חינוך ילדים להורים גרושים

הצדדים מצויים במחלוקת בנוגע לחינוך ילדיהם, הנמצאים בהחזקת האם. האם מעונינת שהילדים ילמדו בבי"ס בזרם הממלכתי - דתי ואילו האב עומד על כך שהילדים ילמדו בבית ספר של המגזר החרדי. מכאן, כל עוד לא הסכימו ההורים ביניהם אחרת, סמכות השיפוט לעניין חינוך הילדים תהא לבית משפט לענייני משפחה. יחד עם זאת, כאשר קבעו ההורים במפורש שביה"ד הרבני יהיה מוסמך לדון בעניינים אלו, אין להתעלם מקביעה זו. עוד יש להוסיף שהמבקש להפקיע סמכות שיפוט מבית המשפט - עליו הנטל. בבג"צ 181/68 פלורסהים נ' בית הדין הרבני האזורי פד כ"ב (2)723 נפסק: "הרשות להחזיק בקטין אינה אלא צמודה למעמד האפוטרופסות, אך חינוכו של קטין ולימודיו הם עניין לשני האפוטרופסים לענות בו. מקום שאלה חלוקים בדעותיהם, על בית המשפט לקבוע...". מכאן שההורה המחזיק בילד, אינו מוסמך לקבוע לבדו את זרם החינוך בו ילמד הילד, שכן חינוך הילד הינו עניין מובהק בתחום האפוטרופסות. בבד"מ 1/81 נגר נ' נגר פ"ד לח (1) 363, נקבע שהחשש הקיים מפני פגיעה בזכויות הילדים, שעה שההורים עסוקים במאבק לסיום הליכי הגירושין ביניהם הוא בעניינים של מזונות, ואין הדבר כך בכל הנוגע לענייני אפוטרופסות והסכמת ההורים להקניית סמכות שיפוט לבית הדין הרבני לדון בעניין חינוך הילדים, היא גם הסכמתם של הילדים. להלן החלטה בנושא חינוך ילדים להורים גרושים: החלטה המשיבה 5 (להלן - "האם") והמבקש (להלן - "האב") הוריהם של המשיבים 1-4, הינם בני זוג גרושים, אשר נפרדו זמ"ז בגירושין ביום 22.6.98. הצדדים מצויים במחלוקת בנוגע לחינוך ילדיהם, הנמצאים בהחזקת האם. האם מעונינת שהילדים ילמדו בבי"ס בזרם הממלכתי - דתי ואילו האב עומד על כך שהילדים ילמדו בבית ספר של המגזר החרדי. עד לפני כשנתיים - שלוש, למדו הילדים במוסדות חינוך של הזרם החרדי, אך כנראה בשל שינוי שחל אצל האם לפני 7 -5 שנים, עברו חלק מן הילדים ללמוד בבתי ספר ממלכתיים דתיים. לאחרונה הודיע האב לעיריית ירושלים כי הוא מתנגד להמשך לימודיהם של הילדים בביה"ס הממלכתי-דתי, ולפיכך התעורר הצורך בהתערבות משפטית במחלוקת שבין ההורים. במקביל להגשת התובענה, פנתה האם לביהמ"ש בבקשה (בבש"א 54411/02) למתן צו זמני. ביום 28.8.02 נעתר ביהמ"ש לבקשה, אסר העברת הילדים לזרם אחר והורה שהילדים ימשיכו ללמוד במוסדות המשתייכים לזרם הממלכתי - דתי. בעת כתיבת שורות אלה, שניים מילדי בני הזוג אינם לומדים כלל, משום שהאם מתנגדת לרשום אותם למוסדות חינוך של הזרם החרדי ואילו עיריית ירושלים, בשל עמדת האב, אינני מאפשרת רישומם לביה"ס ממלכתיים-דתיים. התובענה הוגשה ביום 28.8.02 ובתחילה לא ניתן היה לדון בה בשל היעדרות האב מן הארץ. כאשר שב האב לארץ טען שברצונו להיות מיוצג ועל כן ביקש דחייה בדיון. בישיבה נוספת הודיע האב שאין ביכולתו לממן לעצמו עו"ד והחליט שלא להיות מיוצג במשפט. עוד בהזדמנות הראשונה טען