זכויות הבעל ברכוש המשותף

להלן פסק דין בנושא זכויות הבעל ברכוש המשותף: פסק דין 1. התובע הגיש נגד אשתו תביעה בה ביקש להצהיר "כי לתובע זכות לבעלות (או שווי) במחצית הדירה או לחילופין לפחות 30% מהזכויות בדירה, במחצית התכולה, במחצית הרכב, במחצית המניות ובמחצית הכספים אותם אגרה נתבעת 1 במהלך שנות הנישואין". התובע לא תבע לפרק את השיתוף בנכסים הנ"ל, לפיכך תמוה מדוע בא-כוחו טען בסיכומיו כי "יש להורות על פירוק השיתוף ברכוש שנצבר ע"י הצדדים במהלך חייהם המשותפים, ועל חלוקתו ביניהם" (ר' פרק ג' סעיפים 35 - 40 ובפרק "סוף דבר" סעיפים ד', ה', ז', לסיכומי התובע). 2. התביעה הוגשה נגד אשתו של התובע - נתבעת 1, נגד הוריה - נתבעים 2, 3 ונגד אחותה - נתבעת 4. האישה לא הגישה כל תביעה בנושא הרכוש נגד התובע. 3. התובע ונתבעת 1 נישאו זל"ז כדמו"י ביום 20.2.92. מנישואיהם נולדו להם שני ילדים. תובעת 1 והילדים הגישו תביעה למזונותיהם נגד התובע (תמש 54664/98) ואילו התובע הגיש תביעה למשמורת (היום ניתנו פסקי-דין בשתי התובענות). שני בני הזוג הגישו לבית הדין הרבני תביעות גירושין ובית הדין קבע שיש לסדר את הגט ללא דיחוי, למרות זאת האישה מסרבת להתגרש. בני הזוג אינם חיים ביחד מאז חודש ינואר 2000. הזכות לפסק דין הצהרתי 4. על בני הזוג חלים הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 (להלן: חוק יחסי ממון). סעיף 4 לחוק יחסי ממון קובע משטר של הפרדה רכושית בין בני הזוג. סעיף 5 לחוק יחסי ממון קובע את זכותו של כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה (זכות לאיזון משאבים). 5. כאמור, בני הזוג טרם התגרשו, למרות ששניהם הגישו תביעות לגירושין האישה מסרבת להענות להחלטת בית הדין, שקבע שיש לסדר גט בהקדם, הואיל וטענה כי קודם כל יש לקבל פסקי דין בתביעות המתבררות בבית המשפט לעניני משפחה (מזונות, משמורת ורכוש). 6. המצב המשפטי שנוצר על-פי חוק יחסי ממון - לפיו הרכוש הוא נפרד ואת האיזון ניתן לערוך רק לאחר הגירושין - עלול להביא למצב שבו בן זוג המחזיק ברוב הנכסים בני-האיזון מסרב להתגרש כדי שלא יצטרך לאזן את רכושו עם בן זוגו. זו הייתה הסיטואציה בפרשת יעקובי נ' יעקובי (ע"א 1915/95 פ"ד מט (3) 529. בסיטואציה דומה פסקתי כי חזקת השיתוף חלה על בני הזוג והם שותפים בכל הרכוש שנצבר במהלך הנישואין, למרות שבני הזוג לא התגרשו, לא עשו הסכם ממון ונישאו לאחר 1.1.74 (ר' תמש 65441/98 ט' נ' ט', דינים מחוזי ושלום, ותקדין). בהמשך אדון ביישום עמדתי בפרשת ט' נ' ט' הנ"ל על המקרה שלפנינו במידה ויהיה צורך בכך. 7. בין עמדתי בפרשת ט' נ' ט' (התחולה הסימולטנית) לבין הסדר איזון המשאבים על-פי חוק יחסי ממון, קיימת עמדת ביניים או בלשונו של השופט עזרא קמא "דעת ביניים" (ר' ת"א (י-ם) 1595/96 מונטילו נ' מונטילו, דינים מחוזי בעמ' 6). פרופ' שיפמן קורא לכך "חזקת שיתוף כחושה יותר" (ר' פ. שיפמן, ואף על פי כן שיתוף בנכסים, משפטים כ"ו תשנ"ו, 400). לפי עמדה זו ניתן לקבוע - אף במהלך הנישואין, על-פי