סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט (1929) מסמיך את בית המשפט "לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה". עקרון היסוד בהפעלת סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט פורש על ידי כב' השופט ברק, בע"א 24/78 ואלה הם דבריו: "הרי לא להעניש את הממרה אנו באים אלא להביא לקיום הצו. כפי שראינו, מטרתה של הסמכות הקבועה בסעיף 6 לחוק אינה לתת סיפוק לרגש העלבון שבית המשפט נפגע בו על שצו מצוויו הומרה... מטרתה של הוראת סעיף 6 היא לסייע לנפגע בקיום עתידי של הצו שניתן לזכותו". (ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בעמ' נ. סלמאן, פד"י ל"ג (3) 101, 106). סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש "צופה פני עתיד", היינו: מטרתו היא להבטיח קיום הוראת בית המשפט בעתיד ולא להעניש את הסרבן על הפרת ההוראה בעבר. על כן, אם אין אפשרות לקיים או להמרות את הצו בעתיד - אם משום שבוטל, אם משום שקוים ואם משום שנוצר מצב דברים שאינו מאפשר לקיימו - אין להיזקק להליכי בזיון "אזרחיים" על פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט. השימוש השכיח בבזיון בית המשפט הוא לגבי הוראה נמשכת כאשר המצווה כבר הפר את ההוראה פעם אחת. לאחר ההפרה הראשונה ניתן להטיל קנס או מאסר לפי הפקודה. נכון הוא, שמטרה "עונשית" זאת איננה ענישה לשמה אלא הפעלת לחץ על הסרבן כדי להכריחו לקיים את ההוראה בעתיד, וההפרה בעבר מהווה רק הגורם המעורר את החשש שללא הפעלת פקודת בזיון בית המשפט על המצווה הוא עלול להפר את ההוראה גם בעתיד. מכאן שההפרה בעבר היא הגורם החיוני להצדקת הפעלתה של פקודת בזיון בית המשפט. יתרה מזו: נוסף על הטלת עונשים שהם באמת צופים פני העתיד, כגון קנסות עתידיים על תנאי או מאסר עד שיסכים החייב לקיים לקיים את הוראת בית המשפט, ניתן במסגרת בזיון בית המשפט להטיל קנס מוחלט על החייב שאיננו מותנה כליל בקיומה או באי קיומה של ההוראה בעתיד. זאת ועוד, נפסק שקנס לפי סעיף 6 לפקודה מהווה "קנס" במובן סעיף 71 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, הקובע ש"בית המשפט הדן אדם לקנס, רשאי להטיל עליו מאסר עד שנה למקרה שהקנס כולו או מקצתו לא ישולם במועד, לא הוטל מאסר, כאמור, רשאי בית המשפט להטיל בצו מיוחד על פי בקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו שהוגשה לאחר שהקנס לא שולם במועד..." בית המשפט רשאי להטיל קנס עתידי על תנאי שחילוטו תלוי בהתנהגות העתידית של החייב. לדוגמא, בע"א 88/71 (פד"י כ"ו (1) 350) לאחר שהחייב לא ציית לצו מניעה שבו נצטווה לסגור את מאפייתו, בית המשפט הטיל עליו לשלם קנס בסכום קבוע מראש עבור כל יום בעתיד שהוא יפר את הצו ויפעיל את המאפיה. בע"א 24/78 הנ"ל קבע בית המשפט העליון כי השימוש בקנס עתידי על תנאי יכול להעשות כדבר שבשגרה. בפסק דין זה הדגיש כב' השופט ברק שקנס על תנאי כזה "עולה בקנה אחד עם המטרות העומדות ביסודו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט. הטלת קנס בפועל עשויה להכביד על הממרה, אף היא עשויה לעיתים להחטיא את המטרה, שכן אין בה תמריץ המספיק להימנע מלהמרות הצו בעתיד. בנסיבות אלה, הטלת קנס ההולך וגדל בסכומו על ידי הצטברותו, הוא לעתים אמצעי כפייה יעיל (שם בעמ' 106). להלן החלטה בנושא מטרת פקודת בזיון בית המשפט: החלטה 1. בפני בקשה שהגישה התובעת (המבקשת) לנקיטת צעדים ולאכיפת החלטה בקנס ו/או במאסר, כלפי המשיב, על פי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש. 2. התובעת הגישה כנגד הנתבע תביעה רכושית ב - 27.7.99. ביום 7.5.00, התקיים דיון במעמד הצדדים והם הגיעו לכלל הסכמה על מינוי רואה חשבון לבדיקת מצב החברה שניהל הנתבע. נקבע כי אם לא יגיעו הצדדים להסכמה על זהות המומחה, ימנה ביהמ"ש מומחה עפ"י שיקול דעתו. עוד נקבע כי שני הצדדים ישאו בהוצאות המומחה בחלקים שווים. 