האב כי לבית הדין הרבני, ולא לבית משפט זה, יש סמכות לדון בתובענה. האב ביסס את טענתו על כך שבהסכם הגירושין, אשר נחתם בין ההורים ואשר העתק ממנו צורף לכתב התביעה, הוסכם שבכל מחלוקת שתתגלע בין הצדדים, לרבות בקשר לחינוכם של הילדים, תהיה סמכות השיפוט לבית הדין הרבני בירושלים. עוד הוסכם שהבנים ילמדו, עד הגיעם לגיל 18, אך ורק בתלמוד תורה חרדי ולאחר מכן בישיבה קטנה ללימודי מקצועות חול ואילו הבת תתחנך במוסדות חינוך חרדיים עד הגיעה לגיל 18. על מנת לחסוך זמן וכדי לקדם דיון ענייני במחלוקת הוריתי, בהחלטתי מיום 10.9.02, לפקיד סעד לערוך תסקיר בכל הקשור לחינוך הילדים, תוך הדגשת הצורך בבירור זרם החינוך המומלץ לילדים. קבעתי שהתסקיר יוגש לביהמ"ש עד יום 29.9.02. ביום 2.10.02 ביקשה פקידת הסעד ארכה להגשת התסקיר עד סוף החודש וזאת משום שהטיפול במשפחה הועבר לפקידת סעד אחרת והאחרונה טרם הספיקה ליצור קשר עם המשפחה. עד כה לא הגיע לידי תסקיר פקידת הסעד. ב"כ האם, אשר צפה מראש אפשרות שהאב יטען לחוסר סמכות ביהמ"ש לדון בתובענה, נימק בכתב התביעה את הפנייה לבית משפט זה בטענות הבאות: 1. הילדים הם בעלי מעמד משפטי משלהם לעניין החזקתם. אגב בסיכומי המבקשים, מוקדה הטענה ונטען שהילדים הם בעלי מעמד משפטי עצמאי לעניין חינוכם. 2. הסכם הגירושין לא מחייב את הילדים ואין לבית הדין הרבני סמכות לדון בעניינם. 3. לאור סעיף 3 (ד') לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה - 1995, זכאים הילדים לדיון בעניינם בביהמ"ש לענייני משפחה. 4. כבילת הילדים לבית הדין מנוגדת לעקרון טובת הילד משום שבית הדין הרבני לא יסטה מהמוסכם בין ההורים. האב, אשר כאמור אינו מיוצג בהליך זה, תמצת בעצמו את עקרי טענותיו בשאלת הסמכות בעמוד אחד בו חזר על הטענות שכבר נטענו קודם לכן. העובדות המוסכמות הן: 1. הצדדים חתמו על הסכם גירושין בו נקבעו ההסכמות הבאות לעניין חינוך הילדים: א. הילדים ילמדו במוסדות חינוך של זרם החינוך החרדי כאשר רישום הילדים למוסדות החינוך היה אמור להתבצע ע"י האב. ב. הוקנתה סמכות שיפוטית בלעדית וייחודית למערכת השיפוט של בתי הדין הרבניים בכל הקשור לילדים ובכלל זה מזונותיהם, החזקתם וחינוכם. ג. זכות המשמורת של האם על הילדים הותנתה בשורה ארוכה של תנאים ובהם: איסור לעבור להתגורר מחוץ לתחומי ירושלים, הקפדה, מצד האם, על קיום אורח חיים דתי בכל התחומים לרבות ובפרט לבוש, שמירת שבת, שמירת כשרות וכיוצא בזה. ד. בסעיף 2 י' להסכם נאמר "שכל הפרה של תנאי מתנאי סעיפים אלה (הסעיפים הנוגעים להחזקת הילדים וחינוכם, הערה שלי, ש"א) או רוחם וכוונתם של סעיפים אלה, יגרום לאלתר להעברת הילדים, או כי מהם, למשמורת הבעל והחזקתו". 2. לא נטען ולא הוכח שעובר לחתימה האמורה קיים ביה"ד כל דיון בשאלת החזקת הילדים או חינוכם. 3. עובר לאישור ההסכם ומתן לו תוקף של פס"ד, לא ביקש ביה"ד הרבני קבלת כל חוות דעת או תסקיר בשאלת זרם החינוך בו ילמדו הילדים. 