דיני החוזים, הנזיקין, הנאמנות, השליחות, עשיית עשר ולא במשפט ועקרון תום הלב - את זכויותיו של אחד מבני-הזוג בנכסי בן-זוגו. שלושה משופטי בית המשפט המחוזי בירושלים מסתמכים על דבריה של השופטת ט. שטרסברג-כהן בפרשת ע"א 1915/91 יעקובי וקנובלר, פ"ד מט (3) 529, דינים עליון עמ' 66 וקובעים כי: "ניתן להוכיח כוונה ספציפית של הצדדים לשיתוף מכח הדין הכללי" (ר' פרשת מונטילו בעמ' 9, 10). באופן זהה פסקה גם השופטת מ. שידלובסקי-אור בת"א (י-ם) 1074/95 נהיר נ' נהיר, דינים מחוזי עמ' 5. מרחיק לכת יותר הוא השופט י. עדיאל שקבע בפסק דינו - ת"א (י-ם) 920/93 הירש נ' הירש, דינים מחוזי - כי התוצאה של עמדת הביניים "תהיה דומה וקרובה לתוצאה המתקבלת מחזקת השיתוף" (ר' שם בעמ' 6). 8. על-פי הלכות אלו, במידה והתובע הוכיח את זכויותיו בנכסי הנתבעת על-פי הדינים האזרחיים הכלליים יתייתר הצורך לדון בתחולת חזקת השיתוף במהלך הנישואין באופן סימולטני עם הזכות לאיזון משאבים בפקיעת הנישואין כפי שקבעתי בפרשת ט' נ' ט' הנ"ל. 9. כאמור, התובע תבע גם את הורי אשתו ואת אחותה. אין מחלוקת כי לגבי זכויותיו בנכסים המוחזקים על ידם, לא מתעוררת כל בעיה לדון ולהכריע, על-פי החוקים האזרחיים הנהוגים וחוק יחסי ממון אינו רלוונטי לכך ואינו מונע זאת. זכותו של התובע בכל אחד מהנכסים א. הדירה 10. אין מחלוקת בין הצדדים, והנתבע הודה בכך כי הדירה נרכשה על-ידי נתבע 2 (האב) לטובת בתו, נתבעת 1, עוד לפני שהתובע הכיר בכלל את אשתו (ר' סעיף 75 לתצהיר עדותו הראשי), הדירה נרשמה על שם נתבעת 1 ביום 25.12.91, דהיינו חודשיים לפני הנישואין. לפיכך אין לתובע כל זכות קניינית בדירה זו (סעיף 5 (1) לחוק יחסי ממון). 11. התובע טוען כי הוא שילם לאשתו כספים עבור רכישת הדירה וכי המשכנתא שולמה מכספים משותפים. גם אם יש בסיס לטענתו זו של הנתבע, הרי מכיוון שמדובר בנכס מקרקעין, ובהעדר כל מסמך בכתב על זכויותיו, אין לתובע זכות קניינית בדירה ולכן אין לו זכות לקבל פסק-דין הצהרתי על זכויות קנייניות בדירה. השבת ההשקעה הכספית 12. אולם התובע זכאי להשבת הכספים שהשקיע במימון הדירה, במידה והוא הוכיח זאת, למרות שלא תבע סעד זה בכתב התביעה. הלכה זו נפסקה בע"א 3780/94 פלוני נ' לינדנבאום, דינים עליון. בפסק הדין זה קבע השופט טירקל: מקובלת עלי דעתו של בית המשפט לפיה "מרובה - קרי, מחצית משווי הדירה בשלמותה - מכיל גם את המועט, קרי ערך השקעותיה בדירה - במצב דברים זה ברור כי בתביעה למחצית שווי הדירה הייתה גלומה ממילא גם תביעה להשבת שוויין של השקעות אלה". בית המשפט העליון הסתמך שם גם על שינוי החזית וגם על הסכמה למנוי שמאית (ואף בכך ראה בית המשפט העליון הסכמה לשינוי חזית). גם במקרה שלפנינו הצדדים דנו ארוכות בעניין הכספים והסכימו למנות שמאית שנתנה חוות דעת, ולפיכך יש לדון ולהכריע בזכותו של התובע לקבל את שווי השקעתו במימון רכישת הדירה, במידה והוא הוכיח השקעה כזאת. מימון ע"י מתן סך 55,000 ₪ לנתבע 2 13. התובע טוען כי השקיע בדירה את הסכומים בסך של 