ככלל, כדי שפסק דין זר יהווה השתק פלוגתא או מעשה בית דין בהתדיינות בישראל, חייב פסק-הדין הזר לעבור הליך של קליטה - היינו - על בית המשפט הישראלי להכיר או לאכוף את הפסק הזר. תנאי נוסף הוא כי פסה"ד יוצר השתק גם במדינת הפסק. אלא שהליך ההכרה בפסק-הדין הזר אינו חייב שייעשה, בכל מקרה ומקרה, תוך בדיקת כל תנאי ההכרה. אפשרית גם הכרה איצידנטלית בפסק דין. כאשר למשל אחד מהצדדים טוען כי יש להשתמש בממצא שבפסק-דין זר, הרי זו הכרה אינצידנטלית בפסק-הדין להבדיל מהכרה ישירה. לענין ההכרה האינצידנטלית, קובע סעיף 11 (ב) לחוק אכיפת פסקי-חוץ תשי"ח - 1958 כי אגב דיון בענין הנמצא בסמכותו ולצורך אותו ענין, רשאי בית המשפט או בית דין בישראל להכיר בפסק חוץ... גם אם ראה שמן הדין והצדק לעשות כן. בענייננו עסקינן בהסכם אשר הצדדים חתומים עליו וקיבל תוקף של פס"ד בדרום אפריקה. איש מהצדדים לא הגיש תובענה לביטול ההסכם. אדרבא, התובעת עצמה מבססת מספר עתירות בתביעתה בעילת ההסכם ותובעת אכיפתו, מכאן שקיימת ע"י התובעת הכרה אינצידנטלית בפסה"ד והנתבע רשאי לטעון להשתק ומעשה בי"ד. בנסיבות שכאלו, בהעדר רלבנטיות, גם אין מקום להדרש לבדיקת דיני ההשתק החלים במדינת הפסק. להלן החלטה בנושא מעשה בית דין פסק זר / פסק חוץ: החלטה 1. הבקשה היא לדחות את התובענה על הסף מהטעם של התיישנות ומעשה בית-דין. 2. הצדדים נישאו בשנת 1971 בישראל והתגרשו בדרום אפריקה ע"פ הסכם גירושין שקיבל תוקף של פס"ד בדרום אפריקה ביום 22.8.89. (להלן: "הסכם הגירושין" או "ההסכם"). הצדדים התגוררו במשך 20 שנה בדרא"פ, ומנישואיהם נולדו 2 ילדים, היום בגירים. התובעת שבה לארץ בשנת 93-1992 והנתבע שב לארץ בשנת 1995. 3. התובענה דנן הוגשה ביום 28.1.99 ותוקנה פעמיים עד לגרסתה העכשווית שהוגשה ביום 12.3.01. בכתב התביעה המתוקן עותרת התובעת כדלקמן: א. לאכוף מספר סעיפים בהסכם הגירושין שהופר לטענת התובעת (סע' 28 א'-ג' לתביעה): (1) התחייבות בנוגע לרכב. (2) התחייבות לשלם ביטוח רפואי. (3) התחייבות לשלם פרמיות בפוליסות ביטוח. ב. לחייב את הנתבע בסך בש"ח שווה ערך ל- 77,500 $ בגין השלמת חלקה של התובעת בבית ברמת-חן , אשר נמכר ותמורתו חולקה לתובעת 1/3 ולנתבע 2/3 כפי הבעלות הרשומה, אלא שלטענת התובעת היא היתה בעלת מחצית הזכויות ולא 1/3 כפי שרשום. כן להורות לנתבע לתת דו"ח מפורט של דמי השכירות שהתקבלו בגין הבית ברמת-חן וליתן סעד של השבת הכספים לתובעת. (סע' 28 ד' לתביעה). ג. תביעה כספית ע"ס של 80,000 $ בגין סכומים שמשך הנתבע מחשבונה בדרא"פ. (סע' 28 ה' לתביעה). ד. ליתן פס"ד הצהרתי כי הצדדים שותפים בחלקים שווים בכל הזכויות או הנכסים שנצברו במהלך הנישואין וכי חל עקרון "חזקת השיתוף". לחייב את הנתבעת ליתן פירוט חשבונות מלא של הרכוש בהתאם לנ"ל. ליתן צווי מניעה על זכויות אלו עד לביצוע חלוקת הרכוש. (סע' 28 ו' לתביעה). 