4. בני הזוג חתמו על הסכם הגירושין גם בשם הילדים. 5. ההסכם אושר ע"י כב' בית הדין הרבני ביום 11.6.95 מבלי שבית הדין קיבל תסקיר או חוות דעת מקצועית בקשר לילדים או לחינוכם ומבלי שדן בטובת הילדים. 6. לטענת האם, לא התנגד האב במשך השנים שחלפו לשינוי בזרם החינוך, בו למדו הילדים, וכי רק לאחר שהאם דרשה מהאב לעמוד בחיובי מזונות הילדים, החליט "לנקום" בה בדרך של פנייה לעיריית ירושלים בה הודיע על התנגדותו להרשמתם לבתי ספר ממלכתי - דתי. בישיבה מיום 10.9.02 הודה האב שבסמוך ל- 15 לחודש באוגוסט ש"ז אכן פנה לעיריית ירושלים והפנה את תשומת לבם להסכם הגירושין הקובע כי הילדים ילמדו רק בזרם החינוך החרדי. בשל הודעה זו, מנעה עיריית ירושלים מבעד האם לרשום את הילדים במוסדות ממ"ד בעיר ללא צו מתאים מטעם בית המשפט. דיון: בית הדין הרבני שואב את סמכותו לדון מכוח חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג - 1953. עפ"י סעיף 3 לחוק, מוקנית לבית הדין הרבני סמכות שיפוט ייחודית בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין אך בעוד שנושא החזקת הילדים הוא עניין שלפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעה של גירושין, בג"צ 181/81 מור נ' ביה"ד הרבני פד ל"ז(3) 94, הרי שחינוך הילדים אינו עניין כזה, אלא שניתן לכרוך אותו בפועל. ראה בג"צ 5507/95 אמיר נ' בית הדין האזורי בחיפה, פד נ(3),321. סעיף 9 לחוק מקנה לבית הדין סמכות שיפוט מקבילה בענייני המעמד האישי, אם ניתנה לכך הסכמה של "כל הצדדים הנוגעים בדבר" ומכאן שיש צורך אף בהסכמת הקטינים. בסעיף 1 (6)(ג) לחוק בית משפט לענייני משפחה, התשנ"ה - 1995 מוגדרת "תובענה" כתובענה לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב - 1962 ובכללה זכויות משמורת וחינוך. לפיכך, פניה של הורה אחד לבית משפט לענייני משפחה בענייני אפוטרופסות אינה מצריכה הסכמה מוקדמת של ההורה השני ולבית משפט לענייני משפחה הסמכות לדון בעניין. מכאן, כל עוד לא הסכימו ההורים ביניהם אחרת, סמכות השיפוט לעניין חינוך הילדים תהא לבית משפט לענייני משפחה. יחד עם זאת, כאשר קבעו ההורים במפורש שביה"ד הרבני יהיה מוסמך לדון בעניינים אלו, אין להתעלם מקביעה זו. עוד יש להוסיף שהמבקש להפקיע סמכות שיפוט מבית המשפט - עליו הנטל. בבג"צ 181/68 פלורסהים נ' בית הדין הרבני האזורי פד כ"ב (2)723 נפסק: "הרשות להחזיק בקטין אינה אלא צמודה למעמד האפוטרופסות, אך חינוכו של קטין ולימודיו הם עניין לשני האפוטרופסים לענות בו. מקום שאלה חלוקים בדעותיהם, על בית המשפט לקבוע...". מכאן שההורה המחזיק בילד, אינו מוסמך לקבוע לבדו את זרם החינוך בו ילמד הילד, שכן חינוך הילד הינו עניין מובהק בתחום האפוטרופסות. במקרה שלפני, נחתם בין ההורים הסכם גירושין מפורש ובו העלו הצדדים על הכתב הסכמות ברורות לעניין