55,000 ₪, בשיק על סך 15,000 ₪ שז"פ 11.1.92 ובשיק על סך 40,000 ₪ שז"פ 12.2.92. אין מחלוקת כי שני שקים אלה נמסרו על-ידי התובע לנתבע 2. התובע טוען כי שקים אלה נמסרו לנתבע 2 על-מנת להשתתף ברכישת הדירה. הנתבע 2 טוען כי השקים נמסרו לו במסגרת השתתפותו של התובע במימון הוצאות החתונה. אני מאמין לנתבע 2 שהוא שילם את כל הוצאות החתונה שהיו בסך 90,000 ₪. נתבע 2 שילם את ההפרש מעבר לסכומים בסך 55,000 ₪ שהתובע נתן לו ולא דרש כלל שבני-הזוג יחזירו לו את ההפרש (ר' עמ' 73 ש' 2). אני מאמין לנתבע 2 שהוא התנהג כאב וכחותן מסור ונאמן, בכל הנוגע למימון החתונה לבתו ולתובע ומימן מכיסו את ההפרש בין עלות החתונה בסך 90,000 ₪ לבין הסך של 55,000 ₪ שהתובע נתן לו. לפיכך אין כל קשר בין ממון רכישת הדירה לבין שני השקים הנ"ל שהתובע נתן לנתבע 2. כמו כן אני מאמין לנתבע 2 כי הוא לא השאיר לעצמו את מתנות החתונה, אלא מסר אותם לבני הזוג. אני קובע כי התובע בדה מלבו את כל הסיפור הנוגע לשני השקים ולמתנות החתונה, על מנת לנסות ולזכות בנתח בדירה ובכך ניסה להכפיש את נתבע 2 ולפגוע בכבודו כמי שגזל כספים מבתו ומחתנו ואני דוחה את טענותיו אלה של התובע. יתר על כן, על פי חוזה הרכישה (נספח ג' לסיכומי הנתבעים) כל התשלומים בגין רכישת הדירה היו צריכים להתבצע עד 1.9.91 (סעיף 4 ג' לחוזה), מועד מסירת החזקה בדירה לנתבעת 1 (סעיף 5 לחוזה) ואין כל מחלוקת כי החזקה בדירה נמסרה במועד הקבוע בחוזה וכי מחיר הדירה שולם למוכר עד 1.9.91. רק לאחר ארבעה וחצי חודשים מיום קבלת החזקה בדירה, מסר התובע לנתבע 2 את השיק הראשון ע"ס 15,000 ₪ ואילו השיק השני נמסר לאחר חמישה וחצי חודשים. כאמור, החתונה התקיימה ביום 20.2.92 ולפיכך אף הגיון הדברים מחייב את המסקנה כי התובע מסר את השקים לפני החתונה (בינואר ובפברואר 1992), על מנת לממן את החתונה ולא על מנת לממן רכישת דירה שמחירה שולם זמן רב קודם לכן. לפיכך אני דוחה את טענת התובע כי הוא השתתף ברכישת הדירה בסך 55,000 ₪. המשכנתא 14. אין מחלוקת כי למימון רכישת הדירה נלקחה משכנתא בסך 70,000 ₪. אין מחלוקת כי המשכנתא שולמה במהלך הנישואין. הנתבעת 1 טוענת כי היא שילמה את המשכנתא מהכנסתה היא. ההסדר בין בני הזוג היה כך שלאישה היה חשבון בנק נפרד בו הופקדה משכורתה של האישה ולבני הזוג היה חשבון משותף בו הופקדה משכורתו של התובע. מחשבון הבנק של האישה שולמה המשכנתא ומחשבון הבנק המשותף שולמו כל הוצאות החזקת הבית. אני קובע כי בני-הזוג היו שותפים מלאים בשני חשבונות הבנק וכי המשכנתא שולמה מכספים משותפים. נתבעת 1 מנסה לטעון להפרדה רכושית על-פי חוק יחסי ממון ובסיכומיה היא טוענת כי "רק במקרים נדירים ביותר, בנסיבות שהצדק זועק לשמים, יכול ביהמ"ש לראות את מועד "איזון המשאבים" כמועד המוקדם למועד הגט/מות אחד מבני הזוג - בתיק זה אין נסיבות חריגות ו/או נדירות ואין כל צידוק לעשות בו שימוש בסעיף 8 לחוק". בניגוד לעמדתה של הנתבעת, אני סבור כי הצדדים ניהלו משק בית משותף בכל מהלך חייהם המשותפים