סמכותו של בית הדין הרבני לדון בסכסוכים הנוגעים לרכושם של בני זוג ולהחזקת ילדיהם מקורה בשתיים מהוראות חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג -1953. האחת, הוראת סעיף 3 לחוק, אשר על פיה קונה בית הדין הרבני סמכות לדון בנושאים אשר נכרכו בתביעת הגירושין; השנייה, הוראת סעיף 9 לחוק, אשר על פיה מוסמך בית הדין הרבני לדון בנושאים בהם הסכימו בעלי הדין להקנות לבית הדין הרבני סמכות לדון, ובלבד שהמדובר ב"ענייני המעמד האישי" של יהודים, כמפורט בסעיף 51 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922-1947, או בפקודת הירושה. להלן החלטה בנושא סמכות בית הדין הרבני בענייני רכוש: החלטה ההליך 1. בפני שתי בקשות אשר הוגשו על ידי בעל, המבקש, כנגד אשתו, המשיבה ובהן עתר לדחות את תביעות המשיבה אשר הוגשו כנגדו, הן בעניין רכושם של בני הזוג (תמ"ש 105352/99) והן בעניין החזקת ילדיהם (תמ"ש 105351/01) או לחילופין להעביר הדיון בהן לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב. רקע עובדתי 2. המבקש והמשיבה (להלן - "בני הזוג") נישאו זה לזו ביום 19.1.86 ומנישואין אלה נולדו להם שני ילדים. 3. כפי שעולה מתיק בית המשפט, בשלהי שנת 1999 נתגלע קרע ביחסיהם של בני הזוג, כאשר המבקש מטיח במשיבה האשמות קשות בדבר מעשה בגידה ואילו המשיבה מכחישה טענותיו בעניין זה. 4. ביום 7.11.99 הגיש המבקש לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב (להלן - "בית הדין הרבני") תביעה לגירושין, בה כרך, לטענתו, את עניין החזקת הילדים ואת נושא הרכוש. הדיון בתביעה נקבע ליום 9.2.00 (ראה נספח א' לבקשה). 5. כתב התביעה וההזמנה לדיון היו אמורים להישלח למשיבה על ידי מזכירות בית הדין הרבני. 6. ביום 15.11.99 (בתצהיר צוין התאריך 18.11.99) פנו בני הזוג, ליועץ נישואין, מר א.ל., אולם ההליך לא צלח. 7. ביום 23.12.99, ובטרם נמסר כתב התביעה שהגיש המבקש לביה"ד הרבני לידי המשיבה, הגישה המשיבה לבית משפט זה שלוש תובענות: תביעת הילדים למזונות ומדור (תמ"ש 105350/99); תביעה לאחזקת ילדים (תמ"ש 105351/99); ותביעה רכושית (תמ"ש 105352/99) . 8. ביום 27.12.99 הגישה המשיבה תביעה לשלום בית ולמדור לבית הדין הרבני, וכן בקשה לעיקול, מתן צו מניעה וקביעת מדור ייחודי (ראה נספח ב'-ג' לבקשה). לא למותר לציין, כי עוד באותו יום ניתן צו מניעה וצו עיקול על הדירה (ראה נספח ד' לבקשה). 9. הדיון אשר היה קבוע בביה"ד הרבני ליום 9.2.00 לא התקיים. גם דיונים נוספים נדחו בין בשל הסכמת בעלי הדין ובין בשל הרכב חסר. 10. במהלך תקופה זו עברה המשיבה בדיקת פוליגרף לעניין השאלה האם בגדה במבקש. המבקש טען כי הוא רוצה להתגרש ואילו המשיבה מיאנה. 11. ביום 23.7.00 וביום 10.2.00, הגיש המבקש לבית משפט זה את הבקשות נשוא החלטה זו ובהן עתר לדחיית התביעה הרכושית והתביעה להחזקת הילדים אשר הוגשו על ידי המשיבה, על הסף או לחילופין להעביר הדיון בהן לבית הדין הרבני. 12. בדיון שהתקיים ביום 11.1.01, לאור הסכמת הצדדים, הופנו בני הזוג לכב' השופטת בדימוס, הגב' שרה פריש, לצורך גישור במחלוקות בניהם. 