3. באין הסכמה על זהות המומחה, מיניתי ביום 22.6.00, את רו"ח משה פומס כמומחה מטעם בית משפט כדי לחוות דעתו בשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים. 4. לאורך התקופה, מאז החל המומחה את פעולתו, נתגלעו מחלוקות בינו לבין שני הצדדים בשני מישורים: היקף סמכותו ותשלום הוצאותיו. נתקיים דיון בו נשמעו עמדות הצדדים בענין הסמכות וניתנה החלטה בענין זה. הצדדים שילמו חלק משכר המומחה ואולם עד היום לא שילם הנתבע את מלוא חלקו בשכ"ט, ובכך מנע קדומה של הבדיקה והגשת חוות דעתו של המומחה. 5. התובעת עתרה להחלפתו של המומחה. הנתבע התנגד לכך ובהחלטתי מיום 23.4.02 דחיתי את הבקשה להחלפתו של המומחה וחייבתי את הצדדים להעביר לאלתר את חלקם בשכר הטרחה, למומחה. חרף החלטתי, הנתבע לא שלם למומחה יתרת שכה"ט, ומסיבה זו התעכב הדוח. 6. בדיון נוסף שהתקיים ביום 11.6.02 שבתי והבהרתי לנתבע כי עליו להסדיר את שכ"ט תוך 7 ימים, גם החלטה זו לא כובדה, ונתבקשתי על ידי המומחה ועל ידי התובעת לחייב את הנתבע לתשלום קנס ו/או מאסר. בהחלטתי מיום 22.10.02 נכתב: "מאחר שהחלטותי המפורשות להסדיר שכר הטרחה, שהאחרונה בהם 11.6.02, מבוזות באופן עקבי, אין מנוס אלא לכפות ביצוע החלטתי בדרך של בזיון בית המשפט, אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לידי רואה החשבון, מר פומס, סך של 10,000 ש"ח בשני תשלומים שהראשון שבהם עד ליום 22.11.02 והשני 30 יום לאחר מכן. אם לא יעמוד הנתבע בחיוב האמור במועד, אשקול לאכוף אותו במאסר לציות לצו שניתן, וזאת בהתאם לסמכותי לפי סע' (1) לפקודת בזיון בית המשפט". התשלום לא בוצע במועד שנקבע ואף לאחריו, ועד לעצם היום הזה. 7. הנתבע פנה לביהמ"ש ביום 15.11.02 וביקש להימנע מהטלת סנקציות נגדו בגין אי קיום הצו בשל מצבו הכלכלי המונע ממנו אפשרות לעמוד בתשלום. 8. בדיון שהתקיים בפני היום, שבה התובעת וביקשה לאכוף את ביצוע הצו באמצעות פק' בזיון ביהמ"ש. לדבריה, סרובו של הנתבע לשלם את חובו, מסכל השלמת הבדיקה ועמה ברור ענייני של המחלוקות בתיק. 9. הנתבע טען כי אין לחייבו בתשלום מאחר שאין ביכולתו לשאת בתשלום לנוכח קריסת עסקיו. לדבריו, אין לו כל מקור מחייה זולת דמי אבטלה. על אף טענת המשיב בדבר חסר יכולת, הסתבר כי הנתבע לומד במכללה - לדבריו, שכר הלימוד ממומן ע"י דודו. הוא נוסע במכונית שהייתה שייכת לו בעבר, ועל אף שעוקלה נמכרה, (לטענתו בהליכי כינוס) לחברו הטוב , אשר גם מעמיד את המכונית לשמושו. המשיב מממן את הוצאות החזקת המכונית. אורח חייו של המשיב אינו מתיישב עם חסר יכולת כלכלית, המצדיק המנעות מאכיפת הצו. איני מקבלת איפוא את הטענה שאין ביכולתו לשלם למומחה את שכר הטרחה כפי שהוסכם בין הצדדים לפני כמעט שנתיים. הסרוב למלא חלקו בהסכם לשאת בשכ"ט המומחה, מונע הגשת חוות הדעת ועמה ברור המחלוקות בין הצדדים. למשיב ניתנו אורכות ומעת לעת הוזהר כי אם לא ימלא אחר החלטותי, תשקל אפשרות לכפות ציות לצווי בימ"ש באמצעות פקודת בזיון בימ"ש. 10. סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט (1929) מסמיך את בית המשפט "לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה". עקרון היסוד בהפעלת סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט פורש על ידי כב' השופט ברק, בע"א 24/78 ואלה הם דבריו: "הרי לא להעניש את הממרה אנו באים אלא להביא לקיום הצו... כפי שראינו, מטרתה של הסמכות הקבועה בסעיף 6 לחוק אינה לתת סיפוק לרגש העלבון שבית המשפט נפגע בו על שצו מצוויו הומרה... מטרתה של הוראת סעיף 6 היא לסייע לנפגע בקיום עתידי של הצו שניתן לזכותו". (ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בעמ' נ. סלמאן, פד"י ל"ג (3) 101, 106). 11. סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש "צופה פני עתיד", היינו: מטרתו היא להבטיח קיום הוראת בית המשפט בעתיד ולא להעניש את הסרבן על הפרת ההוראה בעבר. על כן, אם אין אפשרות לקיים או להמרות את הצו בעתיד - אם משום שבוטל, אם משום שקוים ואם משום שנוצר מצב דברים שאינו מאפשר לקיימו - אין להיזקק להליכי בזיון "אזרחיים" על פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט. 12. השימוש השכיח בבזיון בית המשפט הוא לגבי הוראה נמשכת כאשר המצווה כבר הפר את ההוראה פעם אחת. לאחר ההפרה הראשונה ניתן להטיל קנס או מאסר לפי הפקודה. נכון הוא, שמטרה "עונשית" זאת איננה ענישה לשמה אלא הפעלת לחץ על הסרבן כדי להכריחו לקיים את ההוראה בעתיד, וההפרה בעבר מהווה רק הגורם המעורר את החשש שללא הפעלת פקודת בזיון בית המשפט על המצווה הוא עלול להפר את ההוראה גם בעתיד. מכאן שההפרה בעבר היא הגורם החיוני להצדקת הפעלתה של פקודת בזיון בית המשפט. יתרה מזו: נוסף על הטלת עונשים שהם באמת צופים פני העתיד, כגון קנסות עתידיים על תנאי או מאסר עד שיסכים החייב לקיים לקיים את הוראת בית המשפט, ניתן במסגרת בזיון בית המשפט להטיל קנס מוחלט על החייב שאיננו מותנה כליל בקיומה או באי קיומה של ההוראה בעתיד. זאת ועוד, נפסק שקנס לפי סעיף 6 לפקודה מהווה "קנס" במובן סעיף 71 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, הקובע ש"בית המשפט הדן אדם לקנס, רשאי להטיל עליו מאסר עד שנה למקרה שהקנס כולו או מקצתו לא ישולם במועד, לא הוטל מאסר, כאמור, רשאי בית המשפט להטיל בצו מיוחד על פי בקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו שהוגשה לאחר שהקנס לא שולם במועד..." 13. מן הראוי לציין עוד שתי נקודות לגבי השימוש בסעיף 6 לפקודה, שהן חשובות לענייננו: בית המשפט רשאי להטיל קנס עתידי על תנאי שחילוטו תלוי בהתנהגות העתידית של החייב. לדוגמא, בע"א 88/71 (פד"י כ"ו (1) 350) לאחר שהחייב לא ציית לצו מניעה שבו נצטווה לסגור את מאפייתו, בית המשפט הטיל עליו לשלם קנס בסכום קבוע מראש עבור כל יום בעתיד שהוא יפר את הצו ויפעיל את המאפיה. בע"א 24/78 הנ"ל קבע בית המשפט העליון כי השימוש בקנס עתידי על תנאי יכול להעשות כדבר שבשגרה. בפסק דין זה הדגיש כב' השופט ברק שקנס על תנאי כזה "עולה בקנה אחד עם המטרות העומדות ביסודו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט. הטלת קנס בפועל עשויה להכביד על הממרה, אף היא עשויה לעיתים להחטיא את המטרה, שכן אין בה תמריץ המספיק להימנע מלהמרות הצו בעתיד. בנסיבות אלה, הטלת קנס ההולך וגדל בסכומו על ידי הצטברותו, הוא לעתים אמצעי כפייה יעיל (שם בעמ' 106). 14. אשר על כן, אני מקבלת את הבקשה ומחייבת את המשיב לשלם למומחה את הסך של 10,000 ש"ח לא יאוחר מיום 1.1.03. אם לא ישולם הסכום האמור עד למועד שנקבע, יוטל על המשיב קנס בסך 500 ש"ח לכל יום של המריית הצו, במצטבר. לא יהיה בהטלת הקנס די כדי להביא את המשיב לציות לצו, ניתן יהיה לעשות כן באמצעות מאסר ( ור' לענין זה סע' 12 בהחלטתי). ביזיון בית המשפט