מיום נישואיהם ועד ינואר 2000, מועד בו נפרדו וכי החלוקה של החשבונות והפקדת המשכורות בחשבונות השונים לא נועדה לנהל את כספיו של כל אחד מהם בנפרד כאשר עול הפרנסה נופל רק על התובע, אלא נעשה מטעמים פורמליים הואיל והמשכנתא נלקחה בחשבונה של האישה. כל מימון משק הבית המשותף נעשה ביחד. בניגוד לעמדתה של הנתבעת 1, אני סבור שבמקרה זה "הצדק זועק לשמים" כך שלא ניתן לשלול מהתובע את חלקו בתשלומי המשכנתא ולכן על הנתבעת 1 להשיב לו את חלקו בהם. בעניין המשכנתא, אני חוזר על עמדתי אותה הבעתי בתמש 65441/98 ט' נ' ט' הנ"ל, דהיינו חזקת השיתוף חלה על המשכנתא. 15. אין מחלוקת כי המשכנתא שולמה במהלך החיים המשותפים ונפרעה במלואה בשנת 1996. (ר' הודעת הבנק למשכנתאות, נספח ב' לתצהיר עדות ראשית של האישה). הסכום האחרון שולם מפיצויי פיטורין שהנתבעת 1 קיבלה. אף פיצויים אלה הם נכס משותף לבני-הזוג. לפיכך על הנתבעת 1 להחזיר לתובע את מחצית הסכומים ששולמו עבור המשכנתא, דהיינו סך של 35,000 ₪. 16. התובע לא הוכיח את הסכומים ששולמו עבור המשכנתא, למרות שהיה יכול להזמין את לוח הסילוקין מהבנק למשכנתאות, לפיכך כל שניתן לעשות הוא לחייב את נתבעת 1 להחזיר לתובע את הסך של 35,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.2.92 ועד מועד התשלום בפועל וזאת בידיעה כי הבנקים למשכנתאות גובים ריבית גבוהה יותר וכי אילו התובע היה מוכיח את לוח הסילוקין החיוב הכספי היה גבוה בהרבה, אולם כאמור בעניין זה על התובע להלין רק על עצמו. תכולת הדירה 17. שני הצדדים מסכימים לפרק את השיתוף בתכולת הדירה, למעט התכולה המשמשת את ילדי הצדדים, על ידי חלוקתה בעין. לפיכך אין מניעה לבצע את החלוקה בעין. חלוקת התכולה, למעט התכולה המשמשת את הילדים, תעשה, כך שהנתבעת 1 תערוך שתי רשימות של התכולה ותמסור אותן לתובע. התובע יודיע לנתבעת 1 באיזו רשימה הוא בוחר מבין שתי הרשימות ולאחר מכן הוא ייקח את התכולה המפורטת ברשימה שהוא בחר בה. רכב דהייטסו 18. הרכב רשום על שם נתבעת 3 (אימה של נתבעת 1), אולם אין מחלוקת כי הוא נקנה מכספים משותפים של בני הזוג והוא רכב משותף לשניהם. עו"ד רובין, ב"כ הנתבעים, הודיע לבית המשפט גם בשמה של נתבעת 3, כי הרכב שייך לשני בני הזוג במשותף, אולם הנתבעים טוענים שאחותה של האישה, נתבעת 4, מימנה סך של 10,000 ₪ ממחיר הרכב ויש להחזיר לה סכום זה וכי חלקה במכונית הוא בשיעור 25% (המכונית נרכשה בסך של 40,000 ₪ לטענתם). הנתבעים לא המציאו כל מסמך המעיד כי עבור המכונית שולם סך של 40,000 ₪ ואף לא כל מסמך המעיד כי נתבעת 4 מימנה את רכישת המכונית בסך של 10,000 ₪. יתר על כן, הנתבעים אינם מפנים בסיכומיהם לכל מסמך המוכיח כי נתבעת 4 השתתפה במימון רכישת המכונית. לפיכך איני יכול לנמק מדוע עלי להאמין לעדותה של נתבעת 1 שהיא מעוניינת בתוצאות ההליך, על סמך עדותה היחידה שאין לה כל סיוע (סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971), כי המכונית נרכשה בסכום של 40,000 ₪ וכי נתבעת 4 מימנה סך של 10,000 ₪ מסכום זה. 19. לפיכך אני קובע כי רכב דהייטסו שרייד, מ.