13. ביום 7.2.01 נתקבל מכתב מכב' השופטת (בדימוס), הגב' שרה פריש, לפיו לא ניתן היה לסיים הסכסוך בין בני הזוג בהליך גישור. לפיכך, הוחזר התיק לבית המשפט להמשך ההליכים המשפטיים. 14. לדיון שהתקיים ביום 15.2.01 לא התייצבו המבקש וב"כ. רק לאחר שהחל הדיון התייצב ב"כ המבקש וטען כי קיבל הודעה לפיה הדיון נידחה (להלן - "ההודעה"). 15. ביום 29.3.01 הוגשה בקשה בהסכמה להקפאת ההליכים, בהתאם להמלצת ביה"ד הרבני, למשך 3 חודשים. הדיון בוטל ונקבע דיון ליום 4.9.01, אולם, גם הפעם לא עלה בידי בעלי הדין להגיע להסדר. 16. בדיון שנועד ליום 4.9.01 ובהסכמת בעלי הדין על מנת לאפשר מיצוי הדרכים להגיע להסדר לא נשמעו חקירות בנושא הסמכות, הוזמן תסקיר סעד והדיון נדחה ליום 4.12.01. ביום 4.12.01 הודיע ב"כ הנתבע, כי המשיבה הסכימה להתגרש. לפיכך, ומשטרם הגיע תסקיר פקידת הסעד, הושלמה חקירת המבקשת והוריתי לצדדים להגיש סכומיהם בכתב. סיכומי המבקש הוגשו באיחור של 50 יום. 17. לאחר הגשת הסיכומים הגיש המבקש בקשה להוספת ראיה, היא החלטת ביהמ"ש הרבני מיום 10.3.02, בה קבע ביה"ד הרבני, כי הסמכות לדון בנושא רכושם של בני הזוג והחזקת הילדים מסורה לביה"ד. 18. המשיבה בתגובה צירפה פרוטוקול הדיונים מיום 21.11.01 ומיום 19.2.02 בביה"ד הרבני 19. בהחלטתי מיום 23.4.02 הוריתי למשיב להגיש תגובתו לתגובת המשיבה. עד ליום החלטה זו נמנע המשיב מלהגיש תגובתו. 20. סבורני, שלמרות התעלמות המבקש מהחלטתי בדבר הגשת תגובה לתגובת המשיבה, יש להורות על צירוף המסמכים שצורפו לבקשת המבקש ולתגובת המשיבה, שכן מן הראוי הוא כי החלטת ביהמ"ש תינתן שעה שכל העובדות כהוויתן פרוסות בפניו. ד י ו ן 21. סמכותו של בית הדין הרבני לדון בסכסוכים הנוגעים לרכושם של בני זוג ולהחזקת ילדיהם מקורה בשתיים מהוראות חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג -1953; האחת, הוראת סעיף 3 לחוק, אשר על פיה קונה בית הדין הרבני סמכות לדון בנושאים אשר נכרכו בתביעת הגירושין; השנייה, הוראת סעיף 9 לחוק, אשר על פיה מוסמך בית הדין הרבני לדון בנושאים בהם הסכימו בעלי הדין להקנות לבית הדין הרבני סמכות לדון, ובלבד שהמדובר ב"ענייני המעמד האישי" של יהודים, כמפורט בסעיף 51 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922-1947, או בפקודת הירושה. 22. בסיכומיהם הרחיבו בעלי הדין בבחינת השאלה, האם קנה בית הדין הרבני האזורי הנכבד בתל-אביב (להלן - "בית-הדין") סמכות לדון בנושא רכושם של בעלי הדין והחזקת ילדיהם, בהתאם לתנאים אשר נקבעו בפסיקה לצורך כריכת הנושאים האמורים בתביעת גירושין; נראה, כי דיון בשאלות אלה מיותר ואבהיר דברי. 23. בבקשה ובסיכומיו טען המבקש, כי המשיבה מנועה מלטעון כנגד סמכותו של בית הדין הרבני לדון בנושא הרכוש ובנושא החזקת הילדים, באשר המשיבה לא העלתה כל טענה בעניין זה בהזדמנות הראשונה. אף כי בסיכומים הועלתה הטענה במובלע, אין מקום להתעלם ממנה ולגרוס, כי המבקש זנח טענה זו, מה גם שבית הדין הרבני האזורי ייחס ובצדק לשאלה זו משמעות ניכרת בהחלטתו בנושא הסמכות. 