4. הסכם הגירושין שנחתם בדרום אפריקה וקיבל תוקף של פס"ד ביום 22.8.89 הסדיר את ענין הגירושין, משמורת, דמי מזונות וזכויות הצדדים ברכוש, ולהלן עיקריו הרלבנטיים: 5. א. סעיף 4 להסכם קובע כי הנתבע ישלם לתובעת למזון ומחיה סך של 100 רנד לחודש עד לנישואיה או עד אשר התובעת לא תהיה בעלת הבית ביוהנסבורג המוזכר בסעיף 6 להסכם או נכס אחר בסדר גודל דומה. כן נקבע כי הנתבע ישא בעלות הוצאות רפואיות של התובעת, לרבות טיפול שיניים, ישא בביטוח רפואי שלה וזאת עד לנישואיה. ב. סעיף 5 להסכם מחייב את הנתבע לזקוף לטובת התובעת פוליסות ביטוח חיים המפורטות בהסכם. ג. סעיף 7 להסכם קובע כי הנתבע מתחייב לספק לתובעת רכב בערך של 25,000 ראנד ולשלם את החזקתו ולהחליפו מעת לעת במידת הצורך. חבות זו היא עד הגיע בנם הצעיר של הצדדים לגיל 21. 6. סע' 6 להסכם קובע כי, הבית הרשום ע"ש הנתבע ביוהנסבורג יהיה שייך בלעדית לתובעת, ובסע' 8 הוסכם, כי הנתבע ישלם לתובעת סך של 10,000 רנד במידה ותהגר. 7. סעיף 10 להסכם קובע: "10.1 הסכם זה מהווה הסדר מלא וסופי של כל התביעות שיכולות להיות לאחד מן הצדדים כנגד הצד השני הנובעות מנישואין. 10.2 לשום צד לא תהיינה תביעות נוספות כלפי השני חוץ מאלה שנקבעו כאן". 8. איש מהצדדים לא עתר לאכיפת הפסק הזר בישראל על פי חוק אכיפת פסקי חוץ, תש"ח- 1958. 9. הנתבע, כאמור, טוען כי יש לדחות התובענה על הסף מחמת מעשה בי"ד ומחמת שהתביעה התיישנה, שהרי חלפו 10 שנים מיום חתימת ההסכם והגירושין ועד הגשת התביעה. מעשה בית-דין: 10. ככלל, כדי שפס"ד זר יהווה השתק פלוגתא או מעשה בי"ד בהתדיינות בישראל, חייב פסק-הדין הזר לעבור הליך של קליטה - היינו - על בית המשפט הישראלי להכיר או לאכוף את הפסק הזר. תנאי נוסף הוא כי פסה"ד יוצר השתק גם במדינת הפסק. אלא שהליך ההכרה בפסק-הדין הזר אינו חייב שייעשה, בכל מקרה ומקרה, תוך בדיקת כל תנאי ההכרה. אפשרית גם הכרה איצידנטלית בפסק דין. כאשר למשל אחד מהצדדים טוען כי יש להשתמש בממצא שבפסק-דין זר, הרי זו הכרה אינצידנטלית בפסק-הדין להבדיל מהכרה ישירה. לענין ההכרה האינצידנטלית, קובע סעיף 11 (ב) לחוק אכיפת פסקי-חוץ תשי"ח - 1958: "אגב דיון בענין הנמצא בסמכותו ולצורך אותו ענין, רשאי בית המשפט או בית דין בישראל להכיר בפסק חוץ... גם אם ראה שמן הדין והצדק לעשות כן". ראה לענין זה: ע"א 490/88 המוטראן הקופטי נ' עדילה, מ (4) 397; ס. וסרשטיין פסברג "על סופיות בפסקים זרים", משפטים, יח' (תשמ"ח, 35; נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, עמ' 590. 11. בענייננו עסקינן בהסכם אשר הצדדים חתומים עליו וקיבל תוקף של פס"ד בדרום אפריקה. איש מהצדדים לא הגיש תובענה לביטול ההסכם. אדרבא, התובעת עצמה מבססת מספר עתירות בתביעתה בעילת ההסכם ותובעת אכיפתו, מכאן שקיימת ע"י התובעת הכרה אינצידנטלית בפסה"ד והנתבע רשאי לטעון להשתק ומעשה בי"ד. בנסיבות שכאלו, בהעדר רלבנטיות, גם אין מקום להדרש לבדיקת דיני ההשתק החלים במדינת הפסק (ראה שם). התיישנות 12. סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, קובע כי תביעה שלא הוגשה עליה תובענה, מתיישנת בענין שאינו מקרקעין תוך 7 שנים. ובסעיף 6 לחוק ההתיישנות נקבע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. 13. לטענת הנתבע, עילות התביעה התיישנו באשר רובן ככולן נולדו עוד טרם תחילת מירוץ ההתיישנות ואילו לטענת התובעת, לאחר הגירושין שבו הצדדים לחיות יחדיו, למשך כ- 4 שנים נוספות, (עובדה שמוכחשת ע"י מהנתבע) ולפיכך, מירוץ ההתיישנות יחל מיום הפירוד. מיד יאמר, כי הטענה בדבר חיים משותפים כשלעצמה אינה מעלה ואינה מורידה לענין מירוץ ההתיישנות , אלא אם בגינה נולדה עילת התובענה מאוחר יותר. 14. עוד יש לציין, כי התיישנות פס"ד היא בחלוף 25 שנה (סע' 21 לחוק ההתיישנות). הנתבע מנוע מלטעון טענת התיישנות לגבי העתירות שעניינן אכיפת הסכם שכן הנתבע עצמו טוען למעשה בי"ד על סמך קיומו של פסק-הדין. לא ניתן לטעון לקיומו של פס"ד לצורך מעשה בי"ד ולהתעלם מפסק דין כאשר נטענת התיישנות - הכל בהתאם לנוחיות הנתבע. לתובענה גופא: 15. כאמור בסעיף 28 לתביעה מפרטת התובעת את עתירותיה שיסומנו בס"ק בהתאמה כדלקמן: א. תביעה כספית ע"ס 20,000 $ שווה ערך למכונית שהיה על הנתבע להעמיד לרשותה בהתאם להסכם הגירושין. ככלל, לגבי עתירה זו ועתירות ב' ו- ג', מדובר באכיפת פס"ד שכאמור ההתיישנות לגביו היא 25 שנה, מה גם שלא ברור מכתב התביעה המועד בו התגבש חוב זה עפ"י ההסכם, לפיכך עתירה זו לא התיישנה. ב. עתירה כספית בסך של 28,560 ₪ שעילתה התחייבות הנתבע בהסכם לשאת בביטוח רפואי עבור התובעת. עתירה זו לא התיישנה כאמור לעיל וממילא סכום התביעה מתייחס לתקופה מיום עלותה ארצה ועד הגשת התביעה. ג. עתירה לאכיפת התחייבות הנתבע בהסכם בענין פוליסת ביטוח, עתירה זו לא התיישנה, גם לא קיים לגביה השתק שכן מדובר בהתחייבות הולכת ומתמשכת. ד. עתירה כספית בענין התמורה המגיעה לתובעת ממכירת הבית ברמת חן, עתירה זו לא התיישנה שכן המכר בוצע בשנת 1995 וכן נטען כי אופן רישום הזכויות היה בתרמית ואונאה ולא היה בידיעת התובעת ולענין זה ראה סעיף 7 לחוק התיישנות, הקובע כי תקופת ההתיישנות תתחיל ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה. ה. עתירה כספית ע"ס 80,000 דולר בגין כספים שלטענת התובעת נמשכו מחשבונה על ידי הנתבע. על התובעת להשלים תוך 30 יום מהיום, פרטים בדבר מועד משיכת הכספים ועל פיהם יוחלט אם קיימת התיישנות על עילה זו. ו. עתירה לפס"ד הצהרתי על פיו חלה חזקת השיתוף על נכסים שנצברו במהלך הנישואין. עתירה זו תמחק בשל מעשה בי"ד בהתאם להסכם שקיבל תוקף של פס"ד הקובע, כי אין לצדדים תביעות נוספות זה כנגד זה הנובעות מהנישואין. יצויין כי גם ללא מעשה בי"ד הייתי מוחקת עתירה זו בהעדר עילה, לאור האמור בסעיף 10 להסכם, שאיש לא ערער על תוקפו וקיומו. טענת התובעת, כי יש להבדיל בין רכוש, שאינו מוסדר באופן ספציפי בהסכם הגירושין, לבין כזה שמוצא הסדר שלילי בהסדר הגירושין הינה נכונה, כל עוד לא קיים הסדר שלילי. במקרה דנן סעיף 10 להסכם מהווה הסדר שלילי. עוד יש לציין כי הפניית התובעת להסדר השלילי שחל על פי סעיף 3 (א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג - 1973, הנה שגויה, ולו מפני שהצדדים נישאו בשנת 1971 והחוק אינו חל עליהם, מה גם, שהצדדים התגוררו בדרא"פ במשך 20 שנה, התגרשו על פי הסכם, שקיבל שם תוקף של פס"ד ולא על פי חוק יחסי ממון. לאור האמור, אינני נדרשת לשאלת ההתיישנות של עתירה זו. 16. אשר על כן מוחלט כאמור לעיל. בנסיבות הענין אין צו להוצאות. מעשה בית דין