ר. 51-021-07 שייך בחלקים שווים לתובע ולנתבעת 1, כך שלנתבעות 3 ו- 4 אין חלק בו, למרות הרישום על שמה של נתבעת 3 במשרד הרישוי. המניות והכספים אותם אגרה האישה במהלך שנות הנישואין 20. התובע טען בסעיף 27 לכתב התביעה, כי הנתבעת 1 קיבלה במהלך שנות הנישואין מניות בשקם הרשומות על שמה. הנתבע לא הוכיח כי לנתבעת 1 יש ולו מניה אחת בשקם. במידה והיו לה כאלה, המניות נפדו במהלך החיים המשותפים. הואיל ואין כיום ואף לא ביום הגשת התביעה כל מניה בשקם השייכת לנתבע 1 אין להצהיר גם כי לתובע מחצית ממניות אלה שאינן קיימות. לפיכך אני דוחה את התביעה בקשר למניות השקם. כספים שהאישה צברה 21. התובע טוען, בסעיף 30 לכתב התביעה, כי לנתבעת 1 חשבון בבנק דיסקונט, חשבון 50626. למרות שהנתבע יודע את מס' החשבון הוא לא מפנה בסיכומיו לכל ראיה או מסמך לגבי כספים שלטענתו הנתבעת 1 צברה בחשבון הנ"ל או בכל מקום אחר. כך שהוא לא הוכיח את קיומם של הכספים האלה. לפיכך אני דוחה את התביעה בקשר לכספים שהתובע טען שהנתבעת 1 צברה במהלך הנישואין. התביעה נגד נתבעים 2, 3, 4 22. התובע הגיש כאמור את התביעה נגד אשתו - נתבעת 1 ונגד הוריה ואחותה. לתביעה נגד נתבעת 3 - האם, יש בסיס הואיל והרכב רשום על שמה, אולם לגבי האב - נתבע 2 והאחות נתבעת - 3 אין כל עילת תביעה ואף לא מבוקש ליתן כל סעד כלפיהם. לפיכך לא היה כל מקום לרשום את נתבעים 2 ו- 4 כנתבעים בכתב התביעה ויש לדחות את התביעה כנגדם. לגבי האם - נתבעת 3, כאמור הוסכם על דעת בא כוחה כי המכונית שייכת לתובע ולנתבעת 1 בחלקים שווים. התוצאה 23. כאמור בסעיף 10 דלעיל, אני דוחה את תביעתו של התובע להצהיר כי יש לו זכויות קנייניות בדירה. 24. כאמור בסעיף 13 דלעיל, אני דוחה את טענתו של התובע כי הוא השקיע 55,00 ₪ במימון הדירה. 25. כאמור בסעיף 16 דלעיל, אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע סך של 35,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.2.92 ועד מועד התשלום בפועל. 26. חלוקת תכולת הדירה תעשה על-פי האמור בסעיף 17 דלעיל. 27. כאמור בסעיף 19 דלעיל, אני מצהיר כי הרכב דהייטסו שרייד, מ.ר. 51-021-07 שייך לתובעת ולנתבעת 1 בחלקים שווים. 28. כאמור בסעיף 20 ו- 21 דלעיל אני דוחה את טענות התובע בקשר למניות שקם ולכספים שלטענתו מוחזקים בידי הנתבעת 1. 29. כאמור בסעיף 22 דלעיל, אני דוחה את התביעה כלפי נתבעים 2 ו- 4. 30. הואיל והתובע הגיש תביעה שנדחתה בחלקה הגדול, והחלק הארי של ההוכחות התמקדו בטענותיו של התובע לגבי הסך של 55,000 ₪ שנדחו, איני מחייב את הנתבעת 1 בהוצאות משפט. הוא הדין לגבי נתבעת 3 שהסכימה בסעיף 25.2 לכתב ההגנה המתוקן כי הרכב הוא רכוש משותף. הואיל ולא היה מקום להגיש תביעה נגד נתבעים 2 ו- 4 ולא נתבקש כל סעד נגדם אני מחייב את התובע לשלם להם שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ ועוד מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל.רכוש משותף