24. סבורני, כי יש לקבל בעניין זה את טענת המבקש, לפיה בדיון, שהתקיים בבית הדין ביום 18.7.00, לא טען ב"כ המשיבה טענה כלשהי לעניין חוסר סמכות בית הדין לדון בנושא הרכוש ובנושא החזקת הילדים, זאת כעולה מפרוטוקול הדיון. יתרה מזו, מפרוטוקול הדיון אף עולה הסכמה של המשיבה לסמכות. כך, במהלך הדיון עתר ב"כ המבקש (עמ' 2, ש' 2-6) כי: "אנחנו מבקשים שבדיון הבא אם תנתן החלטה לגירושין שביה"ד ידון על הרכוש, אנחנו מציעים על כל ילד אלף ₪ וכולל את חלקם של הילדים במדור. בביהמ"ש יש תביעה שלהם והוגשה אחרינו בביהמ"ש תביעה להחזקת הילדים ומזונות". בתגובתו לדברים אלה מתעלם ב"כ המשיבה מטענת ב"כ המבקש לעניין הסמכות ("הגישה אחרינו") ואף מוסיף (שם, ש' 21- עמ' 3, ש' 3): "אני הגשתי תביעה למדור לביה"ד, ואני ... (לא קריא - ח.ר.ר.) ואפילו אין טענה של מאיס עלי כי הוא איתה באותה מיטה, וכדי להטיל סנקציות על הדברים ואנחנו לא בקטע של לחטוף סמכויות ורק שהם באים לביה"ד הם מתכתשים. אנחנו הגשנו את התביעה למזונות, לגבי המזונות של האשה יתבררו כאן בביה"ד, ואני מבקש שכבודכם ישאל אותו והיא מקיימת דיני טהרת המשפחה" (ההדגשה שלי - ח.ר.ר.). 25. לטענת המשיבה, יש לראות בדברי בא-כוחה באותו דיון, לעניין התנהגות המבקש (עמ' 2, ש' 10- 12), ביטוי לטענה בדבר חוסר כנות תביעת הגירושין וכן יש לראות את סתירת הסמכות בדברי בא כוחה (שם, ש' 24-25): "אנחנו לא בקטע של לחטוף סמכויות, ורק שהם באים לביה"ד הם מתכחשים." לטענתה, פרוטוקול הדיון בעניין זה אינו משקף מילה ומילה את טענות הצדדים ודי באמור כדי לגלות שהנושא הועלה על ידי בא כוחה. 26. איני סבורה, כי יש ממש בטענות המשיבה בעניין זה. אקדים ואומר, אם נכונה טענת המשיבה, כי פרוטוקול הדיון אינו משקף את כל שנאמר בחלל אולם בית הדין במהלך הדיון, היה על המשיבה לפנות לבית הדין הרבני בבקשה לתיקון הפרוטוקול, כך שהדברים שנאמרו בעניין זה יפורטו כדבעי ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים. הדברים מקבלים משנה תוקף מיוחד שעה שהמשיבה ידעה, כי המבקש עתר לבית המשפט, מיד לאחר הדיון בבית הדין, בבקשה לדחות על הסף את התביעה בשל חוסר סמכות, וטען בבקשתו, כי המשיבה לא העלתה בבית-הדין את הטענה בדבר חוסר הסמכות בהזדמנות הראשונה. בעניין זה יודגש, כי בדומה לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 גם תקנות הדיון בבית הדין הרבני מכירות בהליך של תיקון פרוטוקול (ראה תקנה סו' לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל - התשנ"ג). 27. לגופם של דברים, איני סבורה, כי יש בדברי בא כוח המשיבה, אשר צוטטו לעיל, משום ביטוי להתנגדות המשיבה לסמכותו של בית הדין הנכבד. נהפוך הוא, לו היו הדברים כטענת המשיבה, ראוי היה, כי בא-כוחה יטען במפורש, כי המשיבה תתנגד לדון בעניין הרכוש. מעיון בדברים נראה, כי בא-כוח המשיבה לא עשה כן, אלא ביקש, בתגובה לבקשת המבקש לדון בנושא הגירושין וכי בית הדין הנכבד ידון גם בנושאים נוספים, מזונות האשה ומדורה. סבורני, כי מדברי בא כוח המשיבה משתמעת דווקא הסכמה לסמכותו של בית הדין הנכבד. 