סמכות הדיון במחלוקות בענייני הילדים והם חתמו על הסכם הגירושין אף בשם הקטינים. בבד"מ 1/81 נגר נ' נגר פ"ד לח (1) 363, נקבע שהחשש הקיים מפני פגיעה בזכויות הילדים, שעה שההורים עסוקים במאבק לסיום הליכי הגירושין ביניהם הוא בעניינים של מזונות, ואין הדבר כך בכל הנוגע לענייני אפוטרופסות והסכמת ההורים להקניית סמכות שיפוט לבית הדין הרבני לדון בעניין חינוך הילדים, היא גם הסכמתם של הילדים. בבג"צ 9539/00 איתן יוסף נ' בית הדין הרבני האזורי (תק-על 2001(3), 874), נפסק שכל עוד לא דן בית הדין הרבני בשאלת טובת הילדים בנוגע לחינוכם בטרם אישור ההסכם, לא תהא לביה"ד סמכות נמשכת במצב בו מוגשת תביעה לאחר גירושין בעניין חינוך הילדים. יצוין שבאותו מקרה לא הסכימו ההורים שסמכות הדיון בעניין חינוך הילדים תינתן לבית הדין. בתמ"ש 6501/98 (י-ם) אנגלמן נ' אנגלמן (לא פורסם) איבחן כב' סגן הנשיא השופט מרכוס קביעת ביהמ"ש העליון בעניין נגר. באותו מקרה חתמו בני הזוג על הסכם בעניין החזקה והסדרי ראיה, בו הסמיכו את בית הדין לדון בעניינים אלה. בית הדין לא דן לגופו של עניין בנוגע למשמורת ולהסדרי הראיה ולאחר הגירושין פנתה האם לבית המשפט לענייני משפחה בתובענה להסדיר הסדרי ראיה. נפסק שכאשר בית הדין לא דן לגופו של דבר בעניינים הנוגעים לאפוטרופסות ולא הוגש תסקיר סעד לגבי טובת הילדים, אין אישורו של ההסכם מקנה לבית הדין הרבני "סמכות נמשכת". עוד נקבע שהסכמת ההורים איננה מפקיעה את זכותו של הקטין לעתור לבית המשפט גם כאשר ההסכם כולל במפורש את עניין החינוך. על פסק דין זה, הוגשה בר"ע לבית המשפט המחוזי ובית המשפט המחוזי (כב' השופטת פרוקצ'יה) אימץ (בר"ע 1016/99) (לא פורסם) את קביעת בית המשפט קמא לפיה הקטין לא היה צד בבית הדין הרבני ולכן אינו כבול בהסכם והוא חופשי להגיש תביעתו לביהמ"ש לענייני משפחה. עוד נקבע שהרציונל שהביא ליצירת העיקרון בדבר אי כבילותו של הקטין להליכים בין הוריו, נכון ויפה גם לנושאי משמורת הקשורים בקטין ולא רק לנושא מזונות. לעיתים גם בענייני משמורת קיימת אפשרות של ניגודי אינטרסים בין בני זוג ובתהליך החתירה להשגת הסדר גירושין עלול עניינו של הקטין להיפגע. בבש"א (י-ם) 53586/01 פלונית נ' פלוני (לא פורסם) פסקה כב' השופטת נילי ממון באופן שונה. לדעתה כאשר הורים חלוקים ביניהם בעניין החינוך אותו יקבלו ילדיהם, המדובר בתובענה מעורבת הן של ההורים והן של הילדים ולא בתביעה נפרדת של ילדים, כלפי הורה מצד אחד, כמו שקורה בתובענה למזונות. עוד נקבע שהורי הילדים הקובעים בהסכם הגירושין שסמכות השיפוט בעניין חינוך הילדים תינתן לביה"ד, עושים כן אף בשם ילדיהם כאפוטרופסים הטבעיים שלהם ומשכך הסמכות נמסרה בהסכמה לבית הדין הרבני וקנויה בידו. הכלל היסודי שבבסיס דיני החוזים ש"הסכמים יש לקיים" (PACTA SUNT SERVANDA) אינו מונע בעדנו לבחון אם ההסכמות החתומות על ידי הצדדים, בהסכם מסוים, לא נעשו תחת לחץ ותוך פגיעה ברצון החופשי של צד להסכם. חשיבות מיוחדת יש לבדיקה שכזו כאשר המדובר בחתימת הורה על הסכם אף בשמו של קטין כאשר יכול להתעורר חשש של ניגוד אינטרסים בין ההורה לבין הקטין. בבחני את נסיבות חתימת הסכם הגירושין במקרה דנן, עפ"י העובדות שהובאו בפני ע"י שני הצדדים, אני קובע, ללא היסוס, שהאינטרסים של הילדים לא רק שלא נשמרו במהלך החתימה בהסכם הגירושין אלא שאף נפגעו בעליל. בצדק כינה ב"כ המבקשת את הסכם הגירושין כ"הסכם שערורייתי וחד צדדי". בהסיקי מסקנה זו אני מסתמך על העובדות הבאות: א. העובדה שזכות המשמורת של האם על הילדים הותנתה בשורה ארוכה של תנאים, כמפורט בעמ' 3 דלעיל, כאשר "כל הפרה של תנאי מתנאי סעיפים אלה או רוחם וכוונתם של סעיפים אלה, יגרום לאלתר להעברת הילדים, או מי מהם למשמורת הבעל והחזקתו". כזכור בין התנאים נקבעו תנאים הקשורים במקום מגורי האם, בחינוך הילדים בהקפדה על לבושה, אך גם איסור על הילדים לצפות "בתוכניות טלוויזיה ובסרטי וידאו". אין צורך לומר שקביעת סנקציה אחידה למגון רחב של "הפרות" קלות כחמורות אינה יכולה לעמוד בקריטריונים של מידתיות אך העיקר לא בכך אלא בעובדה שהאב דרש שקביעת ההחזקה בילדים בעתיד לא תבחן עפ"י קריטריונים מקצועיים ואובייקטיבים של טובת הילד אלא אך ורק עפ"י בחינת השאלה אם האם הפרה התחייבות כלשהי מההתחייבויות שהאב כפה עליה בהסכם הגירושין. ב. לאחר שניתן פסק דין למזונות הילדים בבית המשפט המחוזי, המחייב את האב בתשלום מזונות בסך 1,500 ₪ לחודש, הסכימה האם לקבל שליש מסכום זה בלבד עבור 4 ילדים, דהיינו, סך של 125 ₪ לחודש למזונות עבור ילד אחד וזאת לפני כ 4 שנים. ג. עוד הוסכם שגם במקרה שיהיה על האם לשלם דמי שכירות לא מסובסדים, כפי שהמצב היה בעת חתימת ההסכם, לא ישמש הדבר עילה להגשת בקשה להגדלת המזונות. ד. נקבעה חובת שיפוי תוך ויתור האם על טענת "עד שתעשיר". ה. האם התחייבה להקפיא גם את הליכי ההוצאה לפועל, לרבות אלה שננקטו ע"י המוסד לביטוח לאומי. ו. האשה התחייבה לבטל את תלונותיה כנגד הבעל במשטרת ישראל שהיו נושא ת"פ בבית-המשפט השלום. אני ער לעובדה שחלק מהעובדות שהובאו לעיל מתייחסות לעניין מזונות הילדים ובמקרה דנן המחלוקת עוסקת בשאלת חינוך הילדים. הבאת הדברים נועדה להצביע על מכלול ההסדרים הנוגעים לילדים ומהם ללמוד אף על נושא המחלוקת שבפני. כשם שבענייני מזונות נקבע בפסיקה שהקטין אינו כבול בהסכם גירושין, שנחתם בין הוריו, אף בענייננו אין לכבול את הילדים להסכם. לאור האמור לעיל, אני דוחה את בקשת המבקש וקובע שהדיון בעניין חינוך הילדים יתקיים בפני בית משפט זה. אני מחייב את המבקש בהוצאות הבקשה בסך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה ישולם למשיבה בתוך 30 יום מהיום ובמקרה שלא ישולם במועד זה ישא הצמדה למדד וריבית חוקית מירבית עד לתשלום המלא בפועל. דיני חינוךקטינים