תביעת הגירושין של הבעל הוגשה לבית-הדין הרבני ביום 3/12/00. תביעתה הרכושית של האשה הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה, יחד עם תביעות נוספות ביום 17/12/00. בהחלטה זו יש לקבוע למי משתי הערכאות, בית-משפט לענייני משפחה, או לבית-הדין הרבני - הסמכות לדון במחלוקות הרכושיות שבין הצדדים ? להלן החלטה בנושא סמכות עניינית בתביעה רכושית: החלטה 1. הצדדים נישאו זל"ז ביום 2/9/80 והתגרשו ביום 11/10/01. 2. החלטה זו ענינה בקביעת הערכאה המוסמכת לדון בסוגיית הרכוש אשר נכרכה על-ידי המבקש (כאן) בתביעת הגירושין, אשר הוגשה לבית הדין הרבני האזורי ובתביעתה של המשיבה (כאן) אשר הוגשה לבית-משפט זה (הצדדים יכונו להלן: "המבקש" ו"האשה"). 3. לאחר שהצדדים התגרשו זמ"ז, ובתביעתו של המבקש לגירושין, אשר הוגשה לבית-הדין הרבני האזורי, אליה כרך נושאים הצריכים הכרעה לקראת הגירושין, ניתנה בבית-הדין הרבני החלטה ביום 18/6/02 כי הסמכות לדון בענייני הרכוש אשר נצבר במהלך הנישואין, וכמפורט בכתב התביעה, נתונה לבית-הדין (להלן: "החלטת הסמכות"). 4. תביעת הגירושין של המבקש הוגשה לבית-הדין הרבני ביום 3/12/00. 5. תביעתה הרכושית של האשה הוגשה לבית-משפט זה, יחד עם תביעות נוספות ביום 17/12/00. 6. בהחלטה זו יש לקבוע למי משתי הערכאות, בית-משפט לענייני משפחה, או לבית-הדין הרבני - הסמכות לדון במחלוקות הרכושיות שבין הצדדים. 7. ראשית, יש להבהיר כי לא עסקינן בבקשה "לדחות על הסף" את תביעתה של האשה אשר הוגשה לכאן, כבקשת המבקש בבש"א 3359/01 (נשוא החלטה זו), ומפאת חוסר סמכותו של בית-משפט זה, על-פי תקנה 101 (א) (2), לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, מאחר ולבית-משפט לענייני משפחה יש סמכות לדון בתביעת האשה מכוח סעיף 2 (א) וסעיף ד (1) לחוק בימ"ש לענייני משפחה התשנ"ה-1995. מהותה של בקשת המבקש נובעת לכן, ועל-פי טענתו, מהכלל של כיבוד הדדי בין ערכאות השיפוט, בעלות סמכות מקבילה בעניין רכושם של הצדדים (לבית-הדין הרבני האזורי, ולבית משפט זה). 8. כלל זה של כיבוד הדדי ויחסי הגומלין בין בית-משפט לענייני משפחה, לבית-הדין הרבני, מקבל את ביטויו, בהסדר החקיקתי, של סעיף 25 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה התשנ"ה-1995. (ראה: עע"מ 81/97 פרידמן נ. פרידמן (לא פורסם), מפי כב' סגן הנשיא כב' השופט פורת) 9. מבחינה כרונולוגית אכן הוגשה תביעת הגירושין על כריכותיה לבית-הדין הרבני, קודם להגשת תביעת הרכוש מטעם האשה לבית-משפט זה (תביעת הגירושין ביום 3/12/00, ותביעת הרכוש מטעם האשה ביום 17/12/00). 10. מה היו הנסיבות במועד הגשת תביעת הגירושין, ונפקותן לעניין בחינת שאלת הסמכות? 10.1 על-פי ההלכה הפסוקה, אין די בכך, כי תביעת הגירושין על כריכותיה (בענייננו: כריכת נושא הרכוש) תקדים את תביעת הרכוש שהוגשה לבית-משפט זה, ועל-מנת לשלול את סמכותו של בית-משפט זה, לדון בתביעתה של האשה בנסיבות ענייננו, על המבקש לשכנע את בית-המשפט בדבר קיומם של שלושה תנאים מצטברים: א. תביעת הגירושין, כנה היא - מה שארע בענייננו, מאחר והצדדים התגרשו זמ"ז בהסכמה, ביום 11/10/01 קודם מתן החלטת הסמכות של בית-הדין הרבני האזורי מיום 18/6/02. ב. כריכת נושאי הרכוש לתביעת הגירושין נעשתה כדין. ג. כריכת נושאי הרכוש לתביעת הגירושין, נעשתה בכנות. (ראה: ע"א 118/0 גבעולי נ. גבעולי פדי לד(4) 155) 10.2 הצדדים הסכימו קודם להגשת תביעת הגירושין על-ידי המבקש, להיזקק להליך גישור, וגיבוש הסכמותיהם לכדי הסכם גירושין כולל, אצל עו"ד עמיעד (ראה עדותו מיום 29/5/00) כעולה מעדותו של עו"ד עמיעד אשר היתה אמינה עלי, הגיעה האשה להתייעצות ראשונה למשרדו בחודש נובמבר 2000, ומסרה כי היא והמבקש הסכימו ביניהם כי יתגרשו "ללא מלחמות" (ראה עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 29/5/00), פגישתם המשותפת של הצדדים אצל עו"ד עמיעד היתה ביום 22/11/00, לצורך העלאת ההסכמות בפניו. המבקש הביע רצונו בפני עו"ד עמיעד, וכך ציין בעדותו: "ש. אמרת לה שלא תגיש תביעה לבית הדין? ת. לפני שנפגשנו אצל עו"ד עמיעד אמרתי לה שלא אגיש תביעה". (פרוטוקול מהדיון ביום 29/5/02 עמ' 7) ומעדותה של האשה: "ש. האם זה לא עלה אצל עו"ד עמיעד? ת. בשיחה שלו עם עו"ד עמיעד בפגישה הוא שאל בפירוש בנוכחות בעלי שהוא אמר לו, אתה לא מתכוון להגיש נגד אשתך שום תביעת גירושין בבית הדין הרבני? בעלי אמר לו שלא, אנו נפתור את הבעיות בינינו, ואנו לא אנשים של בתי משפט". (פרוטוקול מיום 21/7/02 עמ' 18). 10.3 המבקש לא השלים את הליכי הגישור אצל עו"ד עמיעד, וקודם להגשת תביעת הגירושין, למרות שיתוף הפעולה שלו עם האשה, אצל עו"ד עמיעד, במטרה לגבש הסכם גירושין ורכוש, הוציא מהחסכונות של הצדדים אשר היו מופקדים בבנק, מקופת גמל אשר טרם גמלה, בדרך של קבלת הלוואת גישור, עד למועד הקבוע מבחינת תוכנית החסכון, סך של 147,000 ₪. רק לאחר מכן, הגיש המבקש את תביעת הגירושין ביום 3/12/00, נטל עותק הימנה באישור מזכירות בית-הדין, למסירה לאישה, אשר בוצעה ביום 11/12/00, וכל זאת, כשהאשה מתחילה ליישם את הוראות ההסכם ההולך ומתגבש בעזרתו של עו"ד עמיעד (כמו שכירת דירה עבורה), ומבלי שהיא יודעת על כי המבקש אץ ורץ, פדה תוכנית חסכון (סך של 147,000 ₪) הגיש תביעת גירושין, וכרך את סוגיית הרכוש. האשה הגישה את תביעותיה כאמור ביום 17/12/00 לבית-משפט זה. 11. תום לב לא היה מצידו של המבקש, ובשני מישורים: הן, בנסיבות הגשת תביעת הגירושין, בפעולות קודם הגשתה, נסיבות הגשתה, עיתוי הגשתה, והן בכריכה עצמה, ואבהיר: בע"א 700/81 פז נ. פז פד"י לח(2) 736, 742, נפסק מפי כב' השופט אלון, ולענייננו: "משבא לעולמנו עקרון תום-הלב בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, ומשנתקבל עקרון זה כעיקרון, אשר מצודתו פרושה - מכוח סעיף 61 (ב) של חוק החוזים (חלק כללי) - על כלל המערכת המשפטית בישראל... מן הראוי שעיקרון זה ישמש כנקודת מוצא וכקו מנחה גם בסוגייה הנכונה לפי סעיף 3, לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין)...". זאת לא ארע בענייננו, כריכת סוגית הרכוש לא נעשתה ב כנות על-ידי המבקש. מעיון בתביעת הגירושין וכריכתה, ולאחר שמיעת חקירת הצדדים בפני, לרבות סכומי באי-כוחם, עולה, כי המבקש לא פירט בתביעת הגירושין, את כל פריטי הרכוש, אשר במחלוקת, לפיכך, גם רכיב הכריכה כדין, לא התקיים, ובנוסף, נפגמה בכך, גם כנות הכריכה. בתביעת הגירושין לא פירט המבקש את דבר הסכמתו לחלוקת רכושם של הצדדים, הצבור, על-פי הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, החל עליהם. ובעניינם של הצדדים עובדה זו משמעותית, מאחר והצדדים גרו במשותף, במשק השייך לאבי המבקש, בנו שם את ביתם, השקיעו השקעות כספיות במשק, ובנוסף, לא ציין המבקש את דבר היותו שותף (בעל 47%) עם אחיו בעסק המופעל על ידם. מובן, כי המבקש גם לא ציין דבר בתביעת הגירושין לגבי הסך של 147,000 ₪ אשר נמשך על-פי הוראותיו מחשבון החסכון, קודם למסירת עותק מתביעת הגירושין לאשה, דהינו: במועד הגשת כתב התביעה, במסגרתה לא ציין המבקש דבר לגבי סכום זה, כבר תוכנן על-ידו, ובוצעה העלמת הכספים, כך שבבואו של בית-הדין הרבני לדון בסוגיית הרכוש, סכום זה לא יהיה בר חלוקה בינו לבין האשה. מן הראוי להביא לעניין זה, מפסיקתו של כב' השופט פורת בע"א 92/96 שמי נ. שמי (לא פורסם): "לאור הדברים דלעיל אני סבור שפירוט הנכסים בתביעה לבית-הדין הרבני לוקה בחסר בצורה רצינית... אי אפשר לעסוק באיזון נכסים שלא פורטו, וכידוע בית-הדין מוסמך לדון רק במה שנכרך אצלו בכנות וכדין, ואינו יכול לדון ברכוש שלא נכרך.... ולכן הכריכה אינה כדין". 12. נמצאנו למדים עד כאן, כי מתוך 3 התנאים המצטברים שנקבעו בפרשת גבעולי, התקיים התנאי בין הצדדים, ובענייננו, של הסכמה לגירושין, והצדדים גם התגרשו בפועל באוקטובר 2001, אולם, לצורך הקביעה כי מכוח כריכת סוגיית הרכוש לתביעת הגירושין, הסמכות, נתונה לבית-הדין הרבני האזורי, יש לקבוע כי התקיימו במצטבר גם תנאי כנות הכריכה, וכריכה כדין, ואלה לא התקיימו בפנינו. 13. דרך שנייה, בה "קונה" בית-הדין הרבני סמכות, לדון בסוגיית הרכוש - נושא שכאמור הינו בסמכות מקבילה לשתי הערכאות, היא מכוח הסכמות הצדדים. בענייננו, התנגדה האשה לכך, ומתחילת ניהול ההליכים, כי נושאי הרכוש ידונו בפני בית-הדין הרבני. נמצאנו למדים עד כה, כי מכוח שתי הדרכים: הן, כריכה לתביעת הגירושין והן מכוח הסכמת שני הצדדים לסמכותו של בית-הדין, לא קמה לבית הדין הסמכות לדון בסוגיית הרכוש. 14. החלטת הסמכות, מיום 18/6/02 אשר ניתנה על-ידי כב' בית-הדין, ומאז אותו מועד, לא נקבעו מועדים, לא נדון הנושא בפניו, וכאמור, החלטה זו ניתנה לאחר שהצדדים התגרשו זמ"ז. הפסיקה: ברורה ונטולת ספיקות, לעניין זה, וזאת קודם לפסיקת בית-המשפט העליון בבג"צ 8497/00, וכך נפסק למשל בע"א 22/70 זעירא נ. זעירא פד"י כד(1) 475, בעמ' 476: "... פסק דינו של בית הדין הגדול אינו יכול למנוע מבית המשפט המחוזי את הסמכות הנתונה לו על פי חוק והמחייבת אותו לדון גם בתביעת...". ובפסיקה מחוזית, ולמשל בב"ש 570/81 אלטר נ. אלטר פ"מ (חיפה) מב(2), 211: "בית הדין הרבני בהחליטו שיש לו סמכות ואפילו כשמדובר בסמכות ענינית ולא רק בסמכות מקומית אין הוא יכול להפקיע סמכות מבית משפט זה אם היא נתונה לו". יוצא מכך: כי בית המשפט האזרחי (כיום בית משפט לענייני משפחה, ט.ס.) הוא זה שהחליט אם הוא מנוע (משלבית הדין נתונה הסמכות) לדון בתביעה, אם לאו (מאחר שקבע כי לו נתונה הסמכות לדון בתביעה) וזאת על בסיס הכללים שנקבעו בפסיקה ובמאמרי המלומדים, בשאלת "הכנות והכריכה" (וקודם כאמור, לבג"צ 8497/00 אליו אתייחס בהמשך). (ראה גם: מאמרו של פרופסור מ. שאווה ז"ל, "על כרוך ועל כנות - הייפסק מירוץ הסמכויות בענייני מזונות בין בית המשפט המחוזי לבין בית הדין הרבני", עיוני משפט (ב) 1972, 719. ובאנלוגיה - גם בענייני רכוש). אם כך, החלטת הסמכות, אשר ניתנה על-ידי בית-הדין הרבני, כ-8 חודשים לאחר שהצדדים כבר התגרשו, ועל-פי שנפסק בבג"ץ 8497/00, נופל לעניות דעתי, לחריגים אותם מציינת כב' השופטת ד. בייניש בעיקר בעמ' 15 לפסק-הדין, ולגדרו של "טעם מיוחד", וכפי שיפורט להלן: 15. ב"כ המבקש הגיש בבש"א 7288/03 בקשה שניה, ובה עתר כי בית-משפט זה ימנע מלדון בתביעת הרכוש, גם אם יחליט כי הסמכות לדון בה, נתונה לו (וכפי שהוחלט), לאור הפסיקה אשר יצאה מבית-המשפט העליון בג"צ 8497/00 בעניין פלמן נ. פלמן וביום 27/1/03 (פרשת פלמן), פסק-דין זה, ניתן במהלך בירור הבקשה נשוא החלטה זו. שבתי ועיינתי בפסק-הדין, אל מול העובדות בעניינם של הצדדים, ואני סבורה, כי מתקיים בענייננו, אותו "טעם מיוחד", ואשר לאורו, אין בהחלטה זו, ובהמשכה, בסוגיית הרכוש, פגיעה בעקרון הכבוד ההדדי בין בית-משפט לענייני משפחה למול בית הדין, ואפרט: 15.1 מיום הגשת תביעת הגירושין על ידי המבקש (3/12/00) ולראשונה, עלתה סוגית הסמכות לדון בתביעות הרכושיות העומדות בפני שתי הערכאות, בפני בית הדין ביום 18/6/02, דהיינו, למעלה משנה וחצי מהמועד שהוגשה תביעת הגירושין על כריכותיה, לבית הדין הרבני. 15.2 טענת הסמכות עלתה, כ-8 חודשים לאחר גירושי הצדדים, אשר בוצעו ללא כל דיון מהותי בנושאי הכריכה (משמורת, ורכוש). 15.3 במועד העלאת טענת הסמכות, וביום 18/6/02, הסתיימה כבר חקירת המבקש, בטענת הסמכות בבית משפט זה, ואילו חקירת האשה נדחתה, לאור המאמצים הרבים אשר הושקעו במטרה להביא את הצדדים לכדי גיבוש הסכמות, בפרט, בסוגיית הרכוש. 15.3 במהלך הדיון בפני בית-הדין הרבני, ביום 18/6/02, נשמעו טיעונים קצרים מטעם ב"כ הצדדים, ולעניין שאלת הסמכות, לא נחקרו הצדדים, לא נבחנו כללי הכריכה, לא ניתנה הסכמת האשה, לסמכות בין הדין לדון בסוגיית הרכוש, לאחר שהצדדים כבר התגרשו והמסגרת המשפטית למעשה היתה, קביעתו של בית-הדין הרבני, מיזמתו, כי סוגית הרכוש תידון לאחר סידור הגט בין הצדדים. מתי קונה בית הדין סמכות לדון בענייני רכוש לאחר הגירושין? שהרי בית-הדין סיים את מלאכתו במועד סידור הגט בין הצדדים: להקניית סמכות בדרך זו, יש צורך בהסכמת הצדדים כי תידחה הכרעת ענייני הרכוש, בבית-הדין הרבני לאחר סידור הגט ביניהם - זאת לא ארע בענייננו. (ראה ע"א 5275/90 זנד נ. זנד פד"י מז (1), 617 ע"א 1327/90 שיבת נ. שיבת פד"י מה(3), 878. 15.4 מבלי שכב' בית-הדין, בחן את כללי הכריכה, ניתנה החלטתו היא החלטת הסמכות, במהלך הדיון בפניו, ביום 18/6/02, בצורה לקונית לענייננו: "לאור האמור קובע בית הדין: שהסמכות לדון בעניין הרכוש ובוודאי משמורת.... הוא בסמכות בית הדין". "בית-הדין שומר לעצמו לכתוב נימוקים מורחבים יותר". נימוקים שכאלה, כנראה לא נכתבו, משלא הובאו בפני על-ידי הצדדים. וכך נפסק בפרשת פלמן, מפי כב' השופטת בייניש בדבר אותו "טעם מיוחד" לענייננו: "טול לדוגמא מקרה בו ענייני הרכוש נכרכו בתביעת הגירושין בפני ביה"ד הרבני ולאחר מכך נתבעו בפני ביהמ"ש לענייני משפחה, ואחת משתי הערכאות פסקה כי היא המוסמכת לדון בחלוקת הרכוש בין בני הזוג, בלא לנמק החלטתה ובלא שנערך דיון מקדים בשאלת התקיימותם של תנאי הכריכה טרם מתן ההכרעה, במקרה כזה מתעורר חשש כי היה "מחטף" סמכויות, בניגוד למתחייב מן הכיבוד ההדדי בין הערכאות, בנסיבות כאלה עשוי להתקיים "טעם מיוחד" שיצדיק דיון של הערכאה השניה בשאלת סמכותה להיזקק לתביעה הרכושית שבפניה". אני סבורה כי פיסקה זו מפסק-הדין, מהווה בדיוק את אותו טעם מיוחד, בגינו, היה על בית-משפט זה, לדון בכללי הכריכה, משטענת הסמכות הועלתה בפניו, ולא ליסוג בפני החלטת הסמכות אשר ניתנה על ידי בית-הדין הרבני האזורי. ולאור מימצאי החלטה זו, כי לא התקיימו כריכה כדין, ולא בכנות, שני התנאים המצטברים לכנות התביעה (רצונו של המבקש להתגרש מאשתו, וכפי שקרה) הרי אני קובעת, כי בית-משפט זה הוא המוסמך לדון בתביעה הרכושית המונחת בפניו בתיק המשפחה ואשר הוגשה על-ידי האשה. 16. לצורך ייעול הדיון, ומשהצדדים התגרשו זמ"ז לאחר הגשת התביעה, על האשה להגיש תביעה מתוקנת, עם תשתית עובדתית המניחה בפני בית-המשפט את תנאי איזון המשאבים, וטענותיה, וכאמור בחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג-1973. 17. סוף דבר: בש"א 3359/01 נדחית. בש"א 7288/03 נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בשתי הבשאות, לרבות בשכ"ט עו"ד, ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי, בסך של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. ניתנת הרשות לתובעת בהליך העיקרי: להגיש כתב תביעה מתוקן בתוך 30 יום, ולמבקש, כתב הגנה מתוקן, בתוך 30 מיום ממועד ההמצאה. סמכות עניינית