28. גם אם ניתן היה לגרוס, כטענת המשיבה, כי יש לראות בעצם הגשת תביעות המשיבה להחזקת הילדים ולרכוש לבית משפט זה, לאחר הגשת תביעת הגירושין, בה ביקש המבקש לכרוך נושאים אלה, משום העלאת טענה כנגד סמכותו של בית הדין הנכבד (וספק אם הדבר אפשרי (ראה ע"א 739/87 חוה בבלי נ. שמואל בבלי, דינים עליון יב 709)), הרי התנהגות המשיבה בדיון האמור בבית הדין ודברי בא כוחה במהלכו מצביעים על חזרת המשיבה מטענתה זו כנגד סמכותו של בית הדין ועל הסכמה לסמכותו. יפים לעניינו דברי כב' השופט י. זמיר בבג"צ 6334/96 לאה אליהו נ. בית הדין הרבני האזורי בתל -אביב, דינים עליון נה 941 (פסקה 11 לפסק הדין): "האם המקרה שלפנינו מחייב הכרעה בשאלה זאת? אני סבור שלא. הטעם לכך הוא שגם אם נפל פגם בכריכה שעשה המשיב, התוצאה של הפגם, בשלב הנוכחי, אינה ביטול הסמכות של בית הדין הרבני. תוצאה זאת נובעת מכך שהעותרת לא עמדה על המשמר, ולא ביקשה מבית הדין האזורי להימנע מלדון בענין הרכוש בשל הפגם שנפל, לפי טענתה, בכריכה. במקום זאת, היא התייצבה בביתה הדין הרבני האזורי (ביום 10.2.94) לדיון בתביעת הגירושין וכל הכרוך בה, השמיעה בפני בית הדין את טענותיה ודרישותיה לגופו של הסכסוך הרכושי, ולא העלתה כל הסתייגות כלפי הסמכות של בית הדין בענין זה ... בעל דין הכופר בסמכות של בית דין דתי, ומבקש שבית הדין יחדל בשל כך מלדון, שומה עליו להעלות את בקשתו בפני בית הדין בהקדם האפשרי, שכן אחרת רשאי בית הדין לראות עצמו בר-סמכות, ובית המשפט לא ימנע בעד בית הדין מלהמשיך בדיון. כלל זה מבוסס, מבחינה עיונית, על פי עקרונות של השתק, מניעות ותום - לב. ראו בג"צ 38/75 טליסמן נ. בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד ל (1) 433, 436; ..." ובהמשך: "פגם שנפל בכריכה כזאת ניתן לריפוי בהסכמה של בעלי הדין, אם העניין הנכרך הוא מסוג העניינים הניתנים באופן עקרוני לכריכה. ראו בג"צ 6103/93, לעיל, בעמ' 603-604, 618. כיון שהמשיב כרך בתביעת הגירושין את דירת המגורים ויתר הרכוש, שהם מסוג העניינים הניתנים לכריכה בתביעת גירושין, חובה היתה מוטלת על העותרת לעורר בהזדמנות הראשונה את התנגדותה לסמכות בית הדין הרבני בענינים אלו. אכן, בית המשפט הגבוה לצדק דחה לא אחת, על יסוד סעיף 15(ד)(4) לחוק יחסו השפיטה (או, בגלגולו הקודם, סעיף 7(ב)(4) לחוק בתי המשפט, התשי"ז -1957), עותרים אשר לא התנגדו במועד לשיפוט של בית דין דתי בענין רכוש הכרוך בתביעת גירושין ...". 29. בנסיבות העניין רואה אני את עצמי פטורה מלדון בכל יתר הטענות שהעלו הצדדים בסיכומיהם. 30. אשר על כן ומכוח סמכותי לפי תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -1984, וסעיף 79 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, אני מורה על העברת הדיון בתביעה הרכושית ובתביעה להחזקת הילדים לבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב. 31. המשיבה תשלם למבקש הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד, בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. בית דין רבני