובפרשת בוזגלו לעיל. בפרשת חשולי הכרמל, מינה בית-המשפט מומחה רפואי מטעמו, שנתן חוות-דעת רפואית. אותה חוות-דעת סטתה מחוות-הדעת של הצדדים ואף היתה גרועה - מבחינת התובע (המשיב) - מחוות-הדעת הרפואית שהגישה הנתבעת (המערערת). על-ידי הפסקת ההליכים ועל-ידי הגשת תביעה חדשה, ביקש התובע לא רק לשחרר עצמו ממשקלה ומהשפעתה של הראיה שהוגשה, אלא גם ממעמדה המיוחד, שביטויו בסייג לגבי הבאת ראיות נוספות. בכך, נפגעה, ובאופן מהותי, זכות, אותה רכשה כבר הנתבעת, עקב החלטת בית-המשפט להזמין מומחה רפואי מטעמו. גם בפרשת בוזגלו, דובר בחוות-דעת של מומחה. במסגרת תביעת-נזיקין, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות-דרכים, התשל"ה-1975, שהגישו התובעים (המערערים) כנגד הנתבעים (המשיבים), נתמנה מומחה מטעם בית-המשפט, שקבע את אחוז נכותו הכולל של המערער- הקטין, אך ציין כי מצבו של הקטין יכול להשתנות בעתיד, כך שייתכן שיהא צורך לקבוע, מחדש, את אחוזי נכותו. הקטין והוריו ביקשו למחוק את התביעה ובית-המשפט דלמטה קבע, כי התביעה תמחק, ועמה כל ההליכים שבתיק, לרבות חוות-הדעת האמורה. בית-המשפט העליון דחה את הערעור שהגישו הקטין והוריו וקבע, כי המקרה שונה, אמנם, מהמקרה הקלאסי שבו הנתבע השיג יתרון ובית-המשפט התיר את הפסקת התובענה בתנאי שאותו יתרון יישמר, אלא שגם כאשר נתבע לא השיג יתרון - צריכה טובתו להנחות את בית-המשפט בקובעו את תנאי הפסקת התובענה, שכן בעל-כורחו ייאלץ הוא להתדיין מחדש. כיוצא-בכך, נקבע שם, כי אין כל ייחוד בחוות-דעת רפואית, כך שיוקנה לה מעין "מעמד-על", שלא מאפשר את ביטולה כתנאי למחיקת תביעה. אם נשוב לענייננו, הרי אין לומר שהנתבע רכש יתרון כלשהוא במהלך בירורה של תובענה זו. הסכם-הגירושין נשאר על-כנו, כל עוד לא יוחלט אחרת בערכאת-הערעור, אך אין בין כך לבין התובענה שבפנינו, שהתובעת מעוניינת להסתלק ממנה בעודה באיבה - ולא כלום. 14. אם תמצא התובעת לפנות בעתיד בתובענה למזונות לבית-הדין הרבני - הרי, לכאורה, נתונה לה זכות בחירה זו, מכוח סעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן: "חוק שיפוט בתי-דין רבניים"), הקובע, כך: "הגישה אשה יהודיה לבית-דין רבני תביעת-מזונות שלא אגב-גירושין, נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תשמע טענת הנתבע שאין לבית-דין רבני שיפוט בעניין". לבית-המשפט לענייני משפחה ולבית-הדין הרבני מסור שיפוט מקביל לדון בתביעת אשה למזונותיה. פירושו-של-דבר, שבידי האשה הברירה היכן לתבוע: רצתה - תתבע בערכאה האזרחית, רצתה - תתבע בערכאה הדתית [וראה, בין-השאר: ע"א 15/64 מוזס נ' מוזס, פ"ד יח(3) 141, 149; ע"א 564/67 רובינוב נ' רובינוב, פ"ד כב(1) 203, 207; ע"א 173/79 בכר נ' בכר, פ"ד כג(1) 665, 668; ע"א 246/81 גוטהלף נ' גוטהלף, פ"ד לו(4) 673, 681; ע"א 250/83 עומרי נ' זועבי, פ"ד לט(2) 113, 130]. 15. בטיעוניהם, לא מצאו באי-כוח הצדדים להתייחס לשאלת הסמכות העתידית להזקק לשאלת מזונותיה של התובעת, שמא תועלה להכרעה טענה בדבר "סמכות נמשכת", וככל שתמצא התובעת להגיש תביעה למזונות בבית-הדין הרבני. אכן, עניין זה אינו צריך הכרעה בהליך שבפנינו, אך ראוי לייחד לו דברים. שאלה דומה עלתה, לאחרונה, לדיון בבית-המשפט העליון. היה זה ב-בג"צ 8578/01 חליווה נ' חליווה, פ"ד נו(5) 634. באותו עניין, הגישה אשה תביעת-רכוש נגד בעלה בבית-המשפט לענייני משפחה בנצרת. במסגרת אותו הליך, הגיעו בני-הזוג להסדר מוסכם, שבו נאמר, בין-השאר, כי "... בהסדרים האמורים ... גובשו סופית כלל החיובים ההדדיים בין הצדדים ואין לצדדים כל תביעות ו/או טענות ו/או דרישות מכל מין וסוג זה כנגד זה, בין רכושיות, בין כספיות, בין למזונות ובין אחרות, והצדדים מוותרים על כל טענות ו/או תביעות האחד מהשני פרט לאמור בהסכם זה". באותו שלב, לא הוגשה תביעה למזונות האשה על-ידי מי מבני-הזוג. כשנתיים לאחר אישור ההסכם, הגישה האשה תביעת-מזונות לבית-המשפט לענייני משפחה; אולם, לפי בקשתה, נמחקה התביעה, בלא שנערך דיון. לא היה חולק, שהאשה רשאית היתה לתבוע את מזונותיה, חודשים אחדים לאחר-מכן, בבית-הדין הרבני האזורי בטבריה, על-פי האמור בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים. ואולם, טען בא-כוח הבעל, כי בית-המשפט לענייני משפחה רכש סמכות נמשכת לדון במזונות האשה. לגופה, נדחתה עתירתו של הבעל, תוך שבית-המשפט העליון בחן את עקרון הסמכות הנמשכת והיתווה מבחנים בעניין. כאמור - מאחר ששאלה זו לא טעונה הכרעה בהליך שבפנינו ומאחר שאין להקדים מאוחר למוקדם - לא נקבע דבר בעניין; ועם-זאת, נוכל אך להפנות את בעלי-הדין לדבריה של השופטת בייניש, לרבות לדברים שנאמרו בסיפת פסק-הדין (בעמ' 642): "המסקנה המתבקשת היא כי בית-הדין הרבני האזורי רשאי להפעיל סמכותו ולדון בתביעת המשיבה למזונותיה. נציין עוד, כי אף שבית-הדין הרבני הגדול התייחס לפרשנות ההסכם בין בני-הזוג, הוא נמנע מלהכריע בעניין; על-כן, פתוחה הדרך בפני בית-הדין הרבני האזורי הדן בתביעת המשיבה למזונותיה, לפרש את ההסכם בהתאם לאומד-דעת הצדדים, כפי שהיא משתמעת מלשונו ומנסיבות העניין". ובהשלכה לענייננו: במידה שבית-המשפט המחוזי יאריך את המועד להגשת הערעור שהגישה התובעת והערעור יתברר ויתקבל - כי אז, ממילא, לא יעמדו לנגד עיני בית-הדין הרבני התניות שנקבעו בהסכם-הגירושין. לעומת-זאת, במידה שלא יוארך המועד להגשת הערעור, או שתנתן אורכה, אבל הערעור עצמו יידחה - כי אז מצופה שבית-הדין הרבני יידע לפרש את הסכם-הגירושין (ובמיוחד, את התניות שנקבעו בסעיפים 1 ו-11 שבו, ושצוטטו לעיל), בהתאם לאומד-דעתם של בעלי-הדין ושאר הנסיבות. למען-הסר-ספק, אין בדברים האחרונים שלעיל, כדי לקבוע דבר לעניין שאלת הסמכות הנמשכת, ככל שתצוץ ותופיע. סוף-דבר 16. ואלה התוצאות: א. בית-המשפט מורה בזאת על מחיקת התובענה; ב. לשאלת הוצאות-המשפט: בהתחשב בכך שלא נתקבלה טענתו של הנתבע, אשר ביקש להורות על דחיית התובענה; אך בהתחשב גם בכך שנגרמו לו הוצאות עקב ההליך אליו נגרר, ושנמחק, כאמור, לבקשת התובעת - נמצא לחייב את התובעת לשלם לנתבע את שכר טרחת באת-כוחו, בשיעור של 5,000 ₪, בצירוף מע"מ, כדין. החיוב יישא הפרשי הצמדה וריבית, כדין, מהיום ועד התשלום המלא, בפועל. הפסקת תביעהתקסד